"כשעצמתי עיני מול נרות השבת"

הדברים מוקדשים לזכרו של אחייני אלחנן קלמנזון הי"ד שבא לעזרת ה' בגיבורים. יחד עם אחיו מנחם ואחיינו איתיאל, הוא חילץ במסירות ובתושייה תחת אש עשרות רבות של נפשות בקיבוץ בארי, עד שפגע בו כדור מרצחים.

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶׁל פְּנַאי / עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹּקֶר, / פְּנַאי שֶׁל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְשִׁיקוֹת וְחַגִּים.// פְּנַאי שֶׁל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת / יוֹשְׁבוֹת בְּנַחַת בְּסִירָה / שֶׁל זִיו, / שָׁטוֹת אַט־אַט / בְּדוּגִית הַשָּׁלוֹם עִם הַיָּרֵחַ וְעִם הַמַּזָּלוֹת.

חוקר הספרות הלל ברזל כתב שבעולמה של זלדה המושג "פנאי" מתקשר לפָּנים, ללפנַי ולפנִים, למושג הקבלי והחסידי "לית אתר פנוי מיניה", ומתוך כך לנוכחות האל בחיים. יש קושי לקבל קריאה זו, שכן השיר "פנאי" הוא אינטימי, משפחתי ונשי, והקישור לשדה הסמנטי הקבלי נראה מאולץ. אך להלן נראה שישנם מקורות ביצירת זלדה אשר מחזקים כיוון זה.
בשיר "האיש שליבו פרח מתוק", אף הוא מתוך הקובץ "פנאי", כותבת זלדה:

הָאִישׁ שֶׁלִּבּוֹ / פֶּרַח מָתוֹק וַחֲסַר מַטָּרָה / נָבוֹל יִבֹּל, / מַשְׁחִיר כֻּלּוֹ, / בְּהִתְפּוֹרֵר הָאֵמוּן וְהַשֶּׁקֶט… אַל תָּבוּז לַהוֹלֵךְ, / שָׁכַח – / כִּי בְּדִידוּת עִלֶּגֶת / לְאַמֵּץ אֶל לֵב, / וּבְאַלְמָוֶת הַנֶּפֶשׁ / אֶת עָנְיָהּ לְלַטֵף – רַק לֵאלוֹהִים יֵשׁ פְּנַאי.// פְּנַאי שֶׁל יָ־הּ / פּוֹרֵחַ וָרַךְ, / פְּנַאי שׁוֹפֵעַ זָהָב / פְּנַאי שֶׁיְּכֻנֶּה – עִירִית, כַּלָּנִית, אִירִיס.// הוֹי הַגַּלְמוּד! / לָמָּה תִּדְפֹּק עַד דָּם, / אֶל רֵעוּת נִלְבֶּבֶת? / לָמָּה נִצָּב וִדּוּיְךָ / כְּמַעֲמָס פָּרוּעַ / עַל סַף יְדִידוּת עֲיֵפָה? / הֲלֹא לֵאלֹהִים יֵשׁ פְּנַאי, / עָמֹק מִתְּהוֹם וּמֵרָקִיעַ / לְהַקְשִׁיב לִבְכִי הַמִּקְרִים. / יֵשׁ פְּנַאי – / שֶׁיְּנַשֵּׁק בְּעֶדְנָה / אֶת סוֹדְךָ הַמֻּפְלָא / אֲשֶׁר לֹא יַחְזֹר.

כאן זלדה אכן מדברת על "פנאי של י־ה", ואף מכריזה: "רק לאלוהים יש פנאי". ישנה הקבלה בין "האיש שליבו פרח מתוק וחסר מטרה", ובין ה"פנאי". הפנאי הוא זמן לא תכליתי, "חסר מטרה", כמו ליבו של האיש, ו"הפנאי של י־ה", כמו ליבו של האיש, אף הוא פרח "פּוֹרֵחַ וָרַךְ", המכונה "עִירִית, כַּלָּנִית, אִירִיס".

בשיר "שער הזִקנה", שלא נדפס בספר, מופיע שוב הפנאי האלוהי:

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הִיא הָיְתָה אִשָּׁה. / עַתָּה יוֹשֵׁב צֵל זוֹעֵף עַל הַגְּזֻזְטְרָה. / כָּבָה הַמֶּרֶץ הַמְאַחֵד אֶת כָּל הַכֹּחוֹת לְכַוָּנָה אַחַת, / וְכָל אֵבָר בּוֹדֵד, כִּבְיָכוֹל — וְכָל אֵבָר נָמֵק מֵאֵימָה. / אֲנַרְכְיָה גְּמוּרָה שׂוֹרֶרֶת בְּמַמְלֶכֶת / הַגּוּף הֶחָרֵב — אֲנַרְכְיָה גְּמוּרָה… אַךְ רַק לֵאלוֹהִים יֵשׁ פְּנַאי לְהַקְשִׁיב לְבֶכִי עִלֵּג, / אֲנַחְנוּ עֲסוּקִים מְאֹד… לוּ לֹא בָּרַחְנוּ מִן הַנִּדּוֹן לְאַיִן / אֶל אֶלֶף תְּשׁוּקוֹת, / לוּ לֹא עָנִינוּ לְתַחֲנוּנָיו הָאִלְּמִים: גְּמֹר אֶת חֶשְׁבּוֹנְךָ עִם הַשֶּׁמֶשׁ, וְהֵעָלֵם! / לוּ הִקַּפְנוּ אוֹתוֹ רַק בִּמְעַט חִבָּה, / רַק בִּמְעַט רֹךְ! ("ציפור אחוזת קסם", עמ' 44).

למרות הפערים ביניהם, הזִקנה, כמו האיש שליבו פרח, חולקים מצב קיומי של הווה ללא עשייה וללא התכוונות לעתיד. לעומתם, אנחנו "בורחים אל אלף תשוקות" כאשר התשוקה היא תנועה נפשית מכוונת עתיד, אל משהו שאין לנו עכשיו ואנו משתוקקים לו.

"שושנת שמיים קדושה עד מאוד"

דיון במושג הפנאי עולה בהתכתבות בין זלדה ובין ישורון קשת הנוגעת לסדרת שירי השבת, שמאוחר יותר הופיעה בקובץ "פנאי". זלדה שלחה לקשת כמה שירים ושאלה האם יסכים לפרסמם. קשת בחר שני שירים והציע בהם תיקונים. זלדה מגיבה לתיקוניו וכותבת:

אשר לתיקוניו, קשה לי הפעם לקבל אותם, לצערי, כי אין אלו תיקוני סגנון תיקוני לשון, כי אם תמונות חדשות ושונות מאלה שבלבי… לדוגמה, בשיר הראשון התמונה שרציתי לתת היא השמש השוקעת, היא שושנת שמים קדושה עד מאד, ברדת השבת קוטפת היא אותה כי ברצונה לשותלה במציאות האנושית (שהנה סחרחורת השגגה והבכי) כי ברצונה לשותלה בתוך לב של בשר שהנו פראי ומשוגע. התצליח, התצליח השבת לשתול בנו יופי, כלומר שושנים. הן לפרחים נדרש אור, נדרש טל, נדרש שקט, נדרש שלום (ההתכתבות מצויה בארכיון גנזים).

התנאים שזלדה מתארת שרק בהם השבת תוכל להתקיים, "שקט ושלום", הם הדרושים לקיומם של פרחים, ומקבילים לתנאי המחיה של האיש שליבו פרח, "אמון ושקט".

ועוד כותבת זלדה:

השיר השני, כוונתי בו היתה זו, שהשבת הנה היכל גדול מאד, עצום כבריאה עצמה, היכל ששורר בו שקט כזה שהים נרגע בתוכו ומתחיל לחשוב על עצמו – השבת הנה היכל ששעריו פתוחים להרים וליערות לדגים ולחיות, ולכל בריה גדולה וקטנה שנתפנתה לחשוב על עצמה, שנתפנתה לראות את עצמה, שנתפנתה להתארח אצל עצמה. אלמלא השבת לא היה הים יודע דבר על עצמו, כי היה תמיד עסוק בזרימה, בסופות, בגיאות ובשפל, בחיות שבתוכו, בצמחים שבתוכו, בקרבות שבתוכו, ובשחר שזרח באופקו ובלילותיו.
אלמלא השבת לא היה העפר יודע מה טמון בתוכו, ולא היו יודעים הכוכבים על עצמם, כי השבת היא פנאי, והפנאי הוא ראי, שבו נראה את עצמנו את העולם ואת אלוהים. על כן טועה מי שאומר שהשבת הנה חלום, שהשבת הנה משל, שהשבת הנה שיר. השבת הנה תודעת המציאות של הבריאה. איני אומרת שמה שכתבתי עכשיו במהירות הנו שיר. רק רציתי להראות את כוונתי ומדוע איני יכולה לקבל את תיקוניו".

הפנאי הוא מושג קדוש אצל זלדה. השבת, שמצוותה העיקרית היא לא לעשות דבר וליהנות מכך, היא פנאי. ביום השבת הגיעה הבריאה לתכליתה. האל שבת מכל עשייה, ובעקבות זאת גם האדם נקרא לשבות מכל עשייה, כמו שהדברים מנוסחים בתפילה: "אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶךָ, תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". תכלית הבריאה מתממשת במצב של פנאי, שהוא ללא מטרה, ללא עשייה. האיסור להכין משבת לחול נובע מכך שהשבת היא התכלית ואסור שתהא אמצעי לדבר זולתה. השבת היא פרח ללא מטרה, היא "שושנים, ולא עץ עושה פרי.

"אֲנַחְנוּ עֲסוּקִים מְאֹד", בלשונה של זלדה, ולכן אין לנו פנאי אמיתי, פנאי של י־ה, לא לזולת וגם לא לעצמנו. בשבת מתפנה האדם "להתארח אצל עצמו". זלדה מוצאת את המשמעות העמוקה ביותר ב"פנאי", באי עשייה, בשבת, בשמיטה, בתודעה שהבריאה היא כמו שהיא, בעלת ערך וקדושה.

בתגובתו לזלדה כתב ישורון קשת:

מתוך צער עלי לקבוע שהנוסח המתוקן שלך, שקבלתי אתמול, של שני שירי השבת, הוא גרוע מן הראשון: הוא שרוע ובלתי מגובש, יש בו כמה שורות חיוורות ואף ביטויים תמוהים (כגון: "השבת היא פנאי"… – פנאי!? גם כשמחכים אצל רופא שיניים יש "פנאי"…). צר לי מאד, זלדה, אבל בצורה זו איני יכול לתת את שני שיריך אלה בירחון. ועמך הסליחה. בברכה ובהוקרה, ישורון קשת.

איני יודע כיצד נפלה אי הבנה זו, קשת היה אדם קשוב ומעמיק שזלדה הייתה יקרה לו מאוד. אך למעשה, זלדה נתקלה בחוסר הבנה לעולם השבת והפנאי שלה. אולי היא התנחמה בכך שיש מישהי שכן הבינה אותה היטב, ואני מצטט:
לבי יוצא אל שבת המלכה, אהבתיה כמו היתה נפש חיה. כמו היתה היחידה בכל העולמות, בכל הדורות, שיודעת את מחשבותי הנסתרות, את טבעי האמתי… לכאורה נראים מקדשיה הדולקים, ארמנות הזהב האלה, רחוקים מן הממשות היום־יומית הנתפשת על ידי החושים, מנותקים מן העולם, אך היא יודעת על טבעה האמיתי של הבריאה ("גני האין", עמ' 72).

זלדה הייתה קשורה בכל ליבה אל השבת. מבחינתה השבת חושפת את טבעה האמיתי של הבריאה ואת טבעה האמיתי שלה עצמה, שכן זלדה השתייכה לאותם אנשים שליבם הוא "פרח מתוק ללא מטרה", המנותקים מעולם העשייה של ימי החול. וכך היא מתארת, בשיר "שבת וחול", את הקושי שלה להיפרד מהשבת: אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חוֹל / נַפְשִׁי מֻשְׁלֶכֶת / מִלֵּב הָאוֹקְיָנוֹס לְחוֹף יַבָּשָׁה / אָרֹךְ וְצָר וְשׁוֹמֵם ("פנאי", עמ' 30).

"צמא לנפש חיה שתבוא אליך"

מרכזיות השבת בעולמה של זלדה ובשירים רבים בקובץ הובילה אותה, למרות הביקורת החריפה של ישורון קשת ואולי אף כתגובה לה, לבחור ב"פנאי" כשם ספר שיריה הראשון. דווקא לאור זאת מפתיע וכואב לקרוא את הקטע הבא:

פעם אהבתי את הפנאי ואת השקט כמו שאוהבים אריג עדין של משי שרקום בפרח זהב, כמו שאוהבים נחל לבן, כמו שאוהבים הרי שלג שלא דרכה בהם רגל אדם. עכשיו הפנאי שלי והשקט שלי שינו את זהותם, הפכו לחומר חדש שיש בו מן הקור של הקבר, מן השתיקה של המוות.
עכשיו הפנאי והשקט התבגרו כביכול, השירו מעצמם את כל הקישוטים, התירו את רקמת הזהב. עכשיו הפנאי הוא חלל ריק שאתה טובע בו, שאתה צריך לדבר בו בקול רם כשהנך לבדך פן תשכח שעודך קיים, פן תהפוך לאוויר, לעשן, בעוד דמך חם – זהו פנאי אחר לגמרי שאתה צמא בו לנפש חיה שתבוא אליך, תהיה מי שתהיה, כדי להזכיר לך מה צורת האדם ובאיזה קול הוא מדבר.
אבל כאשר באים אליך בחביבות ומדברים על ענייני יום־יום מתוך חשיבות, אתה מתרתח על הצביעות, על העמדת הפנים כאילו כלום לא קרה, כאילו לא השתנה העולם וכאילו מאחורי כל דיבור לא עומדת השתיקה הנצחית. כאילו כל דיבור וכל אנחה אינם נמחקים מיד לאחר אמירתם, והופכים גם הם למשהו חדש, משהו שמתערבב בו צבע התכלת, האור – והקבר… ודברי הרב קוק על האמונה הראו לי שגם הוא היה בתהום ועוררו בי רצון לחיות. אפשר לחיות בתהום ("ציפור אחוזת קסם", עמ' 122).

מההקשר נראה שדברים אלו נכתבו לאחר פטירת בעלה של זלדה, חיים מישקובסקי. הישארותה ערירית בעולם איימה למוטט את עולמה. הבדידות הפכה את הפנאי, שהיה אוצר עדין וחיוני כאוויר הבוקר, לקשה ואף בלתי נסבל. היא זוכרת את ימיו הטובים של הפנאי, אבל עתה, כשהיא צמאה לקשר אנושי, היא לא מצליחה לחוות אותו באותו אופן. עד כה היה הפנאי מקום נפשי ותודעה של מלאות אלוהית, של בריאה. פנאי של י־ה, של שבת, של תכלית מעשה שמים וארץ. תודעה שיש לה את עצמה ואינה זקוקה לעשייה ולתשוקה למה שמחוץ לה. ואילו עתה הפנאי הזה הופך למקום פנוי במובן של ריקנות, של חלל. את החלל הזה מנסה זלדה למלא, לשווא.

נראה שהמשפט "הפנאי הוא חלל ריק שאתה טובע בו" מתכתב עם מושג "החלל הפנוי" שרבי נחמן הרחיב לעסוק בו. זלדה קראה ולמדה בכתבי רבי נחמן וחשה אליו קשר מיוחד. היא סיפרה לידיד: "אני קוראת עכשיו ספר על רבי נחמן מברסלב, והספר נוגע בנקודה פנימית שבי. בעידן זה אין הרבה ספרים שנוגעים בי ממש". בהקשר אחר אמרה ביחס לרבי נחמן: "אליו אני מרגישה מאוד קרובה". זלדה גם קראה דברים של יוסף וייס, שהרבה לעסוק במרכזיותו של החלל הפנוי בעולמו של רבי נחמן.

בדרשה "בא אל פרעה" מתאר רבי נחמן את החלל הפנוי כמקום שאי אפשר למצוא בו את אלוקים שכן הוא פנוי מדיבור אלוקי, ולכן נובעים ממנו שאלות של אפיקורסות וכפירה. מי שמעיין בחלל הפנוי, ואני מצטט, "בוודאי ישקע שם" ולא ידע מה להשיב. ועל כן אומר רבי נחמן: "המבוכות הבאים משם, הם בבחינת שתיקה… וצריך רק להאמין ולשתוק שם".
גם זלדה מתארת את הפנאי כמקום ששוקעים בו, "הפנאי הוא חלל ריק שאתה טובע בו", וגם זלדה רואה בשתיקה את התגובה הראויה נוכח החלל הריק: "וכאילו מאחורי כל דיבור לא עומדת השתיקה הנצחית. כאילו כל דיבור וכל אנחה אינם נמחקים מיד לאחר אמירתם". הפנאי של זלדה בעת הזו אינו "פנאי של י־ה" אלא של פניות מי־ה. הוא איננו מלאות אלוקית ותודעת בריאה, אלא חלל ריק.

המשפט האחרון בקטע שהבאנו מחדד שהבדידות ואובדן הפנאי הובילו את זלדה עד לאובדן הרצון לחיות. קריאתה בדברי הרב קוק עוררה בה שינוי, רצון לחיות ומודעות ש"אפשר לחיות בתהום".
בשיר "כאשר חי המלך" מתייחסת זלדה לתקופה זו:

כַּאֲשֶׁר חַי הַמֶּלֶךְ / הָיָה כְּבוֹד בַּת הַמֶּלֶךְ / פְּנִימָה / בַּבַּיִת.// עַכְשָׁו הַבַּיִת רְסִיסִים רְסִיסִים.// כַּאֲשֶׁר חַי הַמֶּלֶךְ / הָיְתָה צְנִיעוּת / הָיָה חַג.// כַּאֲשֶׁר חַי הַמֶּלֶךְ / הָיְתָה הַשַּׁבָּת שׁוֹשַׁנִּים / עַכְשָׁו הִיא פֶּצַע ("שירי זלדה", עמ' 101).

השבת, שזלדה חשה אליה קשר כה אישי ועמוק, אף היא הופכת בבדידותה לפצע.
בשיר "ואיקץ" ישנה התייחסות נוספת לתקופה זו:

וָאִיקַץ וְהִנֵּה הַבַּיִת מוּאָר / אַךְ אֵין אִישׁ אִתִּי בַּבַּיִת – / וְעֶצֶב כָּזֶה / וְצַעַר. // וַהֲלֹא שִׂמְחַת הַשֶּׁמֶשׁ / דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ / וַהֲלֹא הַר / וַהֲלֹא אֵשׁ. // הוֹי / הַיֹּפִי נִתְקָע כְּמוֹ סַכִּין / בַּלֵּב (שם, עמ' 152).

אותם דברים שעמדו במרכז עולמה ונתנו לה חיות ומשמעות, הופכים לסכין בלב. היופי הופך לצער, השבת לפצע, והפנאי – לקור של קבר ושתיקה של מוות.

עם זאת, אפשר לראות שבהמשך עברה זלדה תהליכי עיבוד של השכול והבדידות, והצליחה להתאושש במידה משמעותית מהשלב הקשה שהייתה שרויה בו בסמוך לאובדן.
עדות למפנה זה קיימת בקטע שנקרא "ההרים":

אתמול כאשר הסתכלתי על ההרים שהיו זהב ורוד, והחלונות יקדו בזהב ממש וכאבני כדכוד והעצים היו כהים והענפים הכהים המסולסלים עם האצטרובלים נראו כרקמה רועדת על פני השמים החיוורים – להרים היה רגע של אהבה, של יצירה, הם כאילו האירו מבפנים; ההרים האפורים המעורפלים בחמסין, שיופים בתחילה רבץ על נשמתי כאבן.
הלא בשעה האחרונה כולם בודדים – ואולי כמו אתמול שהיופי היה תקוע בלבי כמו סכין ורק לאט לאט הוא הביא אותי למנוחה, כך גם המוות: לאט לאט נרגעים.
ממגורות הרשמים שאין למי לספרם – מרקיבים, כמו הפרחים בשדה, כמו פירות שמחמיצים. הלא יכולה להיות עוד פגישה מנפש אל נפש, מרוח אל רוח…
והלא להסתכל ביופי ולהתענג עליו פירושו מנוחה; לחשוב פירושו מנוחה; לאהוב פירושו רגע לעמוד ולהתעכב על יצור אחד; להאמין בבורא עולם פירושו מנוחה; קדושת השבת פרושה מנוחה (גני האין, עמ' 69).

זלדה מתייחסת כאן אל המצב הקשה שקראנו עליו בשירים הקודמים, אך כאן מתוארת נקודת מפנה. אכן אתמול היה היופי היה כמו סכין בלב, אבל היום היא יכולה שוב ליהנות ממנו. גם ההתמודדות עם המוות, עם הבדידות, עם ממגורות הרשמים שאין למי לספרם, נתפסת היום אחרת, כחלק מתהליך טבעי, כמו פרחים שנרקבים בשדה, כמו פירות שמחמיצים. זלדה מצליחה שוב להגיע לתודעה של מנוחה, של קדושת השבת.

"שורש הפסיביות שלי"

זלדה מציבה כציר מרכזי את מצב המנוחה ומקשרת אליו את היכולת להתענג על היופי, לאהוב ולהאמין, ואת קדושת השבת. נראה שהדבר קשור לתודעתה העצמית של זלדה כמי שהפסיביות היא מאפיין בולט באישיותה. תודעה זו נוצרה בעקבות התנסויות מיסטיות רבות עוצמה שעברה, בעיקר בשבת. במכתב לזרובבל גלעד (מצוי בארכיון יד טבנקין) היא כותבת:

בקטנותי, כשעצמתי את עיני היו ניצוצות נר השבת הופכים להיכלות מופלאים ואני נדדתי בתוכם לאלוהים – עודי נודדת. הרפתקאה מסנוורת איומה – ואולי גם שורש הפסיביות שלי. דברי זרים לך, נכון? למה חשבתי פתאום לדבר כך והאם טוב היה לשוחח פעם עד תהום, איני בטוחה בזה יותר.

זלדה לא מפרטת מה הקשר בין התנסויות אלו ובין הפסיביות שלה, היא חשה שבכל מקרה היא תהיה לא מובנת, והיא מביעה ייאוש מלנהל שיחה עמוקה עד תהום. כמו שראינו, היה בסיס ריאלי לחשש שלא יבינו אותה בסוגיה זו. חוסר ההבנה ליווה את זלדה גם לאחר פרסום השירים, ואף עורר בה טרוניה. וכך נאמר בטיוטת מכתב שלא נשלח:

שאנו שונות בשורש הנפש, הרגשתי מדבריך על שירי – בשום אופן לא אוכל לתאר לי שהם אינם ברורים; הלא סיפרתי בהם בבהירות על אלף היכלות הזהב שראיתי בקטנותי כשעצמתי עיני מול נרות השבת, איך ניתזו ניצוצותיהם כגצים אל תוך עלטת מכאובי והפכו להיכלות נהדרים… איך מהלכת הייתי בתוכם, נודדת אל אלוהים, ואיך בכיתי וביקשתי שיפתחו לפני שערי האש, שהם גם שערי החיים, ואטוס אל יה, ואטוס לאין… אמנם השיר רק הד דל מהרפתקאה מסנוורת למרחקים שאיני יודעת למוסרם; אבל זהו שורשי, ואולי גם שורש הפסיביות שלי, כי מוקדם בחיי למדתי שאפשר וגופך שוקט במקום אחד – והנפש נודדת אל שבעה ימים ותהומות (גני האין, עמ' 132).

בגרסה מוקדמת של השיר "שבת וחול", שבו מתארת זלדה את הזרות והחולשה שחשה בצאת השבת, נאמר כך:

הקיצה פתאום נשמתי וחשה ברעדה, שאפסותי אינה אלא שער לטמיר ונעלם, כמו (הסופה) הסנה שבוער וכמו השקט הלילי.

בהמשך לתפיסות חסידיות שמציבות את הפיכת ה"אני" ל"אין" כתנאי לדבקות באל, זלדה מתארת את הביטול העצמי, האפסותי, כשער לאל הטמיר והנעלם. היא מדמה זאת לסנה שבמהלך ההתגלות בוער ולכאורה מתאיין, אך בכל זאת איננו כלה ומשמש כשער להתגלות האלוהית. מובן עתה מדוע חשה זלדה שהתנסויות אלו מעצבות אישיות פסיבית, שכן הן כרוכות בביטול האני ובתחושת אפסותו.

התמזגות בעולם

זלדה כתבה: "מוקדם בחיי למדתי שאפשר וגופך שוקט במקום אחד – והנפש נודדת אל שבעה ימים ותהומות". השיר "יש כי אראה את עצמי" יכול לשמש דוגמה למצב נפשי זה:

יֵשׁ כִּי אֶרְאֶה אֶת עַצְמִי מֵרָחוֹק / וְצָלוּל מַבָּטִי וְשָׁקֵט / כְּכוֹכָב – / כְּאִלּוּ חֵלֶק הִנְנִי / מֵאַפְלוּלִית הָעֶרֶב, / אוֹ עֵמֶק בְּאַחַת הָאֲרָצוֹת הָרְחוֹקוֹת / הַזּוֹרְחוֹת, הַשּׁוֹקְקוֹת, / לֹא חָזְתָה עֵין בְּשָׂרִי מֵעוֹלָם.// רַק שִׂיחַ קָטָן עַל חוֹף אִי־זָהָב, / אוֹ אֵד / בַּחֲלַל הָאֲוִיר הַמָּתוֹק, / וּכְאִלּוּ תַּמּוֹתִי לִגְווֹעַ.// כְּבָר מַתִּי וְאֵינֶנִּי, / כְּבָר חָמְקָה נִשְׁמָתִי / מִגּוּפִי הֶחָמִים (שירי זלדה, עמ' 46).

מתואר כאן מצב של ביטול עצמי עד מוות, ועם זאת הוא מביא להתכללות והתמזגות בעולם. על שיר זה כתבה זלדה לישורון קשת:

את השיר האחרון כתבתי כשחליתי, ויתכן שזה מחליש עוד יותר את הצורה. רציתי לתת בו את ההרגשה של יחס אי אישי לעצמי, מן התפשטות הפרטיות שאני חשה לעתים די קרובות, ואולי זו גם הסיבה לאי פעילותי. אלא שבאותה שעה נפשי נודדת לכאב הזולת ומזדהה אתו (עד לשכחה עצמית) [מחוק], כאילו המרכז אז לא בי – ואני רק חלק מהכלל. חלק בלתי מוגדר, בלתי מסוים. חלק שנבלע בכלל – והוא לא כלום – והכל. כמאמר האגדה החסידית שהאדם אינו בבחינת "אני" ש"אני" רק אלהים.

"התפשטות הפרטיות" הוא פיתוח של המושג הקבלי והחסידי "התפשטות הגשמיות", וזלדה משלבת כאן בין יחס אי־אישי לעצמה, להתכללות בטבע, תחושת הזדהות עם האחר והתכללות באלוהים, מתוך רפרוף לתפיסה חסידית של "אין עוד מלבדו" – אין "אני" מלבד אלוהים.

את הקובץ "פנאי" חותמת זלדה בשיר "משירי הילדות". וכך הוא נפתח: הָיִיתִי פַּרְפָּר / שֶׁהוּא אִי־עֲשִׂיָּה / שֶׁהוּא אִי־קֶבַע / שֶׁהוּא מַלְכוּת.

"אי עשייה" הוא חלק מהגדרתה העצמית של זלדה – חלק מעולם שבת המלכה, המתקשר למצב תודעה של מנוחה ופסיביות, של שביתה מכל מלאכה, של מציאת ערכיות וקדושה בעולם כמו שהוא כאן ועכשיו. זהו מצב תודעה שיש לו זיקה למצבי שיא של ביטול התודעה כישות נפרדת, והתכללות בעולם, בטבע ובאלוהים.

ההתנסויות המיסטיות של זלדה, שראשיתן בשבת ובמיוחד בהדלקת הנרות, גולשות מעבר לגבול השבת ומתקיימות גם בימות החול, כמו שמתואר בהרחבה בשיר "שבת וחול". נראה שזלדה חשה שהיה לכך מחיר, והיא נותרה פסיבית ומנותקת מעולם המעשה גם בימי החול.

השבת הייתה ידידתה ותודעתה העצמית של זלדה, ובאופן מסוים כך גם תפסו אותה סובביה. רבקה מרים סיפרה: "פעם הייתי באיזו קבלת פנים לרגל שבוע הספר עם אבות ישורון בבית הנשיא. אני זוכרת שאבות ישורון נגש אלי ולחש לי שזלדה נראית כמו שבת אחרי הצהריים. בעיניי זו הייתה אחת ההגדרות הנפלאות, כי באמת היא נראתה כמו שבת אחרי הצהריים".