שרון בריק־דשן, מנכ"לית הארגון הדתי־פמיניסטי קולך, למדה אצל פרופ' אליס שַׁלְוִי בתיכון פלך בירושלים בשנים 1984־1989. שלוי, שהלכה לעולמה השבוע ביום שני, השפיעה לדבריה על כל חייה, וגם על חיי רבות מחברותיה: "לבנות המחזור שלי יש קבוצת ואטסאפ משותפת, והשבוע הרבה חברות כתבו שם שהן לא היו מי שהן אלמלא ההשפעה והעיצוב שלה. היא חינכה אותנו לדעת שאין לנו תקרת זכוכית, שאין שום רף שלא נוכל להשיג. בלי לדבר 'פמיניזם'. פשוט לחיות אותו. אני זוכרת שכשקיבלתי על עצמי את ניהול קולך סיפרתי לה שמצפים ממני כל הזמן להשתמש במושג 'פמיניזם דתי', שמעולם הרגשתי שהוא לא טבעי. והיא אמרה לי: שרון, עזבי את המושגים. המעשה הפמיניסטי הוא הלב".
הקדימה את זמנה: כך אומרת בריק־דשן על שלוי, וכך אומרות עוד רבות מתלמידותיה ושותפותיה למהפכות שעשתה. ב־1975, לפני כמעט חמישים שנה, היא קיבלה על עצמה את ניהול התיכון הדתי לבנות פלך כשכבר הייתה בעיצומה של קריירה אקדמית בתחום הספרות האנגלית (בין השאר שלוי הקימה את החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת בן־גוריון). תחת הנהגתה הפך פלך לבית ספר פמיניסטי ודמוקרטי למופת, שאפילו בעולם החילוני לא נראה כמותו באותן שנים. "בפלך חינכו את הבנות ללמוד גמרא עוד לפני שהיא נכנסה לשם", אומרת שירה ברויאר, המנהלת שהחליפה אותה, "אבל היא חידשה שגם ההוראה עצמה תיעשה בידי נשים. ובמשך השנים היא הכניסה לבית הספר גם את קריאת התורה לנשים".
בריק־דשן מזכירה ש"בית הספר התנהל לפי עקרונות דמוקרטיים הרבה לפני ששמעו פה על בתי ספר דמוקרטיים. בכל שבוע ישבו כל התלמידות, כ־300 במספר, לאספה כללית ודיונים על התנהלות בית הספר. כל מי שרצתה לדבר קיבלה את רשות הדיבור, ולא משנה בת כמה היא. שם היא נטעה בנו את עקרונות הדמוקרטיה והליברליזם".
"האיש שלה היה מסיע אותה בכל בוקר לבית הספר, ומכין לה ארוחות למשך היום, הוא היה עיקר הבית. דיברנו על זה הרבה, כי זה היה שומט לסתות"
ברויאר, שהייתה מורה להיסטוריה תחת ניהולה של שלוי, מציינת ש"היא הייתה חלוצה גם בהוראה בין־תחומית במדעי הרוח. כשלמדנו בהיסטוריה על יוון, אני לימדתי את ההיסטוריה ומורות אחרות לימדו על התיאטרון היווני, האמנות הקלאסית, הפילוסופיה היוונית. כך גם לגבי תקופת הרנסנס, או כל תקופה אחרת. לצוות לא היה פשוט להתרגל לשיטה הזו, אבל כשהתרגלנו זה היה אושר גדול גם בשבילנו. בית הספר העצים לא רק את התלמידות, אלא גם את הצוות. החזון הגדול שלה, לחשוף את התלמידות לכל היפה והטוב בתרבות המערבית לצד התרבות היהודית, העצים גם אותנו".
לדברי בריק־דשן, כשאנשים קוראים בקורות חייה שהיא למדה בפלך, גם אחרי הרבה שנים, הם נמשכים לדבר איתה על כך. "גם מבחינת אנשים חילונים שפגשתי זה היה מוסד ייחודי", היא אומרת. "שמו של פלך ושמה של שלוי באמת הלכו לפניהם". גם השבוע, עם פטירתה, 33 שנים אחרי שפרשה מהנהגת פלך, היא עדיין תוארה כמנהלת המיתולוגית של המוסד.
אבל פלך, צריך לומר, לא היה המהפכה היחידה בחייה של שלוי. תוך כדי ניהול המוסד, ב־1984, היא הקימה גם את שדולת הנשים בישראל – ארגון גג פמיניסטי המרכז את המאבק לשוויון ולקידום הנשים. היא נולדה בגרמניה וברחה ממנה לבריטניה אחרי עליית הנאצים, ונאבקה נגד השליטה בשטחים, בעד הפרדת דת ומדינה ונגד פגיעה בזכויות אדם. זה אילץ אותה בסופו של דבר גם לסיים את כהונתה בפלך אחרי 15 שנות עבודה: הורים רבים שהצליחו לחיות בשלום עם עמדותיה הפמיניסטיות כבר לא יכלו לקבל את עמדותיה השמאלניות.
לצד אלה, שלוי גם גידלה שישה ילדים. "האיש שלה היה מסיע אותה בכל בוקר לבית הספר, וגם מכין לה ארוחות למשך היום", מספרת בריק־דשן. "הוא היה עיקר הבית, והיא הייתה פנויה להיות איתנו ולעסוק בכל שאר הדברים. אני זוכרת שדיברנו על זה הרבה. כי במונחים של אז, ואפילו היום, זה היה שומט לסתות. עם מודל כזה לא היה צריך יותר לומר שום דבר על חלוקת תפקידים שונה בין גברים לנשים".
מילה אישית: לא למדתי אצל שלוי, אבל הכרתי אותה במשך שנים רבות. בעיניי היא סימלה בעיקר מודל של "מהפכנית שמחה". בעידן שבו מהפכנים ניכרים בעיקר במזג נרגן ובכעס אינסופי על העולם, היא הייתה מהפכנית לכל דבר אבל תמיד עם חיוך וזיק של שובבות בעיניים. גם בגלל זה, אפילו אנשים שלא אהבו את עמדותיה לא יכלו שלא לאהוב אותה.
