אנחנו רוצים לקבור את הבן שלנו, ואף אחד לא יודע להגיד לנו איפה הוא". כך מספרת נעמי וייזר, אמו של סמ"ר רועי וייזר, ששירת בגדוד 13 של גולני ונפל במחסום ארז בתחילת המתקפה. את ההודעה על נפילתו של בנם קיבלו נעמי וישראל, תושבי אפרת, כבר אתמול, אבל בתוך הבלגן והכאוס הגופה ככל הנראה הלכה לאיבוד.
"ביום ראשון בצהריים הגיעו אלינו הביתה קציני הנפגעים ובישרו לנו על מותו של רועי", אומרת נעמי בקול כאוב, "הם ישבו איתנו, הם היו סופר נחמדים. אמרו לנו שהיה זיהוי ודיברו איתנו לגבי מועד הלוויה. סיכמנו שההלוויה תהיה למחרת, ביום שני ב-11 בבוקר. הביאו לנו מודעת אבל, העברנו את זה לכל העולם ואשתו, לכל החברים והקרובים שלנו, סגרנו את כל הפרטים, מי יספיד אותו ומי ידבר בטקס, זו רמת הדיוק שהגענו אליה. ובליל שני קיבלנו טלפון בחצות שהלוויה מבוטלת. שאלתי אותם מה קרה? אמרו שלא מוצאים את הגופה".
ומה קרה מאז?
"שום כלום. אין לנו שום מידע. הם לא יודעים להגיד לנו אם היא בברזילי או במחנה שורה. אין להם מושג. לא הצלחנו לקבל שום אישור מברזילי לאן הגופה הועברה. כל העולם ואשתו באו. כל קרובי המשפחה שלנו מחכים ולנים פה באזור. אנשים עמדו פה ברחובות עם דגלים כי הם רצו לעשות מסע לוויה ומישהו היה צריך לעבור אחד אחד ולשלוח את כולם הביתה. החברים שהגיעו חזרו הביתה, ואני לא יודעת אם יצליחו לבוא בפעם השנייה.
וייזל מציינת כי מדובר בכאוס שחוזר על עצמו, ושותפות לבעיה הזאת משפחות שכולות נוספות. "אני בטוחה שאנחנו לא לבד. אני יודעת בבירור שיש עוד הורים כמונו. ואני אגיד לך משהו עוד יותר גרוע – יש פה הורים מהפלוגה שאפילו לא קיבלו הודעה רשמית שהילדים שלהם מתים, ואני יודעת שהם כן. רוב מי שהיה במחסום ארז נפל. יש כמה שכן בחיים אבל הם ספורים."
"אני לא מבינה כמה זמן לוקח לאתר גופה. משבת בבוקר לא נותנים לנו תשובות. הילד מת, ואנחנו לא מצליחים לקבור אותו. זה שבאו והודיעו לנו את זה, זה הסבל הכי גדול. אם לא היו אומרים לנו והיינו מחכים, מילא. אבל כל המשפחה שלנו פה. אירחנו אותם בכל מיני מקומות. אני לא יודעת איזו הלוויה תהיה לנו כי אף אחד כבר לא יצליח להגיע כבר". וזה לא רק הבן שלנו. זה ככה אצל כמה וכמה משפחות. אני רוצה שלפחות יגידו לנו – 'הבן שלכם יושב פה בשורה חמש בקומה ארבע, בעוד שעתיים אנחנו נגיע אליו, תהיה לכם הלוויה בשעה ארבע'. לא יכול להיות שמשבת בבוקר עד ליום שלישי אנחנו עומדים פה ואין לנו שם מידע על הגיבורים שלנו".
בצל הדאגה וההתרוצצות לאיתור גופתו של בנם, וייזר הספיקה לשמוע מחברו של בנה על הנסיבות ההירואיות שבהן נפל. "המחבלים באו, פרצו את הבסיס, עברו ממקום למקום וזרעו הרס. עברו אחד אחד, חטפו גם כל מי שהם יכלו והעבירו אותם בג'יפים בחזרה לעזה. הבן שלי עמד שם והבין מה קורה. באיזשהו שלב הוא החליט שהוא הולך להדוף אותם מהצד, לא מקדימה איפה שכל השאר היו. הוא לחש, 'מי בא איתי?' והלכו אתו בערך עשרה חבר'ה. הם הלכו מאחורה והצליחו להרוג כמה מחבלים עד שמחבל אחד הרג את הבן שלי. החבר שלו, שסיפר לי את הדברים, יושב עכשיו פצוע בבית חולים, והוא אומר לי שהבן שלי הציל לו את החיים. הם יושבו והגנו על הגופה שלו, לכן אנחנו יודעים שהיא נמצאת בארץ. אני מניחה שהיה עוד גופות שהם שמרו עליהן. החבר'ה האלה הרגו מחבלים, הבן שלי גיבור, וזה הילד שאנחנו לא מצליחים לקבור. אני מבקשת להעביר דרך התקשורת את המסר הזה, שככה מתנהגים לגיבורים שלנו. ואין סיבה שזה ייראה ככה. אם הצבא רוצה עזרה, אם הרבנות רוצה עזרה, תבקשו. יש כאן עם ישראל שלם שיבוא לעזור לכם למיין גופות ולתייג שמות. אל תגידו לי שאין לכם מספיק אנשים. אם זה מה שצריך, כל מי שיכול לעזור יבוא. תעזרו לנו. גם ככה קשה. אנחנו רוצים לקבור את הבן שלנו".
