שתי יממות מלאות חלפו מהרגע שבו נפרץ שער קיבוץ בארי ועד שהגיעה הודעת ההרגעה אודות טיהור היישוב ממחבלים. במלון דוד הסמוך לים המלח עקבו תושבי בארי המפונים בדאגה עמוקה ובשבר גדול. מדרגות לולייניות מובילות מהלובי למה שזכה כבר לכינוי "השוק" – מרחב גדוש דוכנים מלאים ציוד שהגיע מכל רחבי הארץ. בשעות הצהריים המוקדמות של יום ראשון כבר מילאו את המקום מתנדבים, ומיהרו למיין את התוצרת לפי מידות – נעליים ובגדים, טיטולים ומשחקים. ההררי ציוד שעוד לא פורק חיכה להם מסביב, נוסף לארגזים שלמים שהמשיכו להיערם בפתח המלון. בפינת היצירה לילדים הסתובבו ליצנים רפואיים כמו גם נותני שירות טיפולי מכל הסוגים שישבו במעגל הדרכה לפני שהחלו לטפל בתושבים כולם. את אנשי בארי אפשר היה לזהות בקלות, הפנים אמרו הכול. ניסיונות לשדר כוח לילדים ולמבוגרים התחלפו בחיבוקים ודמעות בכל פעם שהגיעו תושבים נוספים למקום.
בצד, ליד נקודת חשמל מחוברת למכשיר הטלפון שלה ישב עופר גיתאי, דובר הקיבוץ, אב לארבעה. "המצב עדיין קשה ומתנהלת לחימה", אמר באותה שעה וסיפר על אנשים נצורים וכל מחבלים ש-30 שעות אחרי מתקפת הפתע מעזה עדיין ניהלו קרבות מול חיילי צה"ל. "הם לא מצליחים להגיע לחלק ממנותקי הקשר שלנו, אבל הם עובדים קשה".
בשש וחצי בבוקר הם התעוררו לרעשים חזקים ולהתראת צבע אדום, ואז החלו היריות וגם הקולות בערבית. "גם כשהבנו שיש חדירת מחבלים לא הבנו את גודל האירוע. אף אחד לא דמיין כל כך הרבה מחבלים שמסתובבים בקיבוץ. הקפצנו כיתת כוננות, אבל מהר מאוד הבנו שגם כיתת כוננות לא יכולה לעמוד מול גודל האירוע. הייתה כמות גדולה של מחבלים, לא יודע לומר כמה. לקח לצבא הרבה זמן להגיע, התמודדנו הרבה-הרבה זמן לבד. הנחנו את כל התושבים להישאר בתוך ממד נעול בלי לצאת. וזהו, במצב כזה בעיקר מתפללים. אנחנו יודעים על אנשים שניסו לפרוץ להם לממ"ד ולא הצליחו, ואנחנו יודעים עם כלו שכן. היו שמועות על ריכוז תושבים בחדר האוכל, אבל אנחנו לא יודעים על זה".
פניו של עופר מלמדות שהוא יודע היטב על הרוגים וחטופים אך בשלב זה לא מסתפק במילים "המצב מאוד קשה". כמו אחרים גם במשפחתם היו משוכנעים בתחילה שמדובר בעוד גל טילים מעזה או בחדירת מחבלים חמורה אך מצומצמת. "יצאתי רק פעם אחת מהממ"ד, כי ידעתי שיש מישהי לכודה בתוך הבית שלה שעומד להישרף. רצתי אליה, הוצאתי אותה. אנחנו לא יודעים איך הם שרפו. את הבית שלנו לא שרפו אבל את הבתים הסמוכים אלינו כן". במהלך הלילה הגיע הצבא לביתם וחילץ אותם. "היינו עם הבנות הקטנות בשעות הקטנות של הלילה. לא ישנו דקה, האירוע עדיין מתרחש. חלק מהזמן לא ידעתי מה עם אחי שגם גר בקיבוץ, וגם הסוללה הייתה במצב לא טוב. אבל אני מודה שאפילו לא היה זמן לעצור לדאוג לקרובים שלי".
בין הדוכנים עוברת ט', תושבת המקום שלא מוכנה לקבל את הקרדיט שמגיע לה בארגון השוק מול המתנדבים. "מה זה כבר?" היא שואלת בעייפות. חמישה ילדים שלה גרים בקיבוץ, אחד מהם עוד בבית, רובם בדירות בוגרים. "ארבע שעות לקח לצבא להגיע, ואז התנהלו קרבות במשך שעתיים עד שהתחילו לחלץ משפחה-משפחה, תוך כדי עימותים עם מחבלים נוספים. הרגשנו שטובחים בנו ואנחנו מופקרים. הבכורה שלי חולצה בחמש או שש. היא ידעה דרך הקבוצות שיש לה חברות במצב לא טוב שצריכות פינוי, ידעה שיש אצלנו בבית מחבלים, והיא לא ויתרה עלינו. היא חיפשה בשטח הפינוי את האיש הכי בכיר, מצאה את מפקד סיירת מטכ"ל, ונכנסה איתו מחדש לקיבוץ לחלץ עוד ועוד אנשים. הצבא רצה לחלץ אבל פשוט לא ידעו לאן לנסוע". הם עצמם חולצו רק באחת בלילה, כשמחבלים עדיין הסתובבו ביישוב. "עשרות מחבלים היו בתוך בארי, אולי יותר מעשרות. כל הזמן שמענו אותם. ישבנו בתוך הממ"ד ואמרנו לעצמנו: אנחנו מופקרים. כל השכנים כותבים בקבוצה: 'המחבלים אצלנו בבית', 'מפוצצים אותנו, מפוצצים אותנו'. וכלום, כלום. שום מענה. עם חלקם אנחנו עדיין לא יודעים מה קורה. הכול שמועות. המחבלים הצליחו לפרוץ את הנעילה של הממ"ד אצל אחת מתושבות הקיבוץ. היא נחטפה, אבל הצליחה לברוח כשהתפתח קרב יריות בין המחבלים לחיילים. אצלנו כל הבית התפוצץ, אין לנו בית. הממ"ד הציל את החיים שלנו, תכתבי את זה, שיעשו לכולם ממד. כל הבית הלך טוטאל לוס, והממ"ד נשאר".
בצד השוק מתפזר מעגל הדרכה לאנשי טיפול שהגיעו להתנדב מרחבי הארץ, כשעל דש חולצתם תג מאולתר עם שמם ותחום ההתמקצעות שלהם. לי עוברת לשטיח הפרוץ בצד לטובת הילדים העסוקים ביצירה. היא הגיעה הנה מאליאב שבאזור לכיש, כשהיא מצוידת בניסיון של עשור טיפולי בטראומות ביישובי עוטף עזה. "טראומה היא טראומה ויש לנו את הכלים", היא אומרת כשאנחנו יושבות ברגליים מסוכלות עם שלוש ילדות מתוקות בנות שבע. "אני פה רק ארבע שעות, ואת רואה שיש מי שמעדיפים לא למר כלום ויש כאלה שנורא רוצים לדבר, להוציא, לספר. התפקיד שלנו, בין השאר, לעשות להם סדר בראש, להגדיר את הנרטיב. אנחנו שומעים את הסיפור, ואז מהדהדים להם אותו מחדש: אז קודם היית פה, ואז שם, ועכשיו את בטוחה. וביום שישי עוד הייתם בארוחת ערב. אנחנו עוזרים להם לתת לסיפור הזה התחלה, אמצע וסוף". לי שבה לשוחח עם הבנות ברגישות ומתיקות. אחת מהן מספרת על הישיבה בממ"ד ולי משיבה לה בהדהוד הדברים בלי חרדה ובלי קלילות מיותרת. "אמא שלי היא אחות", ממשיכה הילדה, "היא בכלל לא הייתה בבית, היא הייתה נעולה במרפאה בשירותים, לא בממ"ד. והיא התחילה להציל אנשים".
הצלם עופר גתי, רווק בן 46, נולד בבארי וגר עד היום בקיבוץ בו גרים אחיו ומשפחתו, אחותו ואמו המבוגרת. "אחותי הייתה בשבת בשדרות, אחי פה ואת אמא פינו לקיבוץ עין-גדי. אנחנו מנסים להביא אותה לפה, להיות איתנו". בניגוד לאחרים, הוא שמע רעשים כבר בחמש בבוקר. "בגלל השמיעה המוזרה שלי, כל מה שמעל 500 הרץ אני לא שומע, וכל מה שמתחת אני שומע פי שש מהרגיל. כל פיצוץ אני שומע דווקא כשהוא מקילומטרים. לאט-לאט התחילו התראות בטלפון ובטבלט ולא הפסיקו. כל הזמן עם הפלאפון והטבלט. אני גר בשכונת הוותיקים, אלינו לא הגיעו המחבלים. לא שמעתי את הערבית, הבנתי את זה רק מההודעות של הקיבוץ. שמענו על הכול וידענו הכול. לשכנה שלי שרפו את הבית טוטאל לוס בעזרת רימונים. שמעתי את זה כאילו זה אצלי בתוך הבית".
בזמן שהסתגר בממ"ד שכב בקור רוח וקרא את הספר "יום פקודה" העוסק במלחמת יום הכיפורים, לא פחות. מאיפה קור הרוח? מניסיון יתר באירועי טרור היסטוריים. "ביקרנו את אחי שלמד בניו-יורק בזמן שמטוס נכנס באחד ממגדלי התאומים. ראינו את זה בלוחות הדיגיטליים של רשתות החדשות בכיכר, והחלטנו לנסוע לשם. חשבנו שזו תאונה. איך שמגיעים, נפתחות דלתות ופלוגה של מרינס חמושה בכל מה שאת רוצה נכנסה ועצרה את כל מי שהיה לו זקן. כשראינו אש גם במגדל השני והבנו שמדובר בפיגוע, הסתלקנו משם. אבל הגם הגעתי ב-96' למקום פיגוע בצומת אשקלון, ולפיגוע הראשון בקו 5 בתל-אביב". בכל זאת, הפעם זה לגמרי אחרת, הוא אומר. "אם עזה מתקיימת עד שבוע הבא, ביבי וכל החברים שלו צריכים ללכת הביתה, כולל הרמטכ"ל וראש אמ"ן. ועדת אגרנט זה כלום לעומת מה שיהיה פה".
נוכח בעיות השמיעה שלו כתב גתי לאנשי צח"י של הקיבוץ שיצעקו כשהם מגיעים לחלץ אותו, וכך היה. "לקחו אותי לבית השכן שאהיה עם עוד מישהו. אחרי ארבעים דקות הגענו בזחילה תחת אש לשער הקיבוץ. כשכל הזמן פיצוצים ויריות ברקע. משם החילוץ היה בשיטת צפרדע, כמו שקוראים לזה בצבא: לקחו אותנו ברכבים צבאיים ממוגנים עד לנתיבות, משם לבית קמה, משם באוטובוס לצומת כלשהי באמצע שום מקום, שם שוב החליפו אוטובוס ולקחו אותנו לפה, למלון. אחי הגיע בחמש, ואמא שלי חולצה רק בשש וחצי בבוקר. נותנים לנו פה חדרים ואוכל, ויש ברכה לצעירים. רק שעם השמיעה שלי, כל פעם שטורקים פה דלת זה מקפיץ, מעיף אותי לשמיים".
לובי המלון מתמלא בגל פליטי בארי נוסף, רבים מהם קשישים ביותר. פה ושם אפשר למצוא עובדת זרה דומעת, קשישה שמבקשת לדאוג שהמזוודות יגיעו איתה לחדר על ידי אנשים מוכרים. קשה להתעלם מכך שאת האירוע במקום מנהלים אנשי בארי עצמם. גברים צעירים שעברו תופת ולא עצמו עין נדרשו להמשיך ולתפקד, לטפל בתושבים החדשים שמגיעים, חלקם בשנות התשעים לחייהם, ולסדר להם חדרים. גם כשהקשישים מקבלים לידם מפתח לחדר – כרטיס דיגיטלי שהם לא בהכרח יודעים להפעיל – הם נדרשים לכמה מלווים שיסייעו להם למצוא את החדר ולשנע כיסא גלגלים ומזוודות. הכאב על פני הצעירים שלקחו על עצמם את הארגון מהפך קרביים. הם כבר יודעים חלק מהשמות, הם ראו יותר מדי, יודעים יותר מדי. אבל הם לא מרשים לעצמם להיכבות. "רק התחלנו", ממלמל אחד מהם בחיוך עייף. יודע שמעט הכוחות שיצליחו לגייס יידרשו להרים את הקהילה מחדש שאיבדה למעלה ממאה מחבריה, וכשלרוב התושבים אין בית לשוב אליו. "אבל אנחנו ננצח", הוא אומר אחרי אנחה כבדה, "אין אפשרות אחרת".
