כיכר דיזנגוף בתל-אביב, יום רביעי, 17:00
אלי חפץ, פנסיונר
על המפה: "אני גר בתל-אביב 35 שנים. עבדתי כמשרטט אדריכלי של מבנים לשימור בעיר".
כיכר המריבה: "הייתי פה כשהתחילה התפילה, אבל כשאני רואה אלימות אני בורח לצד השני. לא הגעתי בשביל להתפלל, כי אין לי שום נגיעה לזה. באתי בשביל האווירה, קצת זיכרונות מהילדות. בשנים עברו הייתה פה אווירה נעימה, והשנה זה לא קרה. "השנה הייתה מיוחדת, אנשים הבינו שהם יכולים למחות. כל הזמן קרו דברים בתחום הדתי, ואנשים אמרו לעצמם 'נוותר', אבל בסוף זה מצטבר. אנחנו לא יכולים להיות נגד התפילה כי זו מדינת היהודים, ואי אפשר לאסור על יהודים להתפלל במדינת היהודים. לכן אני מסתייג מההתנהגות של שני הצדדים: של הדתיים בגלל המחיצה, ומהחילונים בגלל ההתנהגות שלהם. כל אחד רצה לנקר את עיני השני.
"תמיד חשבתי שמצעד הגאווה לא צריך להתקיים בירושלים, בגלל הצורך בהתחשבות. אני בעצמי גיי, ולא חושב שזה מוסיף שום דבר. גם בתל-אביב 80 אחוזים מהחוגגים בכלל לא מהקהילה, וזו רק סיבה למסיבה בשבילם.
"במידה מסוימת, הכיכר הזאת היא סמל למעוז חילוני. יש אידיוטים בשני הצדדים, והחשש שלי הוא שזה יתלקח לממדים גדולים יותר, שהאלימות תגלוש. דווקא בגלל שאני חילוני ואתאיסט הפריעה לי האלימות כלפי המתפללים. הדרישה היחידה שלי היא שוויון, יכולת להכיל אחד את השני. יש הרגשה שבצד השני, אצל הדתיים, רואים רק את מה שהם מאמינים בו".
מיכל ברוך, עוסקת בתיירות
על המפה: "אני עוסקת בעיקר בטיולים מאורגנים לצליינים בטבריה, נצרת, ובית-לחם, ואנו מספקים ליווי מלא מהרגע שהתיירים נוחתים עד שהם ממריאים".
כיכר המריבה: "כשראיתי את הסרטונים של האירוע, הרגשתי מה שאני מרגישה כבר חודשים ארוכים, רק עם ממד נוסף של דאגה, חרדה ועצב לנוכח הקרע המזעזע בעם. אני דואגת ממה שהולך להיות פה, אני חוששת שזה הולך להסלים.
"אני מכבדת אדם באשר הוא אדם, ואם הוא שומר מצוות ועושה לו טוב להתפלל בתל-אביב – לי זה לא מפריע. קשה לי לראות את הקטנוניות הזאת, לאיזו רמה של רוע הגענו אחד כלפי השני. אני שמאלנית קיצונית, אבל אני לא יכולה לראות אנשים מאותו העם יורקים אחד על השני.
"עם זאת, אני חושבת שלהביא את המחיצה הזו היה מיותר. אנחנו בתל-אביב, עיר זורמת. תזרמו גם אתם, ונתפלל ביחד בלי מחיצות. תורידו ציפיות, תעשו את זה באיזי, בלי ללחוץ. אני חושבת שזה אולי היה יותר מדי לתל-אביבים שרק מחפשים אתכם. היה צריך להיזהר לא לתקוע להם את האצבע בעין. יש פה אנשים שקיצוניים בחילוניות שלהם".
יגאל שטרנקלר, מוזיקאי
על המפה: "אני גר ביפו, כותב ומופיע עם דברים מקוריים שלי".
כיכר המריבה: "אני מכיר את ישראל זעירא, יצא לי להיות אצלו בארוחה בשבת לפני שנתיים, כי חבר שלי שיגע אותי שאבוא איתו. הם היו מאוד נחמדים, ונראה לי שהייתה מטרה מוסווית בארוחה הזו, שהם נועדו ליצור שידוכים. מישהי שם התחילה איתי, אבל אני לא בקטע הדתי.
"אני אהיה כן איתך: אני דתל"ש, למדתי שנה בעלי, ואני מכיר את העולם הדתי. במקור אני מרחובות. מאז שאני זוכר את עצמי אף פעם לא התחברתי לעולם הזה, וזעירא מאוד מזכיר את הסגנון של עלי. הכיכר היא פשוט התנגשות בין הצדדים כחלק מהאווירה של מה שקורה במדינה: דתיים שמסתכלים על זעירא רואים בו מלח הארץ, שהוא מקריב את עצמו, בשליחות בשביל עם ישראל. תל-אביבים חילונים שמסתכלים עליו רואים משיחסט ומיסיונר. אני מסכים עם שני הצדדים.
"בהקמת המחיצה הייתה התרסה. זעירא יכול היה לבחור אזורים אחרים בתל-אביב שהם פחות מעוז של חילוניות. יצא לי לראות את הסרטון שבו הוא מדבר בצאת החג על מה שקרה ביום כיפור. אני חושב שבסגנון הזה של עלי, שחילונים לא יבינו אותו, יש משהו מעט מתנשא שהוא אפילו לא שם לב אליו. הוא פתח את הסרטון במילים "אני סולח לכם". אני אולי מבין מה הוא ניסה להגיד, אבל כשראיתי את זה אמרתי לעצמי 'נו, באמת'. הוא כאילו אומר 'אני יודע יותר טוב מכם, ואם לא הבנתם את זה – עם הזמן תבינו'. הסגנון הזה לא עובד פה.
"האם אפשר לגשר על הפערים? אם כל אחד לא ילמד את התרבות של השני, לא נוכל לגשר על פערים כאלה ולא נבין אחד את השני. זה בזבוז זמן, ואין טעם בשיח כזה".
איתי רוזנטל, מלמד על עולם הקריפטו והכלכלה החדשה
על המפה: "במקור מבאר-שבע, חי בתל-אביב בשבע השנים האחרונות".
כיכר המריבה: "הראיתי לחבר שלי משיקגו מה קרה כאן: אתה רואה דגל ישראל מצד אחד, דגל גאווה מצד שני, וכל אחד תוקע לשני אצבע בעין. אני זוכר ימי כיפור פה שהיה על הכיפאק. מה קרה? חיממו אותנו. הפוליטיקאים, מי שעומד בראש המדינה, גרמו לזה שאנחנו לא יכולים לעמוד אחד ליד השני.
"ראיתי שחילי טרופר וראפר שהצטרף אליו פרסמו קריאה לבוא לסוכות של אחדות לשלום. הקול הזה לא נוכח מספיק. שם אני נמצא, במקום שרוצה אחדות. אי אפשר לחיות בלי יד ימין ובלי יד שמאל. ביחד הן עושות עבודה טובה, ואני מקווה שזה יתפוס יותר ויותר מקום. האנשים שאני פוגש רוצים חיים שלוים וטובים. "אני לא מבין במאה אחוז את האנשים שהשתוללו פה ביום כיפור. אני מבין שאנשים מפחדים שהדמוקרטיה תקרוס, שהולכים לפגוע להם בחופש, שאבות נשואים הומוסקסואלים מפחדים להסתובב עם ילד ולא רוצים להסתיר את זה. אישית אני עובר תהליך של גילוי אישי ולא מעוניין להסתתר. מה שאני לא מבין בהתנהגות הזו הוא הראייה רק של הזווית שלי, כשאני יודע שאני לא רואה את כל הזוויות.
"יש פחד גדול בין הציבור החילוני לחרדי, אנחנו לא באמת מכירים אחד את השני. אם היו מורידים את החומות אפשר היה לפחד פחות, אבל מישהו מטפח את החומות האלה ובונה אותן גבוהות – ואז יותר קל לשסות אותנו אחד בשני".
