עם התייצבות גזרת עוטף עזה וטיהורה ממחבלים, בצה"ל סיכמו אמש (ג') את השלב הראשון של המלחמה שכלל אינספור קרבות בלימה בתוך הישובים והבסיסים. מי שנכח בלחימה מהשעות הראשונות הוא מפקד חטיבת השריון הסדירה 401, אלוף משנה בני אהרון. הבאנו כאן את עדותו המלאה בלשונו, מהרגע בו הוא הבין שמתרחש אירוע חריג בדרום דרך נטרול המחבלים בתחנת המשטרה בשדרות ועד עכשיו.
**********
שבת בבוקר, אנחנו באמצע של אימון שגרתי ברמת הגולן, פתאום אני מקבל דיווח על האירועים בדרום, ישר הבנתי שזה לא סתם אירוע, יש פה משהו רציני. איגדתי את מפקדיי והסברתי להם בבירור – חברים יקרים, מלחמה, עוברים ממצב שגרה לחירום. ישר הגדודים התחילו להכין את הטנקים להובלה, הסדיר והמילואים כאחד, מתחלקים בערך חצי חצי.
אגב באירוע הזה, המילואימניקים שלי לא חיכו לצו 8. הם קפצו ישר, הגיעו כבר ב-7:00. חימשו את הטנקים תוך ארבע שעות, לא היו לי מובילים, אז הם נסעו על זחלים עד עזה לבד. רצינו להיות מוכנים כמה שיותר מהר, במידה ויהיה צורך לתמרון.
הרמתי טלפון לחבר טוב, מג"ד שקד בגבעתי, הוא בכלל תפס קו באיו"ש וסיפר שישר יצא לעזה, אמר לי שהולך לבארי כי יש שם דיווחים על מחבלים והיתקלויות. פתאום, הראש שלי עשה שיפט, הבנתי שאני חייב לעוף לעזה, הודעתי לאנשיי ואמרתי להם לשלוח את הפלוגות.
בזמן שאני כבר בדרך הלוחמים שלי עלו להרקולס עם הרכבים נחתו בחצרים, הם היו מוכנים גם לכניסה ככוחות חי"ר אבל במקביל המשכנו להכין את הרכבים. הסברתי להם בטלפון שאין פקודות מסודרות ושיהיו מוכנים לכל תרחיש. שוב הדגשתי – אנחנו במלחמה. ואמרתי – כל מקום שיש בו מחבלים המשימה הראשונה שלהם היא להרוג.
הגעתי לצומת סעד, ראיתי טנק שפשוט היה שם, בתוכו היו שני צוותים, אחד מהם נתקע עם הטנק והשני נשאר בשלו. השתלטתי להם על הטנק, עליתי עם קצין האג"ם שלנו ויצאנו לכיוון המסיבה, הבנתי ששם האירוע הרציני. התחלנו לנוע לשם.
בדרך למסיבה נתקלתי במחבלים והרגתי אותם עם ירי מתוך הטנק. פתאום קלטתי שאזל הדלק של הטנק, היו שם כמה חיילים מכל מיני יחידות, קלטתי כמה אנשי גבעתי אז התקשרתי שוב למג"ד שקד, סיפר לי על עוד מיקום עם טנק, קבעתי עם עוד חבר שניפגש בטנק האחר.
אני מגיע ורואה מולי טנק עם פגיעת נ"ט, בתוכו חייל אחד הרוג, אני לא יודע מה היה עם שאר החיילים שהיו שם. תיקנתי אותו בזריזות והתחלתי תנועה למסיבה. בדרך פגשתי אנשים טובים, שפשוט קפצו למקום להילחם, לקחו נשק מהחיילים ההרוגים. האזור היה כמו זירת מלחמה, היו שם רכבים הרוסים וגופות.
בבארי היו עשרות מחבלים, חברנו לכוח אחר והתחלנו לפעול, היה אינטנסיבי, הגעתי למצב שיורים עליי RPG. לחימה לא פשוטה. חוץ מבארי, אחרי לחימה אינטנסיבית שלי עם כל מיני יחידות קטנות ואנשים שפגשתי בדרך סוף סוף אמרו לי שהחטיבה מוכנה ביכיני, התרגשתי לפגוש את האנשים שלי. ירדתי מהטנק וישר קפצתי על הטרמפ הראשון לצומת סעד, פגשתי את האנשים שלי, חיבוקים והשלמת פערים.
פתאום טלפון ממפקד האוגדה, קשה לי להאמין למשמע אזני, הוא אומר לי שיש מחבלים בתחנת משטרה, התחלתי להתקדם לשדרות, התקשרתי לסמח"ט ב' שלי, שהוא איש קוסם, יודע שכל דבר שאני אבקש ממנו הוא יסדר לי, ביקשתי טנק בשדרות. לא יודע איך הוא עשה את זה אבל היה טנק שחיכה לי בכניסה לשדרות שהגעתי.
עליתי לטנק עם קצין שלי ועוד שני חיילים שלא הכרתי, הגענו למשטרה, בסיכום האירוע ירינו משהו כמו 20 פגזים לתוך התחנה בזמן שהמחבלים משיבים בירי מתוכה. בסיום האירוע לא נשאר מחבל אחד בחיים, הרגנו את כולם. אני יורד מהטנק ב-3:30 בבוקר, רק כשאני יודע שכל המחבלים מתים.
כל הדרך נלחמתי עם אנשים שאני לא מכיר, מלאים במוטיבציה, הכול מהכול. אנשים פה בשטח רוצים להילחם. איבדנו כל כך הרבה אנשים טובים אבל בכל זאת אנשים פה עם הפנים קדימה, מסתכלים על מה שנכון ומה שצריך לעשות. לרגע לא מוותרים. אני הולך לשם ומתמלא באנרגיה, זכיתי באנשים שלי, אנחנו לא מוכנים לעצור עד שלא נעמוד במשימות שלנו.
