אמג'ד (שם בדוי) נולד במחנה הפליטים ג'נין, מקום שנחשב היום לאחד ממוקדי הטרור בצפון השומרון. הדוד שלו, איש דת ופעיל חמאס, נהג לנצל את דרשותיו במסגד כדי לגייס צעירים לפיגועי התאבדות. בביקוריו במסגד ספג גם אמג'ד, כמו חבריו, את השנאה ליהודים ואת מצוות הג'יהאד. "היו לוקחים אותנו לטיולים, לתפילות ולאירועים דתיים, ודיברו איתנו על היהודים שלקחו לנו את האדמה ואת מסגד אל־אקצא, ועל הצורך לנקום בהם ולהרוג אותם", הוא מספר.
"מהר מאוד זה הגיע לפגישה עם פעילי חמאס שציידו אותנו בחגורות נפץ כדי שנבצע פיגוע בתוך ישראל. זה קרה בשנת 1998, כשהייתי בן 17. שלחו אותי עם שותף לבצע פיגוע בקניון בחיפה. התוכנית הייתה לעשות פיגוע שרשרת. השותף היה אמור להתפוצץ, ואחרי שהיו נאספים אנשים רבים כדי לטפל בפצועים, הייתי אמור להתפוצץ אחריו ולגרום לאבדות גדולות עוד יותר. למזלי, בדרך לפיגוע עשינו תאונת דרכים והתהפכנו עם האוטו. פינו אותנו לבית חולים, ורק אז גילו ברכב את התיק עם חגורות הנפץ".
לאחר תפיסת המטען החריג הועבר אמג'ד למתקן חקירות בכלא קישון. "התחלתי לשפוך מידע ולהודות בעבירות, ואז, בעצת עורך דין שסיפר לי שהשותף שלי לפיגוע מת, כפרתי בעדות ואמרתי שאני קטין ושלא ידעתי שיש בתיק חגורות נפץ. שפטו אותי ל־15 שנה, שירדו בסופו של דבר לשלוש שנים בכלא. בבית החולים ובתקופת הכלא הכרתי צוותי רפואה וסוהרים יהודים שעזרו לי. הבנתי שבכירי החמאס שיקרו לי וניצלו אותי כששלחו אותי למות בשם האסלאם. בזמן שהם והבנים שלהם מקבלים כסף מהאיראנים וחיים חיי מותרות, המשפחה שלי חיה בעוני. החלטתי לעזור ליהודים להילחם בהם".
ארז חסון, בכיר שב"כ לשעבר: "עם כל הרצון לגייס, יש כללים. אני לא אגייס מי שנחשב לליצן הכפר או אחד שמדבר הרבה. כך גם מי שביצע פשעים חמורים כמו אונס או רצח, או מי שנתפס בשקר יותר מפעם אחת"
אחרי שלוש שנים בכלא חזר אמג'ד לג'נין, ושם גילה ששכנו מתכוון לצאת לפיגוע. "ראיתי שהוא מקבל חגורת נפץ ושמעתי את פעילי חמאס אומרים לו שהוא צריך להתפוצץ באוטובוס של ילדים. הגעתי למחסום ג'למה וביקשתי מהחייל שיזמין את הקצין כי יש לי מידע שימנע פיגוע. כשהגיע הקצין אמרתי לו שיביא את שב"כ, וסיפרתי על השכן שלי שהולך לעשות פיגוע נגד ילדים. הם תפסו אותו ומנעו את הפיגוע".
אמג'ד הפך למודיע של השב"כ וסייע בסיכול אירועי טרור, תוך שהוא מנהל במקביל עסק לתיקון ומכירת צמיגים. שיתוף פעולה עם ישראל נחשב בחברה הערבית לבגידה שעונשה מוות, אבל במקרה של אמג'ד, תחושת הניצול והרצון לנקום במי ששלחו אותו לקפח את חייו בשם הג'יהאד, גברו על החשש להיתפס. "הייתי צעיר בן 20, לא הייתה לי עדיין משפחה ולא היה לי פחד. הכעס על הניצול והשימוש בילדים, שמבטיחים להם גן עדן ו־72 בתולות, גרם לי לעשות הכול כדי שהמציאות הזאת תיפסק. המושחתים האלה עושים שטיפת מוח לילדים ומחנכים אותם להרוג יהודים חפים מפשע, כשהם עצמם מתעשרים".
לאחר שניסיון של אמג'ד לגבות תשלום ממשפחת פשע בסביבת ג'נין הסתבך, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הכריזו עליו כמבוקש והוא ירד למחתרת. "אשתי הלכה ללדת והם חיכו לי בבית החולים. עשו לי כיפה אדומה ותפסו אותי. יותר משבוע הייתי במתקני חקירות של הביטחון המסכל. השפילו אותי שם והרביצו לי מכות רצח. האשימו אותי בכל מיני תיקים שלא עשיתי וגזרו עליי גזר דין מוות. בהתערבות של הצלב האדום וארגוני זכויות אדם, שדרשו מערפאת שלא להוציא אותי להורג, נשארתי בכלא בשכם עד מבצע חומת מגן. כשכוחות צה"ל היו בשכם חפרנו בקיר של הכלא, הצלחנו לעשות חור, לברוח ולהגיע לישראל. אחרי חצי שנה הצלחתי להביא את אשתי והילדה".
אמג'ד משלם מחיר אישי כבד על בחירתו לסייע לישראל, והוא חי בצל מתיחות תמידית ותחושת נרדפות. "ניתקתי קשר עם המשפחה שלי, עם אימא שלי והאחים. מה שמעניין אותי הוא לשמור על המשפחה הגרעינית שלי, אשתי והילדים. רק לאחרונה ירו על אחד מבני המשפחה שלי שנכנס לג'נין. הוא היה ברכב עם אשתו, וכשגילו שהוא בג'נין רדפו אחריו וירו על הג'יפ שלו. ברור לי שמי שירה רצה להתנקם בי. בן המשפחה נפצע וחולץ בהתערבות של צה"ל. לפני שבוע ירו על הבן שלי שנכנס בטעות לג'נין. גילו אותו, ירו עליו והצבא הוציא אותו משם".
האיומים הללו אינם גורמים לאמג'ד להתחרט על מעשיו. "ידעתי שאני רודף את הצדק ומונע פגיעה בחפים מפשע. להיכנס לקניון ולהתפוצץ זה מעשה לא אנושי. מי שעושה את זה עובר שטיפת מוח חזקה מאוד. למרות האיומים, הרבה חברים שעדיין יש לי בצד השני, מקנאים בי ואומרים שעשיתי את הצעד הנכון".
במהלך השנים עלו טענות מצד פלסטינים שישראל גייסה לטובתה, בדבר הבטחות שלא קוימו ואפילו ניצול, הזנחה ונטישה. אמג'ד, שכאמור עבר שיקום וחי בישראל, מכיר מציאות שונה: "אני קיבלתי מהר מאוד תעודת זהות וגם סיוע בדיור. בדרך כלל נותנים בהתחלה אישורי כניסה זמניים ותעודת זהות זמנית, מנסים לראות אם אתה עובד ומשתקם, ואז נותנים לך תעודת זהות קבועה. יש מקרים של משתפי פעולה לא ישרים ולא מוסריים, שמנצלים את טוב הלב של ישראל ומתעסקים עם דברים מפוקפקים, כמו גניבות, סמים ופשע, ואז השירות לא לוקח אחריות על אדם כזה. מבחינתי זה כמו שתביא את אחיך הביתה, תיתן לו לאכול ולישון אצלך ותבקש ממנו להתנהג יפה. ברור שאם הוא יתחיל להתנהג שלא לפי הכללים תעיף אותו מהבית, למרות שהוא אחיך. לא משנה המידע שאתה נותן – אם אתה מתעסק בשטויות, אתה לא שווה".
על פרטי עבודתו למען ישראל אמג'ד לא יכול כמובן להרחיב. לדבריו, "החשיבות של המידע שאני והחברים שלי הבאנו הייתה קריטית. ישראל קיבלה מאיתנו מידע על פעילי טרור, על משלחי פיגועים, על מפעיים לייצור טילים ועל הברחות נשק. אני יודע שהצלתי חיים של אנשים חפים מפשע".
לזהות את המניע
מפעיל סוכנים בשב"כ מכונה "רכז". לרוב הוא אמון על שטח מסוים, ומסכל יחד עם צה"ל והיחידות המיוחדות את מזימות הטרור שרוחשות בו. מוטל עליו לגייס מקורות ולקבל כל העת מידע מודיעיני מדויק ועדכני, כדי להפעיל את הכוחות השונים לבלימת הפיגוע הבא. גיוס רכזי שב"כ והכשרתם הוא הליך ארוך שנמשך כשנתיים, משלב המיון הראשוני ועד היציאה לשטח. בעבר הגיוס נעשה בשיטת חבר מביא חבר. כיום השירות משתמש בערוצי התקשורת השונים כדי להגיע לקהל רחב ככל האפשר. גיל הגיוס מתחיל לרוב מ־24, בשל הבגרות הנדרשת לתפקיד, והרף העליון הוא 33 בממוצע, אם כי יש גם יוצאים מהכלל.
ארז חסון שירת בשב"כ במשך 26 שנים, בין 1992 ל־2018, מילא שורת תפקידים והשתתף בשורה ארוכה של מבצעים. "ההכשרה מתחילה בעשרה חודשי אולפן שבהם לומדים את השפה והתרבות הערבית, נימוסים והליכות", מתאר חסון. "בחלק מהקורסים משתתפים גם מפעילים של יחידה 504 ושל המוסד. לומדים הרבה על האסלאם ועל הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אחר כך עוברים לקורס מקצועי. לומדים איך מגייסים מקורות, מה זה מודיעין ואיך כותבים מודיעין. לומדים משחק, שפת גוף, פסיכולוגיה ועוד. כאשר מצוותים את הרכזים לגזרות השונות, ישנה עוד התאמה לגזרה הספציפית עם הייחודיות שלה.
"אחת הנקודות המשמעותיות שלומדים בקורס, היא זיהוי המניעים הסמויים של מקורות לעבוד עם השירות", ממשיך חסון. "אין מלאי בלתי מוגבל של משתפי פעולה, ולכן עושים עבודה מקדימה לגבי המגויסים. יש מניעים גלויים כמו צורך בעזרה רפואית, נקמה, טובות הנאה ויצר הרפתקנות, ויש מניעים סמויים כמו צורך בהכרה, צורך בדמות אב, תדמית של כבשה שחורה. התפקיד שלנו הוא להכיר את המניעים ולהשתמש בהם כדי להשיג את המטרה שלנו.
סא"ל במיל' ברק יעקבס: "המפעיל צריך לדעת לחיות בכמה כובעים שונים, להיות מסוגל לשבת עם רוצחים נתעבים ולהתחבר אליהם, לזהות אינטרסים אצל האדם השני ולהפעיל אותו לטובתך"
"עם כל הרצון לגייס, יש כללים. אני לא אגייס מי שנחשב לליצן הכפר או אחד שמדבר הרבה. כך גם מי שביצע פשעים חמורים כמו אונס או רצח, או מי שנתפס בשקר יותר מפעם אחת. אני לא אפעיל מישהו באמצעות סחיטה. מי שלא רוצה להיות מקור, לא יהיה. בסופו של דבר אני ארצה לעבוד עם מישהו שאני יכול לסמוך על המילה שלו, כי על סמך המידע שהוא מעביר אני מפעיל כוחות בשטח ומסכן את חייהם".
אכן, המפגשים התכופים עם המקורות כרוכים גם בסיכון, ובמהלך השנים אירעו כמה מקרים שבהם המקורות "הפכו צד", קמו על מפעיליהם ורצחו אותם. בזכות נהלים שונים שגובשו, מספר המקרים הללו הצטמצם מאוד עם השנים.
"רכז הוא דמות גלויה וחשופה לסכנות", אומר חסון. "יש לפחות שבע משפחות בישראל ששילמו מחיר כבד בחיי יקיריהן. מעבר לאסון הנורא כשלעצמו, לפגיעה ברכז יש משמעות מורלית משמעותית מבחינת היריב. לכן השב"כ לא חוסך בטכנולוגיה ובאמצעים כדי להגן על הרכזים. להימנע מלהיפגש עם מקורות זו לא אופציה, כי אין חלופה לאנשים על הקרקע ולמפגשים אישיים. לוקחים סיכונים מחושבים".
בעזרת מסי
בשעה שהשב"כ מופקד בעיקר על סיכול הטרור הפלסטיני, אנשי יחידה 504 של אגף המודיעין, המכונה גם "עוצבת המודיעין האנושי", אחראים להפעלת סוכנים סמויים במדינות השכנות. מקבילו של רכז השב"כ ביחידה מכונה קת"מ, קצין לתפקידים מיוחדים. יחידה 504 הייתה הבית הראשון של סיירת מטכ"ל ושל יחידת המסתערבים, שהפכו בהמשך ליחידות עצמאיות.
סא"ל (במיל') ברק יעקבס שירת ביחידה במשך עשרים שנה, כמפקד, לוחם, חוקר וקת"מ. במהלך השנים הוא גם פיקד על בית הספר להכשרת אנשי מודיעין ועסק רבות באיתור מפעילים. "אנחנו לא בהכרח מחפשים לוחמים דגולים, אלא תכונות אנושיות כמו היכולת להתחבר לאנשים בקלות, לאלתר בסיטואציות מסוימות ולדעת לעבוד לבד", הוא אומר. "צריך לדעת לחיות בכמה כובעים שונים, להיות מסוגל לשבת עם רוצחים נתעבים ולהתחבר אליהם, לזהות אינטרסים אצל האדם השני ולהפעיל אותו לטובתך. יכולת נוספת, שהיא קריטית להישרדות והצלחה בתפקיד, היא לעבוד בסף כישלון גבוה. מה לעשות, הרבה פעמים נכשלים בלהביא תוצאות או לגייס מקור, וצריך יושרה ואמינות להודות בכישלון. יש תכונות שאפשר ללמוד ולשכלל, אבל יש תכונות שאם אין לך אותן – אתה לא שייך אלינו".
לצד הסיכון האישי, המפעילים משלמים גם מחירים אישיים ונפשיים. "אנחנו מדברים על רכבת הרים נפשית גם למפעיל וגם למשפחתו, וזה מעסיק אותנו הרבה. בקורס הפיקודי אנחנו משלבים את בנות הזוג של הלוחמים והקצינים, וגם במהלך השירות אנחנו משתפים אותן במידע עד כמה שאפשר. ההבנה היא שהמפעיל יתפקד טוב יותר ויביא חומר איכותי יותר אם יהיה לו גיבוי ותמיכה מהבית".
שני בני שיחי, ארז חסון וברק יעקבס, תמימי דעים בכך שגם נוכח התקדמותו המטאורית ויכולותיו הדמיוניות של העולם הטכנולוגי, הוא לא יכול לספק מענה שלם ללא הצד האנושי, ה"יומינט" בשפת עולם המודיעין (בניגוד ל"סיגינט", מודיעין האותות). "פעולות כמו הבאת ארכיון הגרעין מאיראן, חיסול המהנדס יחיא עיאש וחיסולים רבים של בכירי הטרור לא היו מתבצעות ללא אנשים על הקרקע ועבודה של מקורות", אומר חסון, שמרצה כיום לפני קהלים מגוונים על עולם הביון הישראלי. "כדי לקבל אינדיקציות לקראת מעצרים או חיסולי בכירים, תמיד אעדיף את המקור שייתן לי מידע עכשווי. לרבים מהרוצחים שהובלתי למעצר או לחיסול – הגעתי באמצעות מקורות".
המודיעין האנושי כרוך מטבעו בסכנות שאינן קיימות במודיעין הטכנולוגי, ובכל זאת אי אפשר לוותר עליו. סא"ל יעקבס: "אתה חי כל הזמן בחשש שהמקור שלך ייתפס או יוכפל, כלומר יעבוד בשביל האויב שלך ללא ידיעתך. אתה צריך להיות כל הזמן חשדן, לחפש בקיעים וחריצים בצד השני. אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו, כי בכל רגע הצד השני יכול לחשוף אותך ולבגוד בך. זה חלק מהמשחק. מצד שני, הערך של מקור אנושי הוא בלתי ניתן להחלפה. גורם פנימי בתוך המערכת תמיד יספק לי מידע טוב יותר".
גם יעקבס עוסק היום בהרצאות ובסדנאות שבהן הוא מלמד גופים אזרחיים ועסקיים כיצד לגייס עובדים למען מטרות החברה, ואיך לשכנע אנשים במהלך משא ומתן לעבוד דווקא איתך. "כשיודעים לשכלל את היכולת של חיבור בין אנשים, אנחנו יכולים לזהות מה מושך אותם, להתחבר אליהם ולהביא אותם למקומות שלנו", הוא מסביר.
גיוס מקורות בכירים מצריך יצירתיות מיוחדת, כפי שמספר יעקבס: "גורמים בכירים יותר, שנותנים מידע ייחודי ואיכותי יותר, יהיו גם זהירים וחשדנים יותר. הדרך להגיע לליבם מחייבת יצירתיות. לפני לא מעט שנים, אחת המשימות שקיבלנו הייתה ליצור קשר עם אדם מסוים שנמצא באחת המדינות סביבנו. הוא היה בכיר באחד מארגוני הטרור, וקיבלנו מידע שהוא ממורמר כי הוא לא התקדם בתוכו. ידענו גם שמדובר באדם חם מזג, ושבניגוד למראה הדתי החיצוני שלו הוא חוטא בשתיית אלכוהול.
"במסגרת איסוף המידע עליו ראינו שהוא אוהד את קבוצת הכדורגל ברצלונה. מי שנשלח להפעיל אותו לא היה בקי בעולם הכדורגל ובליגה הספרדית, אבל הוא למד את הנושא ורכש בקיאות של אוהד סביר. ידענו שהבחור חשדן, וכדי שלא ינתק מיד אחרי שישמע מעבר לקו אדם לא מוכר, חיכינו למשחק שבו ברצלונה ניצחה. המפעיל התקשר מיד אחרי הניצחון, ופתח בהתנצלות על השעה המאוחרת ובהסבר שהוא צפה במשחק של ברצלונה. המקור התרכך מיד, והשיחה גלשה לעולם הכדורגל. ההגנות שלו ירדו והקשר הראשוני נוצר. אחרי חצי שעה של פרשנות עומק על מהלכיו של מסי, המקור התחיל לענות על שאלות אישיות ולספק מודיעין".
וכמובן, יש גם כישלונות והסתבכויות. "חלק בלתי נפרד מהגיוס ומהכשרה זה לדעת להתמודד עם מצבי לחץ בלתי צפויים. לפני המבצע אנחנו בונים כמובן את כל התרחישים שיכולים לקרות במהלכו, אבל עם כל ההכנות, המציאות עולה על הדמיון. הייתי באירועים מלחיצים שלא צפינו אותם, אבל לשמחתי הייתי מספיק מיומן כדי להתמודד איתם. מי שלא רוצה להתקרב לאש, שלא יעבוד במטבח. שילך להיות רואה חשבון".
לקריאת "משחקי ריגול" – גיליון מיוחד על עולמות הביון – לחץ כאן
