האדמו"ר של האתאיסטים, יובל נח הררי, החרים את הקונסוליה הישראלית בלוס־אנג'לס בטענה שזו מהווה "זרוע ארוכה של מדיניות ממשלת ישראל שמגבילה את חופש התקשורת, הביטוי, היצירה והמחשבה". חמתו של מחבר רב־המכר 'קיצור תולדות האנושות' בערה על חוק הפונדקאות המפלה לדעתו לרעה זוגות חד־מיניים.
האומנם כצעקתה? האם מדינת ישראל אכן מתעללת באזרחיה הלהט"בים ומקפחת את זכויותיהם? מחקר שכתב עו"ד ירון אונגר מהמחלקה המשפטית של הכנסת סוקר את מצבם המשפטי של הלהט"בים בישראל ומשווה אותו למצבם במדינות המערב. ספוילר: זכויות הקהילה הישראלית ממוקמות גבוה מאוד בטבלה העולמית.
מדינת ישראל הצעירה ירשה את החוק הבריטי שהגדיר קיום יחסים הומוסקסואליים כעבירה פלילית, כפי שהיה מקובל ברוב מדינות המערב. בהחלטת היועמ"שים לדורותיהם החוק לא נאכף, ובראשית שנות ה־70 הוא בוטל סופית. מי שהשוו סופית את מעמדם של הזוגות הלהט"בים לזוגות הרגילים הם שופטי בית המשפט.
הצעד הראשון והמפורסם ביותר הוא פסק הדין של בג"ץ ב־1994 בעתירה של יונתן דנילוביץ – דייל 'אל על' – בגין הזכות לכרטיס טיסה חינם בעבור בן זוגו. "שלילתה של טובת הנאה זו מבן זוג מאותו מין מהווה הפליה ופגיעה בשוויון", קבעו אהרן ברק ודליה דורנר. השופט יעקב קדמי, בדעת מיעוט, ביקש להימנע מהתקדים החדש: "אין לך פגיעה בעקרון השוויון אלא בין 'שווים'; ומקום שמדובר במי שאינם שווים, אין לראות בנקיטת טיפול שונה כלפיהם לעומת אחרים השונים מהם משום הפליה נפסדת, אלא משום הבחנה נסבלת גרידא". במקרה שלפנינו קבע כי "המדובר בשני 'זוגות' שונים לחלוטין על פי מהותם; האחד, הדו־מיני, הינו 'זוג', ואילו האחר, החד־מיני, אינו אלא 'צמד'; ועל כן אין בהטבה עם האחד משום הפליה לאי־הענקת ההטבה למשנהו". כאמור, עמדתו נדחתה.
הסכר שנפרץ התפתח לשרשרת פסיקות שהשוו את זכויות זוגות הלהט"בים לאלו של זוגות רגילים, בעיקר באמצעות הכרה בראשונים כידועים בציבור – סטטוס משפטי המקנה לבעליו זכויות וחובות מלאות כשל זוג נשוי. הנה כמה דוגמאות: עשור לאחר בג"ץ דנילוביץ, ב־2004, הכיר המחוזי בנצרת בזכותו של הומוסקסואל לרשת את בן זוגו שנפטר. בית המשפט כתב שאף על פי שבחוק הירושה כתוב במפורש 'איש ואישה', אפשר לפרש זאת כ'איש ואיש' או כ'אישה ואישה'.
האפוטרופוס הכללי נבהל מהתקדים, ודרש מהיועמ"ש דאז מני מזוז לערער לעליון. היועץ הודיע שפרשנות בית המשפט מקובלת עליו ולכן לא יערער. "יש להבחין לצורך ההכרה בבני זוג בני אותו מין בין סוגיות רכושיות־סוציאליות לבין סוגיות שעניינן מעמד אישי ויצירת סטטוס אישי חדש", קבע היועץ. "בשאלות מן הסוג הראשון סבור היועץ המשפטי לממשלה שיש לנטות לגישה יותר גמישה ופרגמטית ברוח הזמן והמציאות של קיום בני זוג מאותו מין". ההחלטה מנעה דיון עקרוני בבית המשפט העליון בנוגע לפרשנותו של בית המשפט המחוזי, ותקדים המחוזי התקבע.
שנה לאחר מכן קיבל בית הדין לעבודה בתל־אביב את תביעתו של הומוסקסואל לקבל מהביטוח הלאומי קצבת שארים כאלמן לאחר שבן זוגו נפטר. כעבור שנה נוספת, בשנת 2006, קבע בית הדין לעבודה בחיפה שאישה לסבית תוכר כאלמנה לאחר שבת זוגה נפטרה, והתינוקת שנולדה מבת הזוג שנותרה בחיים, תוכר כיתומה אף שמעולם לא אומצה כבתה של בת הזוג המתה. בתי המשפט הכירו גם בהסכם ממון בין בני זוג חד־מיניים לעניין חלוקת רכוש על בסיס חוק יחסי ממון.
ב־2011 הכיר בית המשפט המחוזי בתל־אביב בזוג הומוסקסואלים כבני זוג לעניין חוק נכי רדיפות הנאצים. שנה לאחר מכן קבע בית המשפט לענייני משפחה ברמת־גן, כי לבתי המשפט יש סמכות עניינית להתיר נישואין אזרחיים של זוג חד־מיני.
מאחזים אחרונים
אחת הסוגיות הכבדות ביותר היא סוגיית האימוץ. בפרשת 'ירוס־חקק' אישר בית המשפט העליון לבנות זוג לאמץ כל אחת את ילדיה של חברתה. השופטים הבהירו אמנם כי "ראוי שהכרה בסטטוס משפטי חדש – נישואים אזרחיים או משפחה חד־מינית – תיעשה על ידי המחוקק ולא על ידי בית המשפט", אך תירצו את הפסיקה התקדימית בעילת 'טובת הילד'. "מרכז הכובד של ענייננו מצוי באינטרס של הקטינים", התפלפל השופט חשין, "ושאלת היחסים בין פלונית לבין אלמונית אינה מצויה אלא ברקע הדברים. אמת היא, לא נכחד: כי נכיר בזכותן העקרונית של המערערות לאמץ אישה את ילדי רעותה, יהא בהכרעתנו זו כדי לחזק את הקשר החד־מיני בין המערערות. בה בעת, לא יהא באותה הכרעה משום שיפוט ערכי או עקרוני על אודות מעמדם של זוגות חד־מיניים".
פסק דין חשוב הוא זה שהכיר דה־פקטו בנישואין חד־מיניים במסלול שבו מכירה המדינה בנישואין אזרחיים, קרי רישום בארץ של מי שמתחתנים בחו"ל. זה קרה ב־2005 – בית המשפט העליון הורה לפקיד הרישום במרשם האוכלוסין לרשום כנשואים זוג חד־מיני שערך טקס נישואין אזרחי מחוץ לישראל, במדינה המכירה בנישואין אלו. השופטים טענו שוב שאין בפסיקתם משום הכרה במשפחה חד־מינית, ונתלו בנימוק טכני־פרוצדורלי: פקיד הרישום אינו מוסמך להפעיל שיקול דעת בבואו להכניס את פרטיהם של אזרחים למרשם בהיעדר הוראת חוק המסמיכה אותו לעשות זאת.
בגזרת החקיקה, חוק החולה הנוטה למות מהעשור הקודם העניק לבן זוגו של חולה שאיבד את יכולת השיפוט והתקשורת – לקבל קביעות בנוגע להחלטות רפואיות.
הפסיקות השונות יצרו מצב שלפיו בכל הנוגע לזכויות רכושיות וסוציאליות, כמו זכויות פנסיה, ירושה, חלוקת רכוש ועוד – אין הבדל בין זוג חד־מיני לזוג רגיל. בני זוג חד־מיניים זכאים גם להכרה כמאמצים של ילדי בן זוגם. היכן עדיין נותרת הבחנה? בשני מאחזי זכויות קטנים שנחשבים עיטור על הקצף שמעל הקפה ההפוך, ולא לחלק מהזכויות הבסיסיות.
הזכות הראשונה היא אימוץ ילד שאינו בן של אחד מבני הזוג. כאן נכנס נתון חשוב מאין כמוהו: היקף האימוץ המלא בישראל נמוך מאוד, וכך למשל בכל 2017 אומצו 72 ילדים בלבד. מנגד, הביקוש לאימוץ בקרב זוגות חשוכי ילדים מפאת מצב רפואי הוא עצום. וכך, גם בין הזוגות הרגילים ישנה תחרות קשה על הזכות לאמץ, והורים נדרשים לעמוד בשורה ארוכה מאוד של תנאים כדי לשכנע שהם מתאימים יותר מאחרים לאמץ ילד. כאשר מדובר בביקוש גדול כל־כך, אך טבעי הוא שהמדינה תלך 'על בטוח' ולא תהמר על עתידו של הילד, שגורלו לא שפר עליו ושהוריו הביולוגים אינם מסוגלים לגדלו.
הזכות השנייה היא סוגיית הפונדקאות. כפי שנכתב רבות בשבועות האחרונים, מדובר בסוגיה סופר־מורכבת מבחינה אתית. הגבול בינה ובין סחר בבני אדם דק מן הדק, ולכן היא מאושרת רק במקרים של בעיות רפואיות חשוכות מרפא. זה כמובן לא המצב אצל זוגות חד־מיניים. זוג הומואים יכולים לחתום על הסכם הורות עם זוג לסביות, ולגדל את הילד בהסדרי ראייה כשל זוגות גרושים. למה הם לא עושים את זה? הומואים שנשאלו הסבירו שהם לא רוצים 'לראות אישה בשטח', לחלוק עמה ילד או לשלם לה מזונות. לאור זאת ברור שלא מדובר פה ב'זכות להורות' אלא בדרישה לאנטי־הורות, שכן ברור שפונדקאות של הומואים, שכוללת הבאת ביצית מתורמת אחת ורחם מתורמת אחרת – פוגעת בזכותו של הילד להכיר את אימו הביולוגית.
פונדקאיות כיום מקבלות 160 אלף שקלים, וההליך כולו מוגדר כוולונטרי. בשטח, הפונדקאות היא משאב במחסור חמור, ואפילו זוגות שקיבלו אישור ממתינים שנים. אישור ההליך להומוסקסואלים יגדיל מאוד את הביקוש ויעורר לחץ לאפשר למבקשים 'לשלם יותר'. התוצאות תהיינה יותר ויותר נשים מוחלשות שתבחרנה במסלול המתיש והמייסר הזה, לא מתוך אלטרואיזם צרוף אלא כמקור פרנסה וצורך הישרדותי. סוף הדרך הזאת הוא גיהינום חברתי – גופן של העניות משחרר את העשירים מנטל ההיריון והלידה.
למעשה, עיקר מאבקם של הלהט"בים איננו על זכויות קונקרטיות אלא על הדגל: הם רוצים הכרה של המדינה בנישואין חד־מיניים. במובן הזה המאבק שלהם איננו שונה מהמאבק של השמאל נגד חוק הלאום. כפי שחוק הלאום מכוון לדגל, ל"אני מאמין", למרכיב הזהות הלאומי הגבוה, ואין בו פגיעה קונקרטית בזכויות של מי שאינם יהודים, כך גם מעמד המשפחה היהודית בחוק הישראלי. המחקר של עו"ד אונגר מוכיח שמצבם של הלהט"בים בישראל טוב ביחס לרוב מדינות המערב. 
