הימים שחולפים והסיפורים שמגיעים מאזורי התופת של המתקפה הרצחנית של מחבלי החמאס פשוט בלתי ניתנים לעיכול. רבים מאלו שהצליחו לצאת בשלום מהמתקפה הנוראית נאלצים עכשיו להתמודד עם מציאות קשה לא פחות. אחת מהן היא משפחת שני מקיבוץ בארי, שעדיין מחכה לשמוע אות חיים מבנם עמית, תלמיד תיכון בכיתה י"א, שעל פי כל הסימנים והעדויות עד כה נחטף לעזה.
עמית היה בממ"ד עם אמא שלו ושתי האחיות הקטנות שלו, ובסביבות 11:30 בבוקר הוא החל לכתוב בקבוצת הווטסאפ בקשות לעזרה ושמנסים לפרוץ אליהם הביתה", מספרת אלה שני בת ה-14, בת דודו של עמית, שאיבדה בפיגוע את אביה יצחק, שנרצח בידי המחבלים. "באותה שעה הייתי בממ"ד בבית עם אמא, אחי וחבר ולא היה לנו הרבה מה לעשות, חוץ מלהעביר את המסר שלו הלאה ולבקש מהצבא לשלוח תגבורת למקום, פשוט התחננו שיבואו לעזור לנו. כמה דקות מאוחר יותר הוא כתב שפרצו אליהם הביתה, הורסים אותו ומנסים לפרוץ לתוך הממ"ד שלהם וב-12:17 דקות איבדנו קשר אתו ועם המשפחה שלו. באותו הזמן אבא שלו ניר היה בבית אחר, שהמחבלים הציתו, ובמשך עשר שעות הוא שאף עשן בתוך הממ"ד, מה שהצריך אשפוז מידי שלו ברגע ששחררו אותו". רק בלילה אחרי ששוחררה אלה גילתה עוד פרטים בקשר לעמית. "גילינו שבשלב מסוים המחבלים הצליחו לפרוץ לממ"ד והוציאו אותו משם, יחד עם אמא שלו והאחיות הקטנות. הם קשרו את עמית ולקחו אותו משם, הציתו את הבית, השאירו את האם והאחיות בחוץ והלכו משם", היא מספרת.
"בשלב הראשון ידענו בוודאות שהוא בן בני הערובה שנלקחו לחדר האוכל של הקיבוץ, אבל אחרי שמחבלים שם חוסלו, הוא לא היה שם. מאוחר יותר שמענו שמישהו ראה שמעלים אותו לטנדר, במשך כמה ימים לא יצרו איתנו שום קשר בנוגע אליו, עד חמישי בערב אז קיבלנו הודעה רשמית שהוא ברשימת החטופים בעזה".
אלה מוסיפה: "אבא שלו שוחרר מבית החולים ונמצא יחד עם אשתו ושלושת הבנות שלהם בים המלח. מבחינה פיזית הם בסדר אבל מבחינה נפשית המצב לא פשוט. הם לא מסוגלים לדבר עכשיו והאמת שגם לא רצו בהתחלה שאני אעשה את זה, אבל זה חשוב להפיץ את זה ולנסות למצוא כל פיסת מידע".
אלה, שאיבדה כאמור את אביה במתקפה, עברה בעצמה חוויה קשה מאוד, כשבמקביל הסבים שלה, שרדו מתקפה קשוחה מאוד. "סבא וסבתא עשו טעות גדולה, כי בשלב מסוים הם יצאו מהמרחב המוגן בכדי לבדוק את הנזק שנעשה בבית שרוסק כולו מבפנים. המחבלים ראו אותם בבית, רצו לעברם והם הצליחו לחזור לממ"ד, אבל סבא ספג יריה ברגל וסבתא בכבד, ובמשך תשע שעות דיממו שם עד שהגיע חילוץ ועכשיו הם מחלימים בבית החולים. כמה שעות לפניי, סבא שלי יצא לרגע מהחדר המוגן להביא תחבושות לסבתא, ומצא מחבל שישן על הספה בסלון שלהם". אלה ומשפחתה חולצו רק בשעות הערב בשבת. "חילצו אותנו חיילים מיחידת אופק, שלקחו אותנו בהתחלה לממ"ד בבית אחר, עם עוד שתי משפחות, ולאחר מכן עטפו אותנו עד שיצאנו רגלית מהקיבוץ", היא מספרת, "הקיבוץ הפך לשדה קרב, רוב הבתים בערו או היו מפוחמים לחלוטין, הבתים היו מלאים במראות קשים והיו שלוליות דם בכל מקום, אבל למראות הקשים ביותר נגליתי כשיצאתי מהקיבוץ. ראיתי גופות זרוקות, מכוניות שבורות בצידי הדרך וזה היה פשוט נורא. גיליתי שהרבה חברים שלי מהשכבה נהרגו וזה היה שובר לב לראות ילדים קטנים שעולים לאוטובוס בלי ההורים שלהם, אוטובוס שהחלונות שלו נופצו מוקדם יותר באותו היום. לא ידעו לאן לקחת אותנו, פשוט העלו אותנו על אוטובוסים ונסעו. לא היה עלינו כלום והחלו לפזר אותנו במלונות ובבתים של משפחות".
את מקבלת טיפול או עזרה נפשית?
"הייתה לי שיחה עם פסיכולוגית, אני מדברת עם החברים שלי ואנחנו משתפים במצוקה ובתחושות. לצערי אני שומעת כל הזמן סיפורים נוראיים, אבל יחסית למצב אני אסירת תודה להיות בחיים. אנחנו לא מאשימים את הצבא, רוב החיילים הם ילדים צעירים שלא הוכנו לדבר כזה. היו אצלנו הרבה גיבורים, אם בכיתת הכוננות שחוסלה אחרי מאבק, או יחידים שלקחו רובים והצילו את המשפחות שלהם. אנחנו מאשימים את הממשלה שהפקירה אותנו באופן טוטאלי, ועכשיו מדברים שיתחילו לדבר על החטופים רק כשתסתיים המלחמה. אני לא רוצה אפילו לדמיין מה יקרה אם זה באמת יתנהל בצורה כזו".
