הם מפחדים? שבוע אחרי ההתגוששות המילולית בין נשיא איראן חסן רוחאני ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ, טהרן מתמודדת עם צניחה חופשית של הריאל לעומת הדולר. החלפת נגיד הבנק המרכזי לא הועילה, והשבוע גם ייכנס לתוקף הגל הראשון של הסנקציות האמריקניות החדשות. וכפי שזה נראה כרגע, יש עצבנות בטהרן.
האינדיקציה לכך שמופע האיומים מסתיר מאחוריו סדקים בביטחון העצמי האיראני, מגיעה דווקא מלב ליבו של המשטר. בשבוע שעבר אישרה המועצה האיראנית לביטחון לאומי כי שני מנהיגי האופוזיציה שהובילו את תנועת המחאה ההמונית ב־2009, מהדי כרובּי ומיר חוסיין מוסאווי, ישוחררו ממעצר הבית לאחר שבע שנים.
כזכור, השניים עמדו בראש 'התנועה הירוקה', תנועת המחאה ההמונית ששטפה את איראן בקיץ 2009 והוציאה את ההמונים לרחובות. הם הוכנסו למעצר בית לאחר שטענו כי תוצאות הבחירות שבהן זכה אז הנשיא, מחמוד אחמדינג'אד, זויפו בידי המשטר. כעת, תשע שנים אחרי, שוב גואה גל מחאה נגד משטר האייתוללות. הוא אמנם רחוק עדיין מממדי המחאה ב־2009, אבל בטהרן רואים את הקולות. המטבע האיראני שווה כעת הרבה פחות ממה שהיה שווה אך לפני חודשים אחדים, ובצמרת השלטון יודעים שהמצב רגיש.
לכן, כאשר פרצו ההפגנות בטהרן בחודש שעבר, נהגה בהם המשטרה ביד רכה. יחסית. גם לאחר שהמפגינים הכריחו את סוחרי הבזאר לסגור את החנויות והגיעו עד שערי הפרלמנט האיראני, וכאשר ברחובות נשמעו לראשונה הקריאות "מוות לחמינאי". עדיין, הממשלה בחרה להכיל את האירועים. בטהרן הבינו שהמצב נפיץ, ושכל פציעה או מוות בהפגנה עלולים להצית תבערה גדולה. כך היה גם בשבוע שעבר. לאחר שהריאל חצה את קו ה־100 אלף לדולר וההפגנות חזרו לרחובות טהרן, הגיב המשטר באיפוק. לא זו בלבד שאין באמתחתו בשורות, גל הסנקציות הבא כבר דופק בדלת. בטהרן, גם אם כרגע לא מודים בכך בפומבי, מחשבים כנראה מסלול מחדש.
חוסיין, בנו של מהדי כרובי, סיפר כי שמע על ההחלטה לשחרר את אביו מפי בכירים בצמרת המועצה האיראנית לביטחון לאומי. זהו צעד מובהק מבית מדרשו של הנשיא רוחאני, אך האישור הסופי נתון בידי המנהיג העליון, חמינאי. יש לו עשרה ימים להודיע אם הוא מקבל את ההחלטה או דוחה אותה. חמינאי התנגד כל השנים לשלח את כרובי ומוסאווי לחופשי. אולם כעת, כשאיום העיצומים נושף בעורפה של איראן מבחוץ והתסיסה העממית גוברת מבפנים, הבשילה כנראה ההחלטה שהגיע הזמן לשחרר את השניים, בניסיון לאחד את השורות מבפנים. בטהרן גוברת ההכרה שכדי להתמודד עם המצב החדש, על השמרנים להושיט יד לרפורמיסטים ולסגור שורות במאבק מול ארה"ב. ההערכה היא שכרובי בן ה־80 ומוסאווי הצעיר ממנו בארבע שנים, אכן ישוחררו לקראת חג הקורבן, ב־20 באוגוסט.
האם יש ביכולתם של השניים לשוב ולהצית את אש המרד באיראן? נראה שלא. "הציבור האיראני כבר לא שם", אומר ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי. כרובי אושפז כמה פעמים בשנה האחרונה בשל בעיות בליבו. מוסאווי מדאיג את המנהיג העליון עוד פחות, אף שהוא צעיר מעט יותר. בשנים שבהן כוחם היה עדיין במותניהם, דאג חמינאי להחזיק אותם בבית. "אם אכן כרובי ומוסאווי ישוחררו", מעריך צימט, "זה יהיה עוד צעד של המשטר כדי לייצר מראית עין של אחדות, ולשפר עמדות ככל שאתגרי המחאה מבית גוברים. ובכל מקרה, יש רפורמיסט בכיר מכרובי ומוסאווי. הנשיא לשעבר, חאתמי".
ואכן, על פי הדיווחים, החלטת המועצה האיראנית לביטחון לאומי קוראת להסיר גם את ההגבלות שהוטלו על חאתמי. עד כה נאסר להדפיס את תמונתו בעיתונים, ונמנע ממנו להשתתף במפגשים עם בכירים בצמרת השלטון. האם תמונתו תשוב להתנוסס בקרוב בעיתוני איראן? לא בטוח. אולי במינונים צנועים.
בכל מקרה, בשבוע הבא ייכנס לתוקף הגל הראשון של הסנקציות על איראן, וזה המקור הישיר לעצבנות בצמרת בטהרן. זה הולך להיות כואב. החל מ־7 באוגוסט תתחיל ארה"ב לאכוף את האיסור לסחור עם טהרן בדולרים. במקביל ייאסר גם הסחר בזהב ובמתכת יקרות, אבל לא רק אלה. ייאסרו גם העברה או סחר במתכות בלתי מעובדות, וחומרי גלם חשובים לייצור תעשייתי כגון פחם או גרפיט. לכך מצטרף סעיף חשוב נוסף, הכולל איסור על ייצוא תוכנות לייצור תעשייתי. בקיצור, רשימת סנקציות מוקפדת ומחושבת היטב, שנועדה לגרום תוך זמן לא רב לשחיקת גלגלי הסחר הבינלאומי ויכולת הייצור של הרפובליקה האסלאמית. ואז, בתוך שלושה חודשים, אם לא תהיה התקדמות כלשהי, ייכנסו לתוקף גם הסנקציות על סחר בנפט עם איראן.
זו גם הסיבה למופע האיומים האיראני בשבוע שעבר. רוחאני, כזכור, איים כי מלחמה עם איראן תהיה "אם כל המלחמות". טראמפ השיב בציוץ בטוויטר, שבו התרה באיראן לבל תעז שוב לאיים על ארה"ב. לכאורה, ההתנהלות הכוחנית הזאת הייתה אמורה לסתום את ערוצי ההידברות. אבל זה רחוק ממה שקרה בשבוע שעבר. טראמפ, בלי להניד עפעף, ניצל מסיבת עיתונאים עם מעריצו הגדול, ראש ממשלת איטליה ג'וזפה קונטה שביקר בוושינגטון, כדי להכריז שמבחינתו הוא מוכן בכל רגע להיכנס למשא ומתן עם איראן. "אפגש עם כל אחד… בהחלט אפגש עם איראן", אמר. "אני מוכן להיפגש עם כל אחד שירצה בכך. אם נוכל לעשות משהו בעל משמעות, זה יהיה נהדר. האיראנים במצב קשה עכשיו", הוסיף בקריצה לסנקציות, אבל "אם הם רוצים להיפגש, אפגש איתם, בכל עת שירצו. זה יהיה טוב להם, טוב לנו וטוב לעולם. לא יהיו לי תנאים מוקדמים". טראמפ אף העריך כי מנהיגי איראן יחליטו בשלב מסוים להיפגש איתו כדי לדון בחלופה להסכם הגרעין, שממנו פרשה ארה"ב במאי האחרון.
בזאר פרסי
אז טראמפ מוכן להיכנס בכל רגע למשא ומתן, ובטהרן ניכרת עצבנות של ערב סנקציות. זהו הרגע המתבקש בתסריט המוכר כל כך, שבו מפציעים יש מאין אבירי המשא ומתן האולטימטיביים: העומאנים. אנשיו של הסולטן קאבוס. תמירים, אלגנטיים ומסתוריים, עוטי דִשדשות צחורות ותרבושים צבעוניים, ויודעים את המלאכה היטב. הם שיחקו תפקיד מפתח בסיבוב הקודם, במגעים הראשוניים בין ארה"ב לאיראן שהובילו להסכם הגרעין. האם יוכלו לתווך גם הפעם?
לא מן הנמנע שזה בדיוק מה שכבר קורה. אם לשפוט על פי הדילוגים של שר החוץ האיראני זריף בחודש האחרון, הם כבר בתמונה. בראשית יולי הגיע זריף לביקור בלתי־מתוכנן בעומאן, ונועד עם עמיתו שר החוץ העומאני יוסף בן־עלאווי. מה נאמר שם לא ידוע. בכל אופן, בשבוע שעבר שב זריף לפגישה נוספת עם עמיתו במסקט, בירת עומאן. בשבוע שעבר כבר דילג שר החוץ העומאני לביקור בוושינגטון ונועד עם שר ההגנה ג'יימס מאטיס, ככל הנראה בניסיון לשכך את המתח הגואה בין ארה"ב לאיראן. או כך לפחות על פי הכותרות בעיתוני מדינות המפרץ.
ללא ספק, זו הייתה פגישה מעניינת בעיתוי מעניין. יממה בלבד לפני המפגש עם מאטיס נועד שר החוץ העומאני עם מפקד כוח קודס האיראני, קאסם סולימאני. אותו סולימאני שרק בשבוע שעבר איים על הנשיא טראמפ באומרו: "אנו קרובים אליך הרבה יותר ממה שאתה מתאר". לא רק איים, אלא גם העביר מסר שלפיו מלחמה עם איראן לא תתוחם לסגירת מְצרי הורמוז, אלא גם לצוואר הבקבוק של תנועת מכליות הנפט בנתיבי השיט הבינלאומיים בים סוף, קרי מצרי באב אל־מנדב. "ים סוף אינו בטוח עוד לאוניות אמריקניות", איים. וכדי שהמסר יעבור ברור ובהיר אף הפגיזו החות'ים, בני בריתם השיעים של האיראנים בתימן, שתי מכליות נפט של סעודיה, בת בריתה של ארה"ב.
ובטהרן? מבחינתם, בבזאר הגדול כמו בבזאר הגדול. אף שזריף נועד פעמיים בתוך חודש עם העומאנים, ושר החוץ העומאני הפציע מיד אחר כך לביקור בוושינגטון עם מאטיס – הם מבחינתם הכחישו הכול. "לא מתקיים שום משא ומתן מסוג כלשהו עם ארה"ב. אין שום קשר לביקור בוושינגטון", טען דובר משרד החוץ האיראני. הוא אף נזף בתקשורת על הספקולציות הבלתי אחראיות לדבריו, בעקבות התבטאותו של יו"ר הפרלמנט האיראני, עלי לריג'אני, שצוטט אומר ש"איראן תוכל להיות פתוחה למו"מ עם ארה"ב, אם תהיה לכך תמיכה גורפת בקרב המנהיגות האיראנית הבכירה". על פי העמדה הרשמית של משרד החוץ האיראני, "חלקים בממשל האמריקני מבטאים אולי רצון לשיח עם איראן, אך בעקבות פרישתה הבלתי־חוקית של ארה"ב מהסכם הגרעין, התנהגותה העוינת כלפי איראן והניסיון להפעיל לחצים כלכליים על האומה האיראנית – אין שום מקום למחשבות כאלו".
למרות העצבנות הניכרת מצד האיראנים, בטהרן לא ממהרים בשלב זה לשום מקום. בעוד הנשיא טראמפ מצהיר בגלוי שהוא מעוניין בהסכם חדש, מולו ניצב אגוז קשה במיוחד לפיצוח: המנהיג העליון חמינאי. "והוא", אומר צימט, "כלל לא בטוח שיש לו עניין בהסכם גרעין חדש, ודאי לא מול טראמפ. הוא מזהה בו את הנשיא האמריקני שרוצה להכניע את איראן ולא לדון עמה כשותפה שווה. וגם אם לדון, השאלה היא על מה. יכול להיות שהאיראנים יהיו מוכנים לדון על סוגיות מסוימות, למשל על המלחמה בתימן. אבל לא על נושאי הליבה – הסכם הגרעין ותוכנית הטילים".
וזהו גם החטא הקדמון, ככל שמדובר בהסכם הגרעין. חתימת ההסכם הותירה מחוץ לו סדרה ארוכה של נושאים קריטיים, שבהם לא הוסדרה ההתנהלות האיראנית. ישראל התנגדה, אבל ממשל אובמה לחץ לחתום על הסכם בסוגיית הגרעין גם במחיר זניחת הנושאים האחרים. וכך נותרו על סדר היום שורה של פצצות מתקתקות – סוריה, לבנון, תימן, רמת הגולן וייצוא הטרור האיראני. המציאות הוכיחה שכל הנושאים האלו היו ונותרו מנופי השפעה חשובים בחתירתה של איראן להגמוניה אזורית. וזה בדיוק מה שמאפשר היום לקאסם סולימני לאיים בהגבלת חופש השיט בים סוף, לא פחות. אבל האם יהיה נכון לפתוח בשיחות עם האיראנים בשורת משאים ומתנים פרטניים, או שזו תהיה טעות קולוסאלית?
בהסתכלות לאחור, יש אולי נוסחה פוטנציאלית אפשרית. הבעיה היא שכאשר הנוסחה הזאת עלתה לראשונה על השולחן, האמריקנים דחו אותה על הסף. במרס 2003 נכנסו כוחות ארה"ב לבגדד. באיראן היו בטוחים אז שבקרוב יישמעו הדי הטומהוקים גם בטהרן. הייתה עצבנות גדולה. האיראנים העבירו אז לממשל בוש, באמצעות השגריר השווייצרי, הצעה למשא ומתן כולל – "גרנד ברגיין". לא רק הסכם גרעין, כי אם עסקה כוללת לייצוב עיראק, פירוק חיזבאללה מנשקו, שיתוף פעולה במלחמה בטרור, כולל אל־קאעידה, וכן, גם הצעה להכיר במדינת ישראל בתמורה להכרה במדינה פלסטינית. אבל בממשל בוש ביצעו אז טעות קונספטואלית גסה ודחו את ההצעה. לימים טענו להגנתם שהאיראנים ניסו להונות את הממשל, ובאותו זמן שיתפו פעולה עם אל־קאעידה. גם אם זה היה נכון, נטישה של הצעה כזו הייתה טעות חמורה.
אז אמנם אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים. אבל במסע אל סבב הסנקציות הטרי, הפעם מבית מדרשו של טראמפ, יהיה טוב אם גם הממשל וגם מדינת ישראל יבחנו מחדש ולעומק מה היו הטעויות אז, ואם 15 שנים אחרי יש בכל זאת דרך לייצר עסקה כוללת עם איראן. אתגר לא פשוט. בוודאי למי שלא רק מגדיר את עצמו אמן המשא ומתן הטוב בעולם, אלא גם ידוע בחיבתו לזירות אגרוף. מבחינתו, ההתמודדות עם אמני הבזאר הגדול מטהרן תהיה אליפות העולם במשא ומתן. 
