מדי שנה, הממשלה הפדרלית האמריקנית מסווגת עשרות מיליוני מסמכים. כדי לראות את המסווגים ביותר, תזדקקו לאישור אבטחה ברמה הגבוהה ביותר. ותצטרכו גם SCIF, או בעברית: מממ"ר – מתקן מידע ממודר ורגיש. ה־SCIF הוא חדר מאובטח במיוחד עם אמצעי זהירות יוצאי דופן, שבו פקידים ואנשי ממשל עוברים על מידע מסווג.
תפקודם של האחראים לשמירת סודות האומה נבדק בחודשים האחרונים, בעקבות הדלפת מידע צבאי מסווג ברשתות החברתיות מוקדם יותר השנה, וגילוי מסמכים מסווגים בבתיהם של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ והנשיא ג'ו ביידן, כמו גם במשרד שבו השתמש ביידן לפני שהפך לנשיא.
לדברי חוקרים פדרליים, ג'ק טשיירה, חבר במשמר הלאומי שהואשם בהדלפת מודיעין חמורה ברשתות החברתיות, היה בעל אישור ביטחוני שאפשר לו לגשת לחומרים סודיים ביותר, כאלה שיש לאחסן אותם ולטפל בהם ב־SCIF, מלבד בנסיבות חריגות ביותר.
הפרטים שמתפרסמים כאן על אופן הבנייה של ה־SCIF, מבוססים על סקירה של מפרטי הבנייה ממשרד ראש המודיעין הלאומי, ועל ראיונות עם קבלנים של SCIF ועם בכירים לשעבר במערך הביטחון הלאומי.
שקעים חיצוניים
בוושינגטון ומחוצה לה ישנם אלפי חדרי SCIF, תחובים בבניינים פדרליים, במתקנים צבאיים ובשגרירויות ואצל קבלני משנה ממשלתיים. גודלם נע בין תא טלפון ועד קומות שלמות.
אחד העיצובים הנפוצים של SCIF הוא זה המובנה במכלית משלוח מתכתית. הקירות ההיקפיים מצופים בשכבות גבס ודיקט, ואז בחומר שמונע מעקב אלקטרוני. רשתות מתכת משמשות להקשיח עוד יותר את החדר מפני פלישה, וחומר אטום לרעש ואיטום אקוסטי מתווספים כדי למנוע ממישהו לצותת למה שמתנהל בתוך החדר. הדלתות מצוידות בבריחים מיוחדים, מנעולי קוד ומערכות בקרת כניסה, שבדרך כלל דורשות תגים ומספרי זיהוי אישיים. פתחי אוורור ותעלות מיזוג מעל גודל מסוים חסומות במוטות מתכת, כדי למנוע מגורמים מבחוץ להתגנב פנימה.
"הסצנה המפורסמת ביותר של טום קרוז ב'משימה בלתי אפשרית' לא הייתה יכולה לקרות כאן. הוא לא היה יכול להיכנס דרך פתח האוורור כי הוא חסום", אומר פיל צ'אנס, נשיא בחברת אדאמו סקיוריטי, שבונה חדרי SCIF.
כל החיווטים, השקעים ומתגי האור חייבים להיות תלויים חיצונית לקיר. אם הם צמודים לקיר, כמו בכל בית או משרד טיפוסי, "זה יוצר נקודה פגיעה, ויכולות בקלות להיות נזילות אקוסטיות", אומר צ'אנס. מותקנים גם חיישני תנועה כדי לעקוב אחר תנועה בחדר כאשר הוא ריק. במקרים מסוימים חובה שיהיה שומר במקום כדי להגן על מסמכים מאוחסנים, או כדי שתהיה יכולת להגיב באופן מיידי.
למרות כל אמצעי ההגנה הללו, לעיתים קרובות חדרי SCIF מתפקדים כמשרדים רגילים, עם שולחנות עבודה ומקום לקיים פגישות. אבל טלפונים סלולריים ומכשירים לא־מאובטחים אחרים – אסורים.
"אתה תמיד יכול לזהות 'צעירים' שנכנסים לחדר כזה בפעם הראשונה", אומרת אמילי הרדינג, לשעבר סגנית מנהלת הסגל של ועדת המודיעין של הסנאט, ואנליסטית לשעבר ב־CIA. "הם אף פעם לא יודעים מה הם יכולים להכניס איתם".
מטרתה של הבנייה המדוקדקת הזו היא מה שקהילת המודיעין מכנה "ביטחון עמוק" – שכבות הגנה חופפות שמאטות יריבים ומזהות פריצות הרבה לפני שהן מתרחשות בפועל. "זה לא רק 'לסגור את הדלת' – זה 'לנעול את הדלת' במנעול מתוחכם ולהגן על הקירות מפני כל סוג של ניטור חיצוני'", אומר סטיבן אפטרגוד, מומחה למידע מסווג.
נשיאים, סגני נשיא ובכירי ממשל מקימים חדרי SCIF בבתיהם, לעתים קרובות במוסכים או בהרחבות. למעט חריגים בודדים, חומרים מסווגים ביותר – בהם מסמכים סודיים ומידע שנאסף ממקורות מודיעיניים –לעולם לא אמורים לצאת מחדרי SCIF.
עטים מחוץ לתחום
רבים ממיליוני המסמכים שהממשל הפדרלי מסווג מדי שנה, מקבלים סיווג ברמה נמוכה. באופן תיאורטי הם עלולים לסכן את הביטחון הלאומי אם ייחשפו, אבל בפועל זה כנראה לא מה שיקרה, אומר ברוס רידל, סוכן CIA לשעבר וחבר המועצה לביטחון לאומי. "אם אתה סגן הנשיא ואתה נוסע לפולין, יהיה הרבה שיח בין הבית הלבן לשגרירות בסגנון 'הוא מגיע בטיסה הזו, הצוות שלו מגיע בטיסה הזו'. כל זה יהיה מסווג", מסביר רידל. "ברגע שהנסיעה מתרחשת הכול ממילא פומבי, אבל המסמכים שמתעדים אותה נותרים עם חותמת 'סודי'".
לדברי רידל, הוא לא יתפלא אם חלק מהמסמכים שנמצאו בביתו ובמשרדו של ביידן ובביתו של פנס, ייכנסו לקטגוריה הזו. "כן, מבחינה טכנית המסמך לא טופל כראוי", מציין רידל, "אבל אף אחד לא יגיד 'זהו איום על הביטחון הלאומי'". במקרה של טראמפ, לעומת זאת, חלק מהמסמכים שסוכני FBI החרימו סומנו בבירור "סודי ביותר", כלומר הם הכילו מידע שנאסף ממקורות חשאיים ובשיטות מודיעיניות סודיות. לפחות מסמך אחד תיאר את תוכנית הטילים של איראן; מסמכים אחרים תיארו עבודת מודיעין רגישה שקשורה לסין. "חומר מסוג זה לעולם לא צריך להיות מחוץ לחדר SCIF", קובע רידל.
הדלפת הענק מוקדם יותר השנה כללה גם מסמכים רבים שסווגו ברמה הגבוהה ביותר. היו בהם הערכות מצב על המלחמה באוקראינה, מידע על מקורות אמריקניים בתוך הצבא הרוסי ופרטים על בלוני הריגול של סין. חוקרים פדרליים טוענים שטשיירה החל בתמלול מסמכים מסווגים ופרסם את הטקסטים בחדר צ'אט קטן. בהמשך הוא החל להביא מסמכים הביתה, לצלם אותם ולשתף את התמונות. משתמשים אחרים שיתפו את המסמכים מחוץ לקבוצה, והחומר עבר במהרה לאינטרנט הרחב. טרם התברר כיצד הצליח טשיירה להוציא את החומרים המסווגים ממקום עבודתו, אבל נראה שהמקרה הזה מצביע על חולשות קריטיות באופן שבו ממשלת ארה"ב מנהלת את סודותיה, כך קבעו מומחי מודיעין וביטחון לאומי.
טשיירה נמנה עם יותר ממיליון עובדי ממשלה וקבלנים שאישורי הביטחון שלהם מעניקים להם גישה למידע סודי ביותר, כולל מידע על מקורות ועל שיטות המשמשות לאיסוף מודיעין. ליותר ממיליון אחרים יש גישה לחומרים בעלי סיווג נמוך יותר. הממשלה מנפיקה אישורים כאלה כדי להבטיח שיש מספיק אנשים זמינים לטפל בכמויות העצומות של המידע המסווג שלה ולעבד אותו. "הצבא וקהילת המודיעין לא יכולים להתקיים בלי שאנשים – חלקם זוטרים למדי – יקבלו גישה לסודות האלה", אומר רוברט דייץ, לשעבר חבר מועצה בכיר של ראש ה־CIA ויועץ משפטי לשעבר בסוכנות לביטחון לאומי.
אבל מתן אפשרות לאנשים רבים כל כך לגשת לחומרים רגישים מעלה את הסיכון לדליפות – במזיד או בשוגג. "המערכת הנוכחית שלנו שבורה, דולפת ומאיימת על האמינות והיעילות שלנו", אומר טים רומר, שגריר וחבר קונגרס לשעבר שכיהן בוועדת 11 בספטמבר. "ליותר מדי אנשים יש גישה ליותר מדי מידע רגיש, ויותר מדי מידע מסווג באופן חמור מדי".
חדרי SCIF נועדו להגן מפני איומים חיצוניים; ללא פיקוח מתאים, הם פחות יעילים נגד דליפות וטעויות שמקורן בפנים. רומר מתאר את אמצעי האבטחה המוחלטים שננקטו כאשר כחבר בבית הנבחרים הוא ביקש מידע על מבצע מודיעיני שארצות הברית הייתה מעורבת בו באותה תקופה. הוא לא יכול היה אפילו לקחת עט ונייר לתוך ה־SCIF.
"כשישבתי, מישהו נכנס לחדר מטעם הסוכנות שאספה את המידע. המידע הוגש לי במזוודה כסופה שהייתה אזוקה לידיו של איש ביטחון", הוא נזכר. "ישבתי בחדר שלוש או ארבע שעות. לא יכולתי לרשום כלום. האדם הזה ישב איתי כל הזמן. ברגע שסיימתי הם מיהרו בחזרה לסוכנות וכמובן לקחו איתם את המסמכים".
פקידים בעלי אישורים ביטחוניים ברמה גבוהה יודעים לא להשאיר מסמכים מסווגים בפח אשפה או לתקוע ניירות בכיס המעיל שלהם. אבל עדיין, אפילו חומר רגיש ביותר יכול ליפול קורבן לטעות אנוש.
בסנאט, ה־SCIF של ועדת המודיעין הוא חדר בקומה השנייה של בניין המשרדים. "חדר SCIF באמצע אטרקציה תיירותית", כפי שמנסחת זאת הרדינג, לשעבר סגנית מנהלת הסגל של הוועדה. לדבריה, ישנם ימים שבהם סנאטור עשוי למהר מתדרוך מסווג ב־SCIF לפגישה לא מסווגת בנושא כמו שירותי בריאות במשרד אחר. "כאשת צוות", אומרת הרדינג, "התפקיד שלך הוא לבלום אותם בגופך, אם הם יוצאים מהדלת כשהם מחזיקים את התיקייה הלא נכונה".
הכללים לטיפול במידע מסווג שונים עבור נשיאים מכהנים. הם חופשיים לעיין בחומרים סודיים ביותר מחוץ ל־SCIF, אבל גם אז, הם עושים זאת בדרך כלל בנוכחות פקיד בכיר כמו היועץ לביטחון לאומי, שאחראי לאחזור המסמכים ואבטחתם לאחר מכן.
בבית הלבן, למשל, אדם ממשרדו של ראש מערך המודיעין הלאומי מגיע בכל בוקר כדי להעביר את התקציר היומי של הנשיא, סיכום סודי ביותר של מידע מודיעיני מרחבי העולם. הנשיא יכול לקרוא אותו בחדר הסגלגל, אבל כשהוא מסיים, מישהו מהמשרד של היועץ לביטחון לאומי מביא את המידע ל־SCIF באגף המערבי או בחדר המצב של הבית הלבן.
לנשיאים יש גם סמכות לבטל סיווג של מסמכים, אך הם השתמשו בה לעיתים נדירות. בשנת 2004, הנשיא ג'ורג' בוש הבן הסיר את הסיווג של חלק מהתקציר היומי שלו, שהזהיר כי אוסאמה בן־לאדן מתכנן לפגוע בארצות הברית. נראה שטראמפ היה חופשי יותר וצייץ תמונה אווירית מפורטת של משטח שיגור איראני ב־2019, שלטענת מומחים הייתה כמעט בוודאות מסווגת.
גם מגרסה לא מספיקה
הרעיון של קריאת מסמכים מסווגים ב־SCIF אינו חדש, אומר אנדרו האמונד, ההיסטוריון והאוצר במוזיאון הריגול הבינלאומי. חברות תמיד רצו להגן על הסודות שלהן, וניסו במקביל לגנוב מידע שמור מיריבותיהן.
בשנת 1836, המדען מייקל פאראדיי המציא את כלוב פאראדיי, שנחשב כאב קדמון של ה־SCIF. המתחם חסם שדות אלקטרומגנטיים – אחת הטכנולוגיות ששימשו אז לריגול – ופקידי ממשל היו מאחסנים או קוראים חומרים בכלוב. מאז, הפרוטוקולים להגנה על סודות אמריקניים הפכו לסטנדרטיים ונפוצים יותר, עם שינויים גדולים והתקדמות, בדרך כלל לאחר מלחמות.
לדברי האמונד, רגע מרכזי שתרם לפיתוח ה־SCIF המודרני התרחש ב־1945, כאשר קבוצת ילדים סובייטים ביקרה בשגרירות ארה"ב במוסקבה והעניקה לשגריר חותם מגולף של ארצות הברית. פקידים אמריקנים לא שמו לב שעל החותם יש מכשיר ציתות מפותח, שעשוי להיות מופעל על ידי טנדר שייסע ליד השגרירות וישדר גלי רדיו, מה שיאפשר לאנשים בטנדר לשמוע את השיחות המתרחשות בפנים. לקח שבע שנים לגלות את המכשיר. בעקבות הגילוי, גורמים רשמיים קבעו שיש צורך במרחבים מוגנים כדי לדון בנושאים סודיים של ביטחון לאומי. "לאנשים תמיד היו דרכים ואמצעים לנסות ולהגן על מידע", אמר האמונד. "אבל חלקם לא תאמו את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, אז היה מאמץ להפוך אותם למקצועיים וסטנדרטיים יותר".
כאשר מרי מקורד שימשה כממלאת מקום עוזרת התובע הכללי לביטחון לאומי של משרד המשפטים, היא בילתה את חלק הארי של ימיה בחדר SCIF רחב ידיים במטה הראשי של המחלקה. על מקורד, אם לשלושה ילדים, נאסר להחזיק את הטלפון הסלולרי שלה איתה, ולכן בעלה היה איש הקשר לבתי הספר של ילדיהם והיחיד שהיה בקשר איתם במהלך היום. אבל יום אחד בעלה היה מחוץ למדינה כשהילד שלה נפצע. מקורד הייתה בפגישה, ובית הספר נאלץ להתקשר לעוזר משפטי בטלפון הקווי המאובטח של ה־SCIF. העוזר הודיע למקורד על הפציעה בפתק שהועבר אל תוך החדר.
מקורד העבירה חומרים רגישים הביתה בתיק נעול מיוחד, ובבית הייתה לה כספת שהותקנה על ידי הממשלה מאחורי סורג ובריח. ועדיין, היא יכלה לקחת הביתה רק מסמכים מסווגים מסוימים – שום דבר מעבר לרמת "סודי" – ונאלצה להשלים את יתר המשימות ב־SCIF המוגן יותר במטה משרד המשפטים. "לפעמים הייתי צריכה לנסוע לעבודה בסוף השבוע ולהיכנס לחדר כי מישהו היה שולח לי משהו מסווג", אמרה.
לממשלה יש גם תקנות מחמירות שמכתיבות כיצד להשמיד חומרים רגישים, מספר אפטרגוד. העברת מסמכים דרך מגרסה, לדבריו, אינה מספיקה. יש צורך להשמיד חומרים מסווגים במקרה של כפילויות, או אם מתקן ממשלתי בחו"ל מותקף.
בשנת 1979, מהפכנים איראנים הסתערו על שגרירות ארה"ב בטהרן ולקחו עשרות אנשים כבני ערובה. אנשי הצוות מיהרו לגרוס כמה מהמסמכים הרגישים ביותר בשגרירות, כדי שהם לא ייפלו בידי האיראנים. אבל זה לא הספיק. החמושים חיברו את החומרים ופרסמו את המידע, שחשף את מאמצי ה־CIA לגייס פקידים איראנים ואחרים כסוכנים.
כעת, לפי אפטרגוד, חומרים מסווגים מסוימים צריכים להישרף או להימחות לחלוטין. "צריך להפוך אותם לעיסה. ורשומות אלקטרוניות צריך לקרצף אלקטרומגנטית. זה מראה לך עד כמה סוכנויות הביטחון הלאומי לוקחות ברצינות את האחסון וההגנה של מידע מסווג".
לקריאת "משחקי ריגול" – גיליון מיוחד על עולמות הביון – לחץ כאן
