במבט ראשון זה נראה לא מתאים. לא שייך לאווירה. במסדרונות בית החולים סורוקה מסתובבים בימים אלו גם לא מעט ליצנים רפואיים, לבושים בבגדים צבעוניים ומעוטרים באף אדום. אבל באמצע השיחה שלי עם הליצנים הרפואיים רן ורעות קיבלתי המחשה למה שדווקא הם מסוגלים לעשות, גם בימים אלו. אמבולנס עצר לידינו בכניסה למיון של סורוקה. פרמדיקית שישבה ליד הנהג חייכה חיוך רחב כשראתה את שני הליצנים, והניפה להם אגודל של ניצחון. "איזה כייף לראות אתכם כאן". רעות ניגשה אליה בחיוך והפרמדיקית החלה לספר לה שהיא הייתה חלק מהצוות הרפואי של מסיבת הטבע המפורסמת בעוטף עזה. "היינו שם שני אמבולנסים. מיד כשראינו מטחים של טילים צעקנו לכולם לרוץ. מאז אני כל הזמן בתפקוד, ונראה לי שאני עדיין לא קולטת מה שראיתי שם". כך, תוך דקה, ללא הכרות מוקדמת, הפרמדיקית נפתחה ושיתפה בחוויות הקשות את הליצנית, הרבה בזכות החיוך שהצליחה להעלות אצלה. אחר כך תסביר לי רעות את הקסם: "המראה שלי שובר קרח ופותח דלתות. הבגדים הצבעוניים שלי מביאים לכאן אנרגיה אחרת דווקא בגלל שהם סוריאליסטים כל כך במקום הזה ובמציאות שלנו. הם מייצרים נגישות ורכות ולא מאיימים".
"המטרה שלנו לחזק את האנשים ולא להצחיק אותם", מבהיר לי רן אסולין, ליצן רפואי בקבוצת 'רופאי חלום', ליצנות בשירות הרפואה. "המטרה היא להפחית כאב וחרדה אצל המטופלים, בין אם זה בחיוך במסדרון ובין אם זה בשיתוף במה שעבר עליהם. אנחנו פועלים בתחום הרגשי. יש לא מעט מחקרים שאדם בטראומה מאבד את היכולת לשחק. אנחנו מרככים עבורם קצת את המציאות ומאפשרים דיבור. לא מנסים לומר שיהיה בסדר, אלא שנעבור את זה יחד". אני שואל את אסולין איך הוא מגיב לתגובות של דחיה מצד אנשים שמרגישים שזה לא הזמן המתאים לליצנים. "אני מסתובב עם גיטרה ומציע לפצועים לבקש ממני שיר. אחד מהם אמר לי אני לא צריך, אבל שלח אותי לנגן לפצוע אחר. בכך גרמתי לו לעשות משהו והחזרתי לו קצת שליטה במצב. אני לא נפגע מדחייה ולא אכפת לי להתבזות. בשביל זה יש לי את המסכה…. היה חייל שכשהתקרבתי אליו, חברים שלו אמרו לי שזה לא מתאים עכשיו. באתי אחרי כמה דקות, כי בשביל זה אני ליצן ששובר מוסכמות ופותח דלתות ופתאום הוא דווקא כן רצה לשתף. הוא סיפר שירו בו שלושה כדורים, שניים בגב ואחד בבטן, שאלתי אותו שאלות בהומור על התקרית, והוא התחיל לצחוק ולשתף, וכך החברים והמשפחה שמעו ממנו את הסיפור המלא".
רעות צורף משתייכת גם היא לפרויקט 'רופא חלום'. בשגרה היא עובדת בבית החולים שערי צדק אבל המלחמה הביאה אותו לסורוקה. היא מספרת לי איך הובילה ילד פצוע רקטה מאופקים למפגש ראשוני עם אביו שנפצע ואושפז במחלקה אחרת. "הובלתי אותו בכיסא גלגלים ובדרך סיפרתי לו שאבא נראה אחרת עכשיו. הייתה ילדה פצועה מקיבוץ בארי שאיבדה שני בני משפחה והייתה צריכה להיכנס לניתוח ופחדה. תיווכתי לה את מה שהיא עומדת לעבור. דיברנו על הטשטוש והשינה, ונרמלתי לה בחיוכים את הסיטואציה. פגשנו קצין שנפצע בכפר עזה מירי של מחבל. חברים שלו אמרו לנו הוא לא צריך ולא רוצה ליצנים. אחרי כמה דקות עברתי לידו שוב ואמרתי לו זה אתה שלא רוצה ליצנים?. גם אני לא רוצה לדבר אתך…וחייכתי. הוא אמר: אני לא רוצה לצחוק, אז עניתי לו: מי בכלל רוצה להצחיק אותך. ניגשתי אליו, הנחתי יד, ושאלתו אותו מה שלומך. איך אתה מרגיש, כואב לך? הוא ענה לי: האמת היא שכן. קראתי לאח וביקשתי שייתן לו תרופה לשיכוך הכאבים". צורף ממשילה את התפקיד שלה לתפקיד הדולה בחדר הלידה. "אני נמצאת בין הצוות הרפואי למטופל ומייצרת אצלו מערכת אמון שגורמת לו להרגיש שאני בצד שלו, וכך הוא מתחיל לספר ולפרוק".
פרויקט 'רופאי חלום' קיים כבר 22 שנה והחזון שלו הוא לפעול למען קידום הליצנות הרפואית כמקצוע פרא-רפואי מוכר ע”י הכשרה אקדמית מתאימה. צורף עובדת כליצנית רפואית כ-16 שנה ורן כשמונה שנים. הוא שחקן תיאטרון במקצועו והיא אומנית תיאטרון רחוב במקצועה, עם תואר ראשון בתיאטרון במסלול ליצנות רפואית וסיעוד.
היו בסורוקה גם ליצנים רפואיים שמתנדבים במסגרת עמותת 'שמחת הלב'. פגשתי את צוריה נעים, תושבת באר שבע שמתנדבת כליצנית רפואית כבר ארבע שנים. "אני שואלת כל אחד אם אפשר לבקר אותו, ואם הוא לא מעוניין, אני מנסה לפחות לייצר אצלו חיוך. לחייל שנשאר בפנים חתומות מול הגיטרה שלנו, הגשתי בחיוך בלון בצורת לב, וגם הוא חייך". את יורם ראש, פגשתי בחנייה מחוץ לבית החולים. הוא תושב העיר, שניהל בעבר בית ספר ומתנדב בשנתיים האחרונות בסורוקה כליצן רפואי. גם הוא הסביר לי שלא בא להצחיק אלא להעלות חיוך, לעורר אמפתיה, להקשיב, ולחזק, "ולהגיד לפצועים כמה שהם יפים". רגע לפני שעלה לרכב הוא מבטיח לי: "אני חוזר הביתה רק כדי לגייס כוחות. עוד אחזור".
