חייו הארוכים של הרב עובדיה יוסף היו ממוקדים מאוד. כפי שידעו כל מי שהכירו אותו, הייתה לו דרך שמילדותו המוקדמת ועד יום מותו הוא לא סטה ממנה, והייתה לו מטרה שכל רגע בחייו נוצל להשגתה. חייו היו המחשה מפוארת לאידיאל שניסח הרמב"ם ב"שמונה פרקים": "בהשתמש האדם בכוחות הנפש לצד תכלית אחת". אולם ישנן דעות שונות מה בעצם הייתה התכלית הזאת; מה הייתה מטרת העל שהרב עובדיה שאף להשיג במפעל חייו.
מפעל חיים זה הוגדר, כידוע, בסיסמה המפורסמת "להחזיר עטרה ליושנה", והניסיונות להבין את משמעותו משתקפים בפרשנויות השונות שניתנו לסיסמה זו. בתודעה העממית נקשרו אליה כוונות שונות, כמו להרים את קרן יהדות ספרד ולזקוף את קומתם של הספרדים, או להחזיר את בני עדות המזרח, שרבים מהם זנחו את מורשתם בהגיעם לארץ, לחיי תורה ומצוות.
אולם הדעה המקובלת – למעשה, המוסכמת – במחקר היא שכוונתו האמיתית של הרב עובדיה בסיסמה זו הייתה להשליט את פסיקתו של רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", כפסיקה המחייבת באופן בלעדי. החוקרים חלוקים בשאלה אם שאיפתו הייתה להכפיף לפסיקה זו את כל העם היהודי (כדעת פרופ' צבי זוהר) או את בני עדות המזרח בלבד (כפי שטען בעיקר הרב ד"ר בני לאו), אולם כולם מסכימים שזו הייתה מטרתו. הם אף מעירים שהרטוריקה המיוצגת בסיסמה זו אינה משקפת נאמנה את המציאות. כדברי הרב ד"ר אריאל פיקאר, מפעלו של הרב עובדיה "אינו חזרה למצב הספרדי האותנטי, שהרי המשמעת שדורש הרב יוסף לפסקי ר' יוסף קארו היא חסרת תקדים".
כל כך התרגלנו לדמותו התורנית ולגישתו הייחודית של הרב עובדיה אל ההלכה, שכבר נעלם מעיני כולנו עד כמה מחודשת היא. לא היה בסביבתו הקרובה ובבית גידולו שום דבר שיכוון אותו למסלול כזה דווקא, שום דגם שאותו יכול היה לחקות
בעיניי, דעה זו, התופסת את כל מפעלו של הרב עובדיה מתוך פריזמה הלכתית צרה בלבד, מחמיצה את המהות של מה שעשה הרב עובדיה בחייו, ואת המשמעות ההיסטורית מרחיקת הלכת של מפעלו. אכן יש לה על מה להסתמך, גם בחייו של הרב עובדיה וגם בכתביו ובהצהרותיו, אולם הנאמנות ההלכתית לפסקי רבי יוסף קארו לא הייתה עבור הרב עובדיה מטרה לשם עצמה; בסופו של דבר היא שימשה אמצעי, טקטיקה, להשגת מטרות גדולות ונכבדות הרבה יותר. כדי לעמוד כראוי על מפעלו של הרב עובדיה ועל משמעותו אין די להתעמק בכתביו, אלא יש להתבונן במפעל זה "מבחוץ", מתוך הקשר היסטורי רחב.
תחת מכבש עצום
זה כאלף שנה נחלק עם ישראל לשתי חטיבות ראשיות: היהודים שחיו בציוויליזציה הנוצרית, והיהודים שחיו בציוויליזציה האסלאמית – מה שמכונה בדרך כלל "אשכנזים" ו"ספרדים". בניגוד לדעה עממית רווחת, שתי חטיבות אלה נבדלו זו מזו לא בפרטי הלכה ומנהגים בלבד, אלא בשורה ארוכה של מאפיינים דתיים ותרבותיים, ובכלל זה גישה שונה במידה מסוימת לנושאים עקרוניים, חלקם מטא־הלכתיים, כמו מהות ההלכה ומעמדו של המנהג, דרכי לימוד התורה, היחס לתרבות הכללית וכדומה.
מכלול נסיבות היסטוריות גרם לכך שאף שמבחינה דמוגרפית הציבור היהודי שנתקבץ בדורות האחרונים בארץ ישראל היה מחולק באופן שוויוני למדי בין שני המחנות, מבחינה תרבותית הדומיננטיות האשכנזית הייתה כמעט מוחלטת. מוסדות החינוך הדתי היו כמעט כולם אשכנזים, מי שנחשבו גדולי תורה היו אשכנזים, הפסיקה הייתה לפי ההלכה האשכנזית, הרבנות הייתה בשליטה אשכנזית, התרבות והפולקלור האשכנזיים ("יידישקייט") נחשבו לייצוג יחיד של היהדות, וכך הלאה. היהדות הדתית הספרדית ניתנה תחת מכבש עצום שפעל לשנות את פניה ולהתאימה לנורמות האשכנזיות – בהלכה, בתפיסות עולם, במנהג, בתרבות ובכל תחום ועניין.
כאשר הרב עובדיה החל את פעילותו, באמצע המאה העשרים, דומה היה שכבר נגזר דינה של היהדות הספרדית – כמכלול תרבותי – לעבור מן העולם ולהפוך למין מוצג מוזיאלי, או במקרה הטוב לזכות למעין אוטונומיה מוגבלת שתאפשר לה קיום מצומצם ומלאכותי במעגל קטן, מבלי להוות אופציה אמיתית או מתחרה שווה על דמות היהדות הדתית הנורמטיבית.
כמובן, דבר זה לא היה קורה מיד. בכל עדות המזרח היו רבנים חשובים הגאים במורשתם וסביבם משפחות וקהילות, ואלה היו עומדות בלחץ ההגמוניה ושומרות על מורשתן זמן ארוך יותר. אבל המרחב הדתי הציבורי היה מקבל צביון אשכנזי יותר ויותר, הציבור הרחב היה נסחף עם הזרם, וחוגים כאלה היו הופכים עם הזמן לאיים מבודדים בתוך ים של הגמוניה אשכנזית. מבצרים כאלה יכלו להחזיק מעמד שלושה־ארבעה דורות, ואולי מעט יותר, אולם בטווח הארוך גלי הים ההומים סביבם היו מאכלים גם את יסודותיהם. התהליך היה מתמשך אבל כיוונו היה ברור, ונדמה היה שתוצאתו הסופית בלתי נמנעת.
מטרת מפעל חייו של הרב עובדיה הייתה להפוך את כיוונו של גלגל ההיסטוריה ולמנוע את מה שהיה נדמה כבלתי נמנע: להציל את היהדות הספרדית, כישות תרבותית, מכיליון, ולשמור אותה כאופציה דתית חיה וקיימת. זו העטרה האמיתית שאליה כיוון: קיומה של היהדות הספרדית כאלטרנטיבה לגיטימית ועצמאית לדמותה של היהדות. הפרשנויות האחרות לסיסמה זו משקפות, כפי שאשתדל להראות, היבטים נכונים אבל אינסטרומנטליים וחלקיים של מטרה זו.
היה ספרדי בביתך ואשכנזי בצאתך
עבורי, טענה זו איננה ניתוח תיאורטי בלבד; היא מייצגת את חווייתי האישית. אני בן למשפחת רבנים חלבית שהיגרה למצרים ומשם עלתה לארץ. סבי, הרב אהרון שוויכה ע"ה, היה ראש ישיבה בקהיר – המוסד התורני היחיד שם. הוא שהציע לרב עובדיה יוסף את משרתו הראשונה, והזמין אותו לבוא למצרים לכהן כדיין וכרב בישיבתו. על אישיותו של סבי כתב בן דודי, הרב חיים סבתו, בספרו "אמת מארץ תצמח":
ארם צובא עיר של חכמים וסופרים היתה. ומיוחדים חכמיה בעומק גאוניותם ובחריפות שכלם. חכם חלבי שונא פלפול של הבל, ואוהב סברה ישרה. ממעט בדיבור ומרבה בשתיקה. לשונו קצרה וחדה. קפדן בלבושו, וקפדן בכבודו. חורז פנינים בדרוש, ואמיץ בפסק הלכה. תקיף ואינו נושא פנים לאיש. לפי טבעו, החכם החלבי אינו נגרר אחרי ההמון…
סבי זכרונו לברכה חכם מחכמי ארם צובא היה, וכל המעלות שמנינו בהם מצויות היו בו. אף הוא היה מתגאה בעירו. התואר חלבי ייחוס היה בעיניו. כשהזכיר חכם מחכמי חלב המפורסמים היה עומד ממקומו מפני הכבוד… אף בנו, צאצאיו, דבקה אותה גאווה חלבית.
ואכן, אמת דיבר הרב חיים. אף אני חונכתי על גאווה זו ועל מורשת זו. מאבי, פרופ' יעקב שויקה ע"ה, קיבלתי תפיסות מוצקות וברורות על הדרך הראויה לילך בה בתורה ובהלכה, ומילדותי ידעתי שאנו עצמאיים, שיש לנו את הדרך שלנו, את התפיסה הדתית, ההלכתית והתורנית המסוימת שלנו, ועלינו לדבוק בה ולהמשיך אותה גם אם בבית הספר ילמדו אותנו אחרת.
אף על פי כן, כל הגאווה הזו לא הועילה לי וכל המורשת שלי לא נחשבה לכלום בבית הספר שלמדתי בו, תלמוד תורה הרא"ם ברחובות – שם למדתי תורה וגמרא בסגנון האשכנזי ובניגון האשכנזי, ואת ההלכה האשכנזית על כל פרטיה ודקדוקיה, שאותם ציפו ממני לשמור בלי הנחות. אני זוכר היטב את יומי הראשון בבית הספר, בכיתה ג' (עברתי ממקום אחר), כאשר עמדתי והצגתי את עצמי לפני הכיתה. אמרתי שאני ספרדי, וכולם גיחכו. הרב ליפנר הטוב נחלץ להגן על כבודי, ואמר לכיתה: "למה אתם צוחקים? זה כבוד להיות ספרדי, הרמב"ם היה ספרדי". על כך כבר געו כולם בצחוק של ממש, בטוחים שהרב המציא בדיחה טובה.
החוויה שלי כילד באותן שנים הייתה, במבט לאחור, דומה קצת לתודעה של אנוסים. ידעתי שיש לי מסורת מפוארת, אבל הנחתי שרק אני יודע עליה. גדלתי על שירת הבקשות, אבל הנחתי שהמשפחה שלנו היא היחידה שמכירה אותה (זה כמובן היה רחוק מלהיות נכון, אבל אני לא ידעתי זאת. שירת הבקשות לא הייתה דבר מוכר וגם בבתי הכנסת לא נהגו בה, מלבד בית כנסת עדס המפואר בירושלים הרחוקה שאותו לא הכרתי). ידעתי שלנו, הספרדים, יש בנושאים רבים הלכות קצת שונות, שיש לנו את המנהגים שלנו ואת דרך הלימוד שלנו, אבל גדלתי בתודעה שעלינו לשמור את כל זה בינינו לבין עצמנו, בבחינת 'היה ספרדי בביתך ואשכנזי בצאתך'. כאשר ניסיתי פעם להגיד בבית הספר שגם לנו, הספרדים, יש רבנים, גיחכו חבריי וביקשו לדעת מי הם. אמרתי, הרב עובדיה יוסף; היו אלה שנות השבעים, והרב עובדיה היה אז הרב הראשי. כצפוי, הילדים צחקו: "בסדר, הוא גם רב, לא נגיד שלא, אבל אתה יכול להשוות אותו לגדולי הדור כמו הרב שך?"
כאשר עשרות שנים מאוחר יותר הלך הרב עובדיה לבית עולמו, איש כבר לא צחק. כל העולם הדתי וכל היהדות החרדית על כל זרמיה ופלגיה התקבצו לחלוק כבוד אחרון למי שהוכר בכל רחבי העולם היהודי כסמכות הלכתית שאין עליה עוררין. בעת ההיא גם לאחרון הת"תים האשכנזיים כבר הגיעה השמועה שיש תורה ספרדית ויש הלכה ספרדית, ושיש לספרדים את הפוסקים שלהם, ולפחות את הפוסק שלהם. כולם כבר ידעו מהי שירת הבקשות ומהו פיוט, ואיש לא תמה על כך שכאשר עשרות אלפים נאספים בכותל לאמירת סליחות, מובן מאליו שהנוסח יהיה ספרדי. היום, אני מאמין, כבר אין ילד ספרדי שחי בהרגשה שתרבותו אינה לגיטימית או אינה ידועה. עדיין יש ספרדים שמתחנכים במוסדות אשכנזיים, אבל קיומה של היהדות הספרדית כאופציה דתית ותרבותית לגיטימית מובטח בעתיד הנראה לעין. להערכתי, הגורם המכריע לשינוי מציאות זה היה מפעל חייו של הרב עובדיה.
דרך ההלכה
עד כאן תיארתי הסתכלות פשוטה על המציאות, שאפשר לקבל אותה ואפשר לחלוק עליה, איש כפי ניסיון חייו. הטענה שאני מבקש להציג כאן היא שזה לא רק מה שהרב עובדיה השיג בפועל, אלא זה מה שהוא חתר כל ימיו להשיג. אני סבור כך לא רק משום שבמבחן התוצאה מאמציו צלחו, אלא משום שכפי שאנסה להראות, כל הבחירות הגדולות שעשה הרב עובדיה בחייו ניתנות להסבר משכנע לאור ההנחה שזו הייתה מטרתו. יתרה מזו, אם אנו מנסים לשחזר לאחור, תיאורטית, מה היה יכול הרב עובדיה – ולאו דווקא הוא: מה היה יכול אדם יחיד, ברוך כישרונות ככל שיהיה – לעשות כדי להשיג מטרה כזו, נמצאנו כמעט בהכרח משרטטים את מה שהיה בפועל מסלול חייו של הרב עובדיה.
קביעה זו נכונה גם, ובעיקר, ביחס למה שמקובל במחקר כמטרתו העליונה של הרב עובדיה, היינו לבצר את סמכותו של הרב יוסף קארו. דעה מקובלת זו מעוררת את השאלה שמשום מה לעולם לא נשאלת, והיא: מה היה הגורם לעניין של הרב עובדיה ברב קארו דווקא? איזה אינטרס, כביכול, היה לו להקדיש את חייו להעצמת סמכותו של רב מסוים אחד, גדול ככל שיהיה, שמת לפני מאות שנים, על פני רבנים אחרים?
למעשה, לפני שננסה לענות על שאלה זו עלינו לענות על שאלה אחרת, קודמת לזו, שעל אחת כמה שאינה נשאלת. כאשר הרב בני לאו מנסח עמדה זו הוא כותב: "מבחינת הרב עובדיה יוסף, איש ההלכה, נושאת הקריאה 'להחזיר עטרה ליושנה' מטען הלכתי ממוקד מאוד". ואכן, הרב עובדיה היה איש הלכה ברמ"ח אבריו, עד שאנו נוטים לשכוח שהוא לא נולד כזה, הוא בחר להיות איש הלכה. כל כך התרגלנו לדמותו התורנית ולגישתו הייחודית של הרב עובדיה אל ההלכה, שכבר נעלם מעיני כולנו עד כמה ייחודית ומחודשת היא. לא היה בסביבתו הקרובה של הרב עובדיה ובבית גידולו שום דבר שיכוון אותו למסלול כזה דווקא, שום דגם שאותו יכול היה לחקות. נהפוך הוא: גדלותו התורנית המיוחדת של הרב עובדיה עוצבה לחלוטין על ידו, בדמותו. הרב עזרא עטייה, ראש הישיבה שאותו העריץ, נודע לתהילה בעיונו העמוק בגמרא ובסברתו הישרה, לא בזכות פסיקת הלכה. גם חבריו הקרובים, כמו הרב בן־ציון אבא שאול, לא הלכו בדרך דומה. גם סבי, הרב אהרון שוויכה, שבישיבתו לימד במצרים, שהיה מבוגר ממנו בשנות דור ושימש לו כעין מנטור – נודע כדרשן, מעיין ומקובל, אך לא כפוסק הלכה. ההתמקדות בהלכה הייתה חידושו של הרב עובדיה, והאופן הטוטלי שבו התמסר לה היה חסר דמיון וחסר תקדים לא רק בסביבתו ולא רק בזמנו, אלא בתולדות היהדות בכלל. מדוע עשה זאת?
כדי לענות על שאלה זו אני מציע להרהר בשאלה מה היה יכול לעשות אדם ברוך כישרונות המנסה בכוח אישיותו בלבד להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור ולהשיב ליהדות הספרדית כבוד, הערכה, השפעה ולגיטימציה כראוי לה. באיזה תחום היה יכול להתמקד? המסלול הטבעי ביותר עבור בחור הישיבה שהיה הרב עובדיה היה לכאורה המסלול הלמדני, של ניתוחים דקים בסוגיות הש"ס. אולם לא זו בלבד שישיבת פורת יוסף לא יכלה להתחרות מבחינה זו באסכולות הניתוח המפוארות שצמחו בעת החדשה בישיבות אירופה, כמו שיטת בריסק – אפילו היה הרב עובדיה עושה את הבלתי ייאמן ומאפיל בלמדנותו וניתוחיו על כל חניכי הישיבות האשכנזיות, איזו תוצאה הייתה לכך מבחינת מעמדה של היהדות הספרדית? קיומו של תלמיד חכם ספרדי גאון כל כך היה נתפס כקוריוז מעניין, ואדרבה, כהוכחה לכך שעולם הישיבות, האשכנזי כמעט כולו (פורת יוסף הייתה הישיבה הספרדית היחידה), אינו מפלה אנשים על פי מוצאם; אבל קרן היהדות הספרדית כדרך עצמאית ביהדות, שונה מזו האשכנזית, לא הייתה מתרוממת על ידי כך. כיוצא בזה נכון לכל תחום תורני אחר, חוץ מתחום ההלכה.
לדעתי, בשלב מוקדם מאוד בחייו הבחין הרב עובדיה נכונה כי יש תחום שבו "נר לאחד – נר למאה", ושבו יכול אדם אחד לסחוף אחריו מחנה גדול ורב, והוא פסיקת ההלכה. אם אדם פוסק הלכה, ויש לו מספיק עוצמה תורנית להעמיד את פסיקתו; ואם הוא טוען שפסיקתו היא על פי מסורת בני עדות המזרח, ששונה ונבדלת מפסיקתם של האשכנזים, ועל כן היא מחייבת את בני עדות המזרח – יוכל אותו אדם לגרום שמחנה שלם ילך בעקבותיו ויכוון בפועל את התנהגותו הדתית על פיו. זוהי כבר יכולת השפעה במציאות שאי אפשר להתעלם ממנה; זהו כוח שיעמיד את היהדות הספרדית על רגליה שלה, וייתן לה יכולת למצוא את קולה ולהתנגד אקטיבית להגמוניה האשכנזית.
ממרן עד מרן
ואולם כדי שזה יקרה, היהדות הספרדית צריכה הייתה להיות מוכנה לדבר בקול אחד. וכפי שציינו נכונה החוקרים שהזכרנו, זו לא בדיוק הייתה המציאות, לפחות לא כשהרב עובדיה החל את פעילותו. לעדות המזרח השונות היו מסורות הלכתיות שונות במידת־מה, והן היו גאות במסורותיהן הייחודיות. הרב עובדיה הבין מהר מאוד שכדי שהוא יוכל לממש את תוכניותיו ולפעול במציאות, מצב זה יצטרך להשתנות. כמו מצביא שיש לו קבוצה של לוחמים מוכשרים, אולם כל אחד מהם פרימדונה לעצמו ונוקט בשיטותיו שלו, הבין הרב עובדיה שתחילה הוא יצטרך "להשליט משמעת" ומידה של אחידות בתוך מחנהו שלו, לפני שייצא לקרוא תגר על ההגמוניה האשכנזית. והטקטיקה שבה בחר הרב עובדיה לעשות זאת הייתה באמצעות היתלות בסמכותו של מרן הרב יוסף קארו.
הרב עובדיה לא המציא, כמובן, סמכות זו יש מאין; אך הוא העצים אותה והשתיק באופן שיטתי את כל הקולות המתנגדים לה. במובן מסוים עשה הרב עובדיה ברב קארו שימוש אינסטרומנטלי – הוא האדיר והעצים ככל האפשר את סמכותו של מרן הראשון על מנת לבצר באמצעותה את סמכותו של מרן האחרון. ואת סמכותו שלו היה חשוב לרב עובדיה להאדיר כדי להפוך את עצמו לדגל שאליו יוכלו בני עדות המזרח להיקבץ על מנת לזקוף את קומתם התרבותית והדתית.
כאמור, הנחה זו עונה, לדעתי, על שאלות רבות שיכולות להישאל על דרכו ההלכתית והציבורית של הרב עובדיה לאורך כל חייו; אלא שקצרה היריעה, ואידך זיל גמור.
