"יש לי שתי משפחות – ביישוב אדם ובצפון"

כשהוא נשאל על התחושות שמציפות אותו השבוע, עלי חוסיין שולח יד לעבר הבטן. "זה כואב לי פה", הוא אומר. הוא הכיר היטב את יותם עובדיה ז"ל, שנדקר למוות ביום חמישי שעבר בידי מחבל שקפץ מעל גדר היישוב אדם. "זה אירוע לא פשוט לי. חרטתי על הדגל שלי שבמשמרת שלי זה לא יקרה. אנשים פה מכירים אותי. אני חי איתם. הם יודעים שאני רץ לכל דבר, לכל אירוע. ופתאום זה קורה. לא פשוט לאבד תושב שלך. מישהו שאתה מכיר את המשפחה שלו, את הילדים, את אבא שלו. כל הצוות שלי נמצא בתחושה כזו, לא טובה".

חוסיין, 43, איש הביטחון גבה־הקומה של היישוב אדם, מתגורר רשמית בסאג'ור, הסמוכה לכרמיאל. שם ממתינים לו אשתו ושלושת בניו, שאליהם הוא מגיע בכל שבת שנייה. בשאר הזמן הוא מתגורר בשכירות באדם (גבע בנימין בשמו הרשמי), ומסור מאוד ליישוב בן אלפי התושבים, השוכן מצפון־מזרח לירושלים. "יש לי שתי משפחות – אנשי אדם, והמשפחה שלי בצפון", אומר עלי. הוא עובד באדם משנת 2002, בהתחלה כסייר ושומר, ומ־2005 כרבש"ץ – רכז ביטחון שוטף צבאי. התפקיד נמצא על התפר שבין שני מעסיקים, היישוב האזרחי והצבא.

"הייתי אחרי שירות בקבע, עבדתי באבטחה", הוא מספר. "יום אחד באתי לתגבר כאן, דרך חברת שמירה. הסתכלתי על היישוב והתחברתי אליו מהר. נשארתי". האהבה המוּשבת אליו, גלויה לעין לחלוטין. במשרדו תלויים ציורים שציירו לו השבוע ילדי אדם. "עלִי הגבר", כתוב באחד מהם באותיות זהב. אחראית צוות החירום המקומי שנכנסת למשרד אומרת שההערצה אליו בין הילדים פה היא עניין ידוע.

כשעלי נכנס אל בית המשפחה האבלה, הוא זוכה לחיבוקים. השרה מירי רגב מבקרת, וטלי האלמנה מספרת לה על בנה שבוכה בלילות, קורא לאבא שיבוא. היא קובלת על אובדן ההרתעה של מדינת ישראל מול רוצחי בניה. אמה של טלי מפצירה ברגב להפעיל את השפעתה כדי שבית המחבל ייהרס במלואו ולא באופן חלקי, ושגופתו לא תוחזר למשפחתו. את חוסיין מעודדת המשפחה האבלה לספר לרגב על אמצעי הביטחון הנוספים הנדרשים ליישוב.

כבר שבוע שהוא לא ממש ישן. "חששנו שמשהו כזה עלול לקרות. אנחנו לומדים את התרחיש הזה. לא מפחדים", חשוב לו להדגיש, "אבל דרוכים". בשבוע שעבר, ביום חמישי בערב, הייתה אמורה להתקיים ישיבת ועדת ביטחון יישובית, סיכום מצב חצי־שנתי. "בתשע בערב הייתי אמור להיות במשרד לישיבה. קצת לפני כן התקשרה אליי תושבת ואמרה שהכלב שלה נובח בחוץ, בשכונה המזרחית, המרוחקת יותר. אמרתי שאני בא לבדוק אם יש סיבה".

הוא נסע לצד השני של היישוב, בחן את הגדר. "בשנה האחרונה חטפנו כאן כמה חדירות פליליות. נכנסו לבתים שהיו בבנייה כדי לגנוב דברים. זו הייתה אותה חוליה כל פעם. ואתה פועל בכל האמצעים שיש לך, אבל אין הרבה. יש גדר פשוטה שלא מתריעה, כמה מצלמות. הצבא תגבר נוכחות, ופרסנו גדרות תיל ליד הגדר בכמה מקומות. אני מסתובב הרבה, רכב הסיור מסתובב, וכיתות כוננות שמורכבות מתושבים מתנדבים עושות איתי מדי פעם מארבים ותצפיות ליליות. אבל אלו אנשים שצריכים לקום בבוקר לילדים ולעבודה, יש גבול כמה לילות אפשר לבקש מהם. באו איתי כשביקשתי מתוך אכפתיות נטו, וישבנו יחד עד ארבע לפנות בוקר. ראינו את הפורצים כמה פעמים, פעם אחת גם היה לנו מגע איתם".

ברגעים הקריטיים הוא היה בחלק החדש יותר של היישוב. "בדקתי את הגדר, ראיתי שמשהו לא בסדר שם והתקשרתי לגשש הצבאי של החטיבה, רציתי שיבוא לבדוק. תוך כדי שאני מדבר איתו, מתקשר אליי השומר בשער היישוב, ואני שומע אותו צועק ששלושה בדואים שגרים מחוץ לגדר אמרו שראו מישהו קופץ מעל לגדר, אל תוך היישוב. טסתי לשם ותשאלתי את הבדואים. כל העניין הזה בבדיקה עכשיו, מה בדיוק הם ראו וידעו. הם הצביעו לעבר הכיוון שהמחבל הלך אליו. הודעתי למוקד שיש חשש לחדירה, וכמו שלימדו אותי, שמתי כדור בקנה והתחלתי לסרוק את השטח. איך שנכנסתי למכונית, תושב תפס אותי בטלפון ואמר 'יש כאן מחבל'. הגעתי לרחוב וראיתי שהמחבל כבר נוטרל בידי התושבים. שאלתי כמה פצועים יש, ראיתי את יותם ורצתי אליו. הנחיתי להפעיל אזעקה, וקראנו למד"א שיבואו דחוף".

אחיי, רבין ובגין

מאז הפיגוע עלי נתון לסחרחרת של שיחות טלפון, ישיבות ותחקירים. מכשיר הטלפון היחיד שלו לא מפסיק לצלצל גם בעת השיחה. באותו ערב, המכשיר כמעט קרס מעומס.

לא תמיד ישנה מודעות לגודל האחריות המוטלת על כתפיו של איש ביטחון ביישוב.
"כן. בכלל, רבש"צים זה לא רק ביטחון. אני רגיל שמתקשרים אליי מכל מיני סיבות. אם יש סתימת ביוב, נזילת מים, ריב על חניות. הכול מהכול. וכשקורה דבר כזה ביישוב… אני לא רוצה לאחל לאף רבש"צ את התחושה הזאת. כולנו עם סכין בין השיניים, רוצים שהתושבים שלנו ירגישו הכי בטוח שאפשר. ופתאום זה. אירוע קשה".

מה אתה חושב על המחבל?
"אני לא יודע למה הוא הגיע ממרחקים, מכפר כובאר שרחוק מפה, ובחר דווקא ביישוב שלי. בעיניי זה מישהו שאכל מהצלחת וירק לתוכה, כי נותנים פה פרנסה ביישוב למאות עובדים פלסטינים. היחסים איתם טובים מאוד, ובסוף חוטפים פיגוע מפלסטיני. אני לא מצליח להבין את הראש שלהם. היחסים פה כל כך טובים, שהיו מקרים של ויכוחים ביני ובין פועלים ערבים, והתושבים עמדו לצד הפועלים. הייתה פה לפני כמה שנים תאונה קשה מחוץ ליישוב, ונהרגו בה כמה ילדים פלסטינים. יו"ר היישוב באדם הדפיס שלט ניחומים ותלינו שם שכולם יראו. זה לא נתפס לי, למה הם עושים את זה? אנחנו, היהודים והדרוזים, באותה סירה מולם".

כל השבוע המורכב הזה עבר על עלי בצל העלבון שהביעו בימים האחרונים חלק מבני המגזר שלו. "הדבר הכי קשה השבוע היה לאבד את יותם", הוא מבהיר. "בסיפור של הדרוזים יש מי שיתעסק, אני לא נכנס לזה. יש לנו חברי כנסת ושייח'ים שלנו, אני מאמין שהם יגיעו להבנות עם ראש הממשלה. זה לא משהו שהשפיע עליי. ממה שיצא לי לקרוא קצת בפייסבוק ולשמוע בתקשורת, אני רואה את הכעס הדרוזי, את התחושה שלכאורה חוק הלאום יצר שאנחנו לא שייכים. לא שאנחנו כועסים על כך שהמדינה היא מדינה של היהודים; הכעס הוא רק על ההכרזה הזאת שהיא כאילו רק ליהודים. אצלנו אומרים שאנחנו נלחמים איתכם כתף אל כתף. אכפת לנו מהמדינה, אכפת לנו לשרת את המדינה, והכעיס אותנו למה לא הכניסו לחוק איזה סעיף שכולל את הדרוזים".

אני שואלת על התחושה שעלתה לא פעם מקרב בוגרי צבא דרוזים, כאילו במדים הם שווים ובלעדיהם הם חשים שווים פחות. "יש בזה משהו, אבל אנחנו חלילה לא שונאים את המדינה. זה הכעיס השבוע בגלל שאנחנו איתכם יחד. אני גדלתי בבית ציוני. אבא שלי עליו השלום שירת 35 שנה במשטרה. אצלנו בבית מי שלא היה עומד בשירת התקווה היה מקבל עונש. אני זוכר ביום העצמאות את אבא שלי מתרגש מול הטקס בטלוויזיה, וככה הוא חינך אותנו. דגל ישראל היה תלוי אצלנו על הגג, בראש התורן, ואם הדגל היה נקרע, אבא היה מעלה את אחי, שהיה קצין במג"ב ואומר לו: 'ראג'י, תעלה אתה עם רבין למעלה תסדרו את הדגל'".

רבין?
"כן. הוא קרא לחלק מהאחים שלי על שם ראשי ממשלות. יש לי אח בשם רבין, אח בגין, ושתי אחיות גולדה ולאה. בגין עבד פה באבטחה, כמעט כל היישוב מכיר אותו. גדלנו על ציונות, אהבת הארץ, אנחנו חיים את זה. יש לי כבר כמה אחיינים, הבנים של אחיי, שהם קצינים. קצין בשריון, קצין בחטיבת כפיר".

לא הדרוזי היחיד

עלי חוסיין שירת כשש שנים בגדוד חרב. "זה היה הגדוד מספר אחת בעיניי. הייתה אחווה, היו לוחמים, משמעת ברזל, לא כמו היום. המפקדים שם טחנו אותנו".

היית רוצה שהמשפחה שלך תגור פה, באדם?
"כן. ודאי. הילדים היו אצלי לפני שבועיים למשך כמה ימים. אבל אשתי עובדת בכרמיאל ואימא שלה גרה שם בצפון, אז זה לא יקרה. יש כאן כמה תושבים דרוזים ביישוב. שני אחיינים שלי גרים פה".

בעת האירוע ביום חמישי, אחד משני האחיינים שהיה בעבודה שלו בירושלים, קיבל שיחת טלפון מהמשפחה בסאג'ור שביקשה שיבדוק מה קורה עם הדוד שלו שלא עונה לטלפונים. "אז הוא בא והיה צמוד אליי עד אמצע הלילה. הוא גר פה עם אשתו. יש לנו איזה עשרה דרוזים ששוכרים פה דירות".

לאיזה בית ספר הם שולחים את הילדים?
"הם קטנים עדיין".

הרצח בשבוע שעבר היה האירוע הביטחוני החמור ביותר שידע היישוב אדם, אבל לא הראשון. "היה לי אירוע דריסה בש"ג, מחבלת ירושלמית ששברה לי את כל העמדה. המאבטח שלי נפצע קל וגם שני שוטרים. פעם השוטר הקהילתי שלנו, שהיה יושב פה במשרד לידי, יצא להכווין את התנועה בכיכר אדם. הכווין לא רק את היהודים והדרוזים אלא גם את הערבים, הוא רצה להקל על כל מי שנוסע בכביש שיגיע הביתה מהר יותר, שייסע בבטחה. בא מחבל ודקר אותו מאחור והוא נפצע. זה מרגיז אותי". עלי מזכיר כמובן גם את פיגוע הדקירה בכיכר אדם, שבו נפצעה קשה החיילת דקלה מגידיש באוקטובר 2015, "אבל בתוך אדם הייתה תחושת ביטחון".

יש מחשבות 'האם יכולתי לעשות משהו אחרת'?
"ברור. זה כל הזמן רץ בראש, והרבה מתקשרים לחזק. אנשי ביטחון מיישובים אחרים, חברים מכאן. אני יודע שסומכים עליי. אני עובר פה בגנים והילדים צועקים את השם שלי. האחריות הזאת יושבת עליי. אנחנו רוצים ללמוד את האירוע הזה היטב, כדי למנוע את הפיגוע הבא. והתושבים פה צריכים להיות חזקים וצריכים לחזור לשגרה. זה מה שיושב לי פה, בבטן".