"יושבת בבית ובוכה מדאגה": משפחות אנשי הביון פותחות צוהר לחייהן

כאשר סא"ל מחמוד ח'יר א־דין נפל בחאן־יונס ב־11 בנובמבר 2018 – שמו, תמונתו ומקום קבורתו נאסרו לפרסום, והוא כונה בתקשורת "סא"ל מ'". גם זהותם ומקום מגוריהם של בני משפחתו נותרו בערפל. שלוש שנים לאחר מכן, במאי 2022, הותרו הפרטים לפרסום, אך מרבית פרטי הפעולה ומטרתה, כמו גם פעולות רבות אחרות שביצע סא"ל א־דין במסגרת שירותו רב השנים במערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן – עודם חסויים.

בעת נישואיה למחמוד הייתה נאהד בחורה צעירה, שמערכת הביטחון הייתה עבורה עולם לא מוכר. "מאז שהכרתי אותו הוא היה בחיל המודיעין", היא מספרת. "הכרנו בשנת 2002, והתחתַנו בשנת 2004. אנחנו הנשים הדרוזיות לא משרתות בצבא. אז אין לי הרבה ידע מה קורה בעולמות הללו. מבחינתי הוא היה בצבא כמו הרבה גברים במשפחה".

מה ידעת על התפקיד שלו?

"לא ידעתי כלום. היו לו סיפורי כיסוי שונים. הוא אמר שיש לו תפקיד בקריה או שהוא עובד בהדרכה, אבל לא ידעתי במדויק במה הוא עוסק. ידעתי שקודם לכן הוא היה בסיירת צנחנים, ושכעת הוא בקריה ובהדרכה. אבל לאט לאט התחלתי להבין שהוא משרת במקום מיוחד".

מתי הבנת כמה מיוחד המקום שהוא משרת בו?

"עם הזמן, בלי שהוא אמר כלום, התחלתי להבין יותר את אופי השירות שלו. ידעתי שהוא נמצא במקום שאסור לדבר עליו. הוא אמר לי שהוא לא יכול לספר ולפרט. ידעתי רק שהוא במערך המבצעים המיוחדים במודיעין. את הדאגות השארתי אצלי, אף פעם לא דיברנו על זה".

למה?

"קודם כול, רציתי בעצמי להאמין שהוא יושב במשרד בתל־אביב. כשהוא היה יוצא לפעילות הוא היה מתנתק. הוא היה אומר לי קודם לכן שהוא לא יהיה זמין יומיים־שלושה.

"בפעם הראשונה שהוא היה בפעילות היינו נשואים טריים. הוא אמר שהוא לא יהיה זמין במשך יומיים. גרנו אז ברמת־השרון, כדי להיות קרובים למרכז. עברו יומיים, והוא עדיין לא יצר קשר. אני זוכרת את עצמי אישה צעירה יושבת בבית ובוכה מדאגה. בשביל מקרים כאלה היה לנו מספר טלפון שיכולנו להתקשר ולשאול אם הכול בסדר. זה היה מוקד כזה של היחידה. התקשרתי לשם ואמרו לי 'הם מתעכבים אבל הכול בסדר, אנחנו רואים אותו'".

דיברת איתו על זה אחר כך?

"לא, רציתי לשמור עליו. ידעתי שהוא עובר פוליגרף מעת לעת, ולא רציתי שזה יהיה בעוכריו. בשלב מסוים היו לי מחשבות על השירות הזה, ורציתי שהוא יעזוב את הצבא. כשהבן השני שלנו נולד, הוא חשב אולי יחזור לצנחנים או למקום פחות מסווג. הוא ידע ששם יהיה לי אולי יותר קשה, כשהוא ייעלם מהבית לשבועיים־שלושה כמו בשירות קרבי. לא רציתי לבקש שיעזוב את היחידה כי ראיתי כמה זה עושה לו טוב. הוא מאוד אהב מה שהוא עשה".

לאחר חמש שנות נישואים חזרו השניים מרמת־השרון לחורפיש. בשנת 2013 עברו שוב למרכז, בניסיון לחסוך את הנסיעות הארוכות, אך כעבור כמה חודשים חזרו צפונה. "זו הייתה שנה עמוסה בשירות שלו, כך שממילא לא הצלחנו במטרה שלשמה נעשה המעבר הזה – להיות משפחה מאוחדת".

כל השנים האלה לא דיברת איתו על הפחד, החשש, הדאגה? הכול היה בינך לבין עצמך?

"ככל שהשנים עברו היה לו יותר אומץ לדבר על זה, גם בליווי של פסיכולוג היחידה. הוא שאל אותי כמה פעמים, 'תחזיקי מעמד אם יקרה לי משהו?' לא רציתי לחשוב על זה יותר מדי, זה הכניס אותי לעוד חרדות".

ומה הילדים ידעו?

"כלום", היא אומרת. "מבחינתם אבא עובד באזור תל־אביב, עוסק בהדרכה. כשמחמוד נהרג, אחמד היה בן תשע. כשבאתי לספר לו אמרתי לו 'אתה יודע שאבא בצבא ועושה דברים מסוכנים?' הוא אמר לי 'לא, אני לא יודע'.

"הנושא של הסודיות היה לי קשה, והאמת שגם לו. לא הכרתי אף אחד מהחברים שלו, לא ידעתי עם מי הוא עובד, כלום. מוזר לא לדעת בכלל עם מי בעלך נמצא כל היום. רק פעם אחת, בחג הקורבן בחודש ספטמבר לפני שהוא נהרג, המפקדים שלו הגיעו לביקור אצלנו בבית. זו הייתה פעם ראשונה שפגשתי מישהו מהחברים שלו".

מטען כבד מדי

עם השנים גוברת בגופי המודיעין ההבנה כי לצד החשאיות הנדרשת – חיבור בני המשפחה לעשייה של בן הזוג או ההורה המשרתים בתפקיד התובעני והדיסקרטי – הוא עניין חיוני.

"תפקידים רבים בצה"ל, ובעיקר בשב"כ ובמוסד, דורשים סודיות מוחלטת לגבי שם היחידה, המיקום שבו היא פועלת ובעיקר המבצעים והפעילויות שהיא אחראית עליהם", מסביר אל"מ במיל' ד"ר ראובן גל, שכיהן בעבר כראש ממד"ה – מערך מדעי ההתנהגות של צה"ל – וכסגן ראש המל"ל, וכיום הוא עמית מחקר בכיר במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון. "העניין הזה הוא חלק מהתהליך שאנשים שמתגייסים ליחידות האלה עוברים. מהרגע הראשון שהם מגיעים לבקו"ם או למקומות הגיוס האחרים, משביעים אותם בכל מיני כלים פסיכולוגיים שהם לא אומרים מילה, וזה עובד. אנשי מוסד יכולים להתהלך בעולם בזהות אחרת לגמרי ממי שהם באמת, לבנות לעצמם דמות נוספת. כדי שזה יצליח, הסודיות המוחלטת היא הכרחית.

"המדיניות בעבר הייתה מאוד ברורה: אתה לא מספר לאף אחד, כולל האנשים הכי קרובים לך – אבא ואימא, האישה, הילדים. בשלב מסוים התחילו להבין שזה עול כבד. אנשים אמרו 'אני לא מסוגל להאריך חתימה לקבע, אני לא יכול לחיות בסודיות הזאת'. כדי לשמר את האנשים בתפקידים המיוחדים האלה, הצבא חיפש במה להקל, וכל יחידה מצאה את הפטנט שלה איך לעשות את זה. יש כאלה שיצרו אירועים שאליהם אפשר לבוא עם בן או בת הזוג. הם נפגשו שם לא עם המעגל הכי סודי אלא עם מעגל יותר מורחב, ופגשו אנשים שמשרתים ביחידה. אולי לא עם שותפי הסוד הכי סודיים, אבל לפחות עם המעטפת.

"הדבר הנוסף שעשו היה לאפשר למפקדים בכירים לפגוש את בני המשפחה באופן מחושב. הם לא יסבירו לבני המשפחה מה בדיוק האבא או בן הזוג עושה, אבל הם כן יכולים לדבר על המדיניות, למה הסודיות חשובה ומדוע בחלק מהמקרים היא מגינה גם על המשפחה. צה"ל עבר שינויים רבים בהקשר הזה. למשל, היו שנים שלא אפשרו להורים או למשפחות לבקר את הילדים בטירונות ביחידות המיוחדות. לא היה דבר כזה שהורים יכולים להיפגש ליד הבסיס. היום מאפשרים יותר.

"כשאני התחלתי את תפקידי כראש ממד"ה, הורים לא יכלו לדבר עם מפקדים. לא היו אז טלפונים סלולריים ולא היה שום קשר ישיר בין היחידה שבה החייל משרת ובין משפחתו. לאורך השנים זה הלך והשתנה. במידה רבה בזכות ממד"ה ומערך בריאות הנפש, חלה ההבנה שלא רק איש הקבע עצמו משרת, אלא שבמובנים מסוימים כל המשפחה משרתת בקבע. בשנים האחרונות נוסף למשוואה כל עולם הרשתות החברתיות והווטסאפ, ובצבא הבינו שאי אפשר לסגור הכול הרמטית אלא עדיף לפתוח קצת, בצורה מבוקרת ומחושבת, וכך לחסוך דליפת מידע בדרך לא מבוקרת".

ילדות בנכר

יעל גל, פסיכולוגית התפתחותית ותושבת רמת הגולן, היא בתו של השר לשעבר רפי איתן ז"ל, שבמשך שנים ארוכות היה בכיר במוסד. התפקידים הממושכים שבילה בנכר עיצבו את שנות ילדותה, שבהן ראתה את אביה מעט מאוד. הייתה לה אז ידיעה בסיסית על כך שאביה פועל בשירות מדינת ישראל, ושלעשייתו יש משמעות גדולה עבור ביטחון המדינה.

כשהייתה בת ארבע עברה המשפחה לצרפת, בעקבות שליחותו של האב. "מאז שאני זוכרת את עצמי, אבא שלי היה איש בתפקיד", אומרת יעל. "הוא היה נוסע לתקופות של חודשיים, אני יודעת שחלק מזה היו נסיעות לארץ. מלבד חודש חופשה שהוא היה לוקח בקיץ והיינו נוסעים יחד, כמעט לא ראינו אותו. ברירת המחדל הייתה שאבא לא בבית. פעם בחודשיים בערך היינו רואים אותו".

שאלתם אותו לאן הוא נוסע או מאיפה הוא חזר?

"פעם אחת שאלנו, הוא אמר שהיה באפריקה. היינו די נבונים כדי לחשוב שכנראה נסע למצרים. אחרי הרבה שנים ידענו שאותה נסיעה הייתה דווקא למרוקו".

אז ידעת שהוא מסתובב בעולם, והבנת שמדובר גם במדינות לא סימפטיות. זה לא היה מפחיד?

"זה לא היה מפחיד, בעיקר כי זה לא הוצג כמפחיד. היינו מוגנים, וחלק מההגנה על הילדים הייתה שדברים לא תורגמו לנו כמפחידים, גם אם הם בהחלט היו יכולים להיות כאלה. ידענו שהוא עושה משהו נורא חשוב, הבנו שיש בזה אלמנט של סיכון, אבל בעינינו זה נתפס יותר כמו הרפתקה. לא ידענו שאנחנו משלמים מחיר כבד".

הריחוק מהמולדת והתפקיד החשאי של אביה השפיעו על חייה החברתיים של הילדה יעל. "עם הצרפתים היה אסור לדבר, כי זה היה מסוכן. אנשי המוסד שגרו בפריז היו מפוזרים במקומות מרוחקים, כדי לא ליצור ריכוז מסוכן. לאימא לא היה רישיון נהיגה, כך שלא נסענו לחברים. כלומר, חברים של אחר הצהריים זה משהו שלא הכרתי בגיל הזה בכלל. אני ואחי העברנו את השעות בבית עם משחקי דמיון שבנינו יחד".

כאשר יעל הייתה בת שבע, ואיתה בבית אח בן שש ותינוק בן חודש, קיבלה אימה הנחיה בהולה לעזוב את פריז בתוך יממה. "היינו צריכים לעבור לבריסל בתוך 24 שעות", היא מספרת. "לא ידענו שזה משהו מפחיד, אבל זו הייתה טראומה. אימא שלי, עם תינוק בן חודש, הייתה צריכה לארוז בתוך יממה בית שלם ולעבור דירה, ולהגיע לבד למקום זר וחדש, בלי אבא בבית".

כולל בית ספר חדש.

"כן, עברנו לבית ספר בלגי, ובניגוד לפריז זה לא היה בית ספר יהודי. נכנסתי לכיתה חדשה, ועד היום אני לא יודעת אם הילדה שישבה לידי הייתה אנטישמית או שהיא סבלה מבעיות רגשיות, אבל זו הייתה חוויה מאוד לא נחמדה לשבת לידה".

בשנת 1970, בהיותה בת עשר, חזרה יעל עם אחיה ואימה לישראל. "אבא עדיין לא היה בבית. בדיעבד אני יכולה לומר ששם התחילו החיים. זו הייתה עלייה בכל מובן, מבחינת קשיי הקליטה. במבט לאחור אני יכולה לומר שהייתה במעבר הזה הקלה ענקית. עד אז היינו במצב של הישרדות. כאן גרנו ליד המשפחה המורחבת, וכל ההתנהלות שלנו השתנתה".

זו הייתה מסירות גדולה שלכם עבור התפקיד של אבא. דיברת על זה עם אימא?

"זו אכן הייתה מסירות. אימא הייתה אלמנה מבעלה הראשון, יאיר פלד, שהיה מפקד סיירת צנחנים. היא אמרה עליו פעם משפט שאני לא אשכח: 'יאיר נהרג, ואני המשכתי, במלחמה כמו במלחמה, לגדל את הילדים של רפי לבד'. זה תיאר הכי מדויק את התחושה שלה. הדי־אן־איי שלה היה שממשיכים להיות במצב של הקרבה למען המדינה כל הזמן. זאת הייתה הרוח שבה גדלנו".

כאשר יעל הייתה בת 15 סיים אביה את שירותו במוסד ופנה לפעילות עסקית ענפה. בהמשך הוצב בראש מפלגת הגמלאים, נבחר לכנסת ב־2006 וכיהן כשר לענייני גמלאים.

בתקופה הזו נבנה קשר יותר עמוק ביניכם?

"אנחנו גדלנו בדור שלא הגדיר את היחסים של אבא ובן כיחסים קרובים, גם במשפחות שבהן אבא כן היה בבית. היחסים לא היו קרובים, אבל אבא שלא נמצא בבית יכול להיות דמות משמעותית באופן שבו אישיות הילד צומחת. במידה רבה זה תלוי במסר שמעביר מי שכן נמצא בבית; אם המסר הוא 'אבא לא פה כי הוא עושה את הדבר הכי חשוב בעולם עכשיו', אז אבא נבנה כדמות ציונית ותורמת".

אחד הרגעים שנחרטו בזיכרונה של יעל הוא כאשר אביה, שהשתתף בלכידת אדולף אייכמן בארגנטינה, סיפר לילדיו על הפעולה. "הוא הושיב אותנו סביב השולחן והדגים לנו עם גפרורים איפה כל אחד עמד בשטח שבו נתפס אייכמן וכיצד זה התבצע, עם פרטים שידענו עוד לפני שהציבור נחשף אליהם. ידענו שאסור להגיד את זה לאף אחד. כילדים זה נתן לנו תחושה של שותפות, שאנחנו חלק מהמערכה. כשאני חושבת מה המסר הכי חזק שהוא העביר לי לאורך השנים, המסר הכי עמוק היה מה המשמעות של מדינה יהודית דמוקרטית, של להיות ישראלי וציוני. זה מסר ברור שעבר משני ההורים, אפילו בלי שדיברנו עליו במפורש".

לקריאת "משחקי ריגול" – גיליון מיוחד על עולמות הביון – לחץ כאן