בשלומית הצליחו חברי כיתת הכוננות למנוע טבח ביישוב הסמוך, בבני נצרים התושבים אמרו תהילים סביב גופות שניים מהחברים שנהרגו בהתקלות עם מחבלים ביישוב סמוך, ובנווה לא הייתה תקשורת מעל ל-24 שעות. יישובי חלוצה על גבול דרום רצועת עזה ומצרים נצורים ולא יכולים להתפנות מאז החלה המלחמה. שלוש היישובים השייכים למועצה אזורית אשכול ונמצאים בדרומה, מצטרפים ליישובים נוספים באזור בהם פרי גן, אבשלום, יבול, תלמי יוסף באזור.
במהלך השבת הגיעו מחבלים ליישוב פרי גן, כאשר חברי כיתת הכוננות של שלומית יצאה על מנת לסייע להם. במהלך הקרב נהרגו שניים מחברי כיתת הכוננות, ראובן שישפורטיש ואביעד כהן. בנוסף, בכור סויד תושב שלומית נעדר. הוא יצא בשבת ברבע לתשע בבוקר מהיישוב שובה לכיוון שלומית, בג׳יפ לבן מסוג סוברו פורסטר, לבש חולצה לבנה טישרט קצרה ומכנסים חאקי.
"שבת שחורה, יש לנו הרוגים. פצועים. אני לא יכול לתאר לכם מה עבר עלינו פה משש וחצי בבוקר, איבדתי שני חברים אחים בדם בהתקלות של כיתת כוננות", כתב יהונתן ורנר, תושב היישוב שלומית ומזכיר היישוב רתמים שבדרום. "מנענו טבח של ממש בישוב סמוך. אנחנו לא קולטים בכלל מה הלך והולך פה, ועוד לא נגמר, איזו שבת שחורה".
מנכ"ל מדרשת נצרים, אלידע פרינס תושב 'בני נצרים' משחזר בשיחה עם מקור ראשון: "אנחנו בכנף הארץ, ההתיישבות החדשה בחולות חלוצה שהוקמה על ידי מגורשי גש קטיף. בערב שמחת תורה היו הקפות מאד גדולות של היישוב, בשש בבוקר הלכו הרבה מאד אנשים למניין וותיקין וחצי שעה לאחר מכן במשך רבע שעה רצוף שוגרה ארטילריה כבדה שלא שמענו בחיים, מאחורי הבית קבלנו שתי נפילות קרובות, ירי אזעקות ופיצוצים".
כתוצאה מהנפילות התרחשה הפסקת חשמל במקביל, וכעבור כמה שעות גם נפגעה האנטנה במקום, כך שעד הצהריים לא היה ביישוב חשמל ותקשורת. "אין פה צבא, ניסו להעביר מידע בין האנשים, נפלה האנטנה ונפל החשמל, החשמל חזר רק היום באחת בצהריים אחרי שהיינו בחושך מוחלט, זה משפיע על כל יכולת התקשורת וההוראה של צוותי המורים. אחרי שנירגע קצת אנשים עברו בין הבתים צוותי כוננות והתחלקו לשמירות על היישוב, בהמשך פתחנו אצלנו את החמ"ל ונקודת רפואה, כיתת הכוונות והנשקים זה הכוח היחיד שנתן פה מענה".
בשלב מסוים מבינה כיתת הכוננות בשלומית שיש מחבלים ביישוב הסמוך פרי גן, מרחק של עשר דקות נסיעה. "שם מתחולל קרב קשה מאד בו נהרגו שניים מחברי כיתת הכוננות של שלומית, ועוד כמה שנפצעו, זה לא נתפס, הם חברים טובים שלנו. פתאום לשמוע על הכאב הנוראי של אנשים צעירים שלא הגיעו לגיל ארבעים בלבד עם ילדם ואלמנות. את הנפטרים הביאו לבני נצרים כי כל הכבישים חסומים. פה הייתה נקודת הרפואה הראשונה אבל כבר הבנו שאין כל כך אפשרות לטפל בהם. השארנו אותם פה ואנשים עשו סבב להגיד לידם תהילים לעילוי נשמתם, עד עכשיו עדיין הם לא קבורים, כי אין לנו אפשרות לצאת מפה, הבן שלי בסיירת צנחנים הוא מחכה לצאת להצטרף, יש פה אנשים שקבלו צווים ואי אפשר לצאת כי יש פה מחבלים במרחב שלא יודעים איפה הם".
פרינס מספר על קשר מיוחדים בין היישובים התורניים לקיבוצים מסביב. "הסבב הזה תופס אותנו אחרי כל החגים, ערב שמחת תורה הגיע לכאן מישהו מאחד הקיבוצים לקחת מחזורים לקיבוץ עין השלושה אחרי שהשיגו מניין, כמו גם יישובים נוספים שהיה להם מניינים ביום כיפור". ולסיום הוא אומר כי "ההחלטה שלנו שהגענו מגוש קטיף לכאן זה לעשות טוב לעולם, ואנחנו עושים מה שאנחנו צריכים. אנחנו מאמינים שהמלחמה הזאת זה הדחיפה שהקב"ה דוחף אותנו, ביחד באותה סירה באותה מדינה, צריכים ורוצים הסתדר".
