סיור בצפון: "העובדה שהמדינה נותנת לארגון טרור לשבת על הגבול שלה לא תיאמן"

בדרכים הכמעט נטושות, הרכב גומא את המרחק מאזור המרכז לשלומי שבגבול הצפון בשעה וחצי בלבד. זמני מלחמה מבהירים לנו שוב עד כמה המדינה שלנו קטנה. עד קו מסוים באזור המשולש המוח מתוכנת על זיהוי טילים מהדרום; מנקודה מסוימת באזור יוקנעם כבר חושבים על האיום מצפון. הגשם שירד פה ושם בימים האחרונים הספיק לשטוף את העצים והשדות, והירוק הצפוני המוכר חזר להעניק את תחושת הרעננות והיופי שכולנו מכירים.

קל להתמכר לשקט מסביב, שמופר רק על ידי מובילים צבאיים עם טנקים, אבל כולם יודעים שהוא שברירי מאוד. חיילים עומדים בצמתים, בעיקר כדי לשדר לתושבי האזור תחושת ביטחון. במגרש החניה של המועצה המקומית שלומי מקבל את פניי שלום דדון. הוא בן 81, ומתגורר כאן מאז שעלה עם משפחתו ארצה ממרוקו ב־1956. כיום הוא אמון על אזורי התעשייה ועל תחום התיירות במועצה, ובעבר היה מפקד המשמר האזרחי בשלומי וקצין הביטחון שלה. הוא מוליך אותי למשרדו שנמצא בקומת המרתף הממוגנת של בניין המועצה. כאן מתורגלים במצבים שכאלה. כולם יודעים את תפקידם בימים של מתיחות ומלחמה.

"אנחנו תמיד בצל הטרור. קטיושות, חדירות, מלחמות", אומר דדון. "יש היום תחושת ביטחון די טובה בשלומי, שמוצפת בחיילים. יש לנו חמ"ל משותף עם צה"ל, והיישוב מתפקד רגיל. מי שרצה להתפנות התפנה, אבל אין המלצה גורפת לפנות את היישוב".

יחסית למי שבכל רגע מלחמה יכולה להתחיל קילומטר ממנו, אתה נשמע רגוע מאוד.

"זה עניין של אופי, ניסיון חיים ופרספקטיבה. כשקורה משהו כל כך משמעותי כמו שקרה בסוף השבוע בדרום, מיד כל העיניים מופנות אלינו ומביאים לפה כוחות יותר מיומנים ויותר מצוידים. אנחנו מרגישים שהממשלה וצה"ל יודעים מי עומד מולנו. אני מאוד מקווה שהלקחים ממה שקרה בדרום יופקו כאן מהר מאוד. אם דבר כזה יקרה כאן, חס וחלילה, המציאות עלולה להיות גרועה הרבה יותר. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם חמאס וחיזבאללה היו פותחים יחד במתקפה, כמו שקרה במלחמת יום כיפור בתיאום בין מצרים וסוריה. קטונתי מלדעת למה זה לא קרה. אני מעריך שחיזבאללה עושים את החשבון שלהם בהקשר של מה התקפה כזו תעולל ללבנון. המציאות פה ובדרום דומה ושונה. האוגדות פה ושם נמצאות על הגדר, השגרה בשבת ובחג דומה, בעיקר כשאין התראות. אני מאמין שצה"ל מבין שמשהו בסיסי השתנה, ושהדיסקט מוחלף".

מה צריך לעשות כדי להגביר פה את תחושת הביטחון של התושבים?

"אני סומך על אלוף הפיקוד והקצינים שלו ומקווה שהם לוקחים בחשבון את כל התרחישים, אבל כן אגיד שאסור שתגבור היישובים, בעיקר הקטנים, יסתיים כשנחזור לשגרה. יש בשלומי מחסור עצום בחדרי ביטחון תקניים, גם במפעלים שעליהם אני אחראי. צריך לחשוב על כך מהר, כי אם יקרה משהו זה עלול להיגמר באסון. המוכנות של היישובים לא מספיקה כדי לתת מענה למצב שהתפתח בדרום, וחייבים לשנות את זה. לא רק בימים האלה של חירום, אלא לתת פתרונות טובים בשגרה".

לקחי הצלבנים

משלומי אני ממשיך מזרחה, צמוד לקו הגבול עם לבנון, ומגיע למושב שתולה. זהו היישוב הקרוב ביותר לגבול; חמישים מטרים בלבד מפרידים בין הבית האחרון במושב לגדר המערכת, שבאזור זה כבר הפכה לחומה. פחות מיממה קודם לכן הייתה לא רחוק מכאן היתקלות על הגדר, שבה נהרגו שלושה קצינים ובהם סא"ל עלים עבדאללה, סגן מפקד חטיבה 300 המוצבת באזור.

ליד מזכירות המושב אני פוגש את אבנר אליהו בן ה־67. אביו צאלח בן ה־91, שנמנה עם מדליקי המשואות ביום העצמאות האחרון, הקים את המושב עם עוד 12 משפחות. אבנר הגיע לפה כנער בן פחות מ־13. מאז הוא חי כאן עם משפחתו. מתוך ארבעת ילדיו, אחד ממשיך לגור במושב והשאר מפוזרים ברחבי הארץ. בעבר התפרנסה המשפחה מייצור ושיווק ביצים, אך בשנים האחרונות הענף הזה הפך להרבה פחות רווחי ורבות מהמשפחות מחפשות פרנסה חדשה. אבנר הפך למורה־דרך והוא מתפרנס בעיקר מתיירות באזור. הוא חבר ועד המושב, חבר מליאה במועצה האזורית ומשמש בהתנדבות בעוד כמה גופים.

בעודנו מטפסים על תלולית קטנה ששימשה בעבר כמערכת מחילות לניהול קרבות פנים מול פנים, אבנר מספר כי רק לפני ראש השנה הוציא מסמך בתפוצת נאט"ו ובו הביע חשש מכניסה של מאות אנשי חיזבאללה למושב, מחבלים שישטפו את שתולה בדם ואש ותמרות עשן. מולנו ניצב מגדל של חיזבאללה, שאחרי התקרית הקטלנית השבוע פוצץ בחלקו העליון. אבל דגל חיזבאללה עדיין מונף מעליו, גדול ומתריס. האויבים מעבר לגדר לא מתרשמים מהחומה, סבור אבנר. "אין מכשול שהוא בלתי עביר. הם יכולים לפוצץ את החומה, יכולים להחביא בין העצים די־ניין שבחמש בבוקר ייתן מכה על החומה, יפוצץ אותה בנקודה מסוימת ומאתיים מחבלים ייכנסו לשתולה. לך תתחיל להביא אז צבא לתוך המושב ולטהר אותו".

תאר את התחושה להתעורר בכל בוקר מול דגל ענק של חיזבאללה.

"זה כמו שאתה נוסע על הכביש, אתה לא חושב כל הזמן על תאונת דרכים. התרגלנו לחיות פה ושאין לך מכולת וקופת חולים, וכשאתה צריך חלב אתה נוסע לנהריה או לשלומי. אז התרגלנו גם שכשאתה קם בבוקר יש דגל חיזבאללה מול העיניים. אלה הם חיינו, מתרגלים.

"העובדה שהמדינה נותנת לארגון טרור לשבת על הגבול שלה, היא לא תיאמן. חומות לא פותרות כלום. הצלבנים הבינו את זה לפני אלף שנה. חייבים הרתעה. מה זה אומר בפועל? הצבא כבר ערוך, תתקוף את חיזבאללה ותגמור את הסיפור. לְמה אנחנו בדיוק מחכים, לעוד התעצמות שלהם? נהיה נצורים חודשיים, אולי חצי שנה, אבל צריך להחזיר את לבנון ללבנונים, לשקם את ההרתעה ולהוריד את ארגון הטרור הזה על הברכיים. ישראל צריכה ליזום. נסראללה מתוחכם ויכול לשחק בעצבים שלנו, אסור להשאיר את היוזמה בידיים שלהם. מדינת ישראל כבר נלחמה נגד כמה מדינות ערביות בבת אחת וכיסחה להן את הצורה. אנחנו יכולים להילחם בחמאס ובחיזבאללה יחד, ובעוד שתי חזיתות אחרות אם צריך. אי אפשר לתת לחיזבאללה לקבוע את כללי המשחק".

אתה מרגיש ששתולה בפרט והפריפריה בגבול הוזנחו? אולי הופקרו?

"אנחנו מאוד מתגעגעים לחיבוק שהיינו מקבלים בעבר מגופים כמו קרן קיימת לישראל, הסוכנות ומשרדי ממשלה שונים. היום זה לא קורה. הגופים האלה מלאים באנשים שמעניין אותם רק ג'ובים ולא באמת מעניין אותם ציונות ופריפריה. התושבים פה מאוד זקוקים לחיבוק חם שיכול להתבטא בכל מיני דרכים, אפילו רק לבוא לבקר פה. חיילים מגיעים לפה ואין להם אוכל, אנחנו צריכים לדאוג להם להסעות. איפה המוסדות הציבוריים? איפה הממשלה?"

אתה חושש שהמקום הזה יינטש במקרה של אירוע ביטחוני חמור חלילה?

"בהחלט. כבר עכשיו הוא חצי נטוש, רוב התושבים עזבו. נסענו יחד במושב וראית שכמעט אין פה רכבים שאינם צבאיים. אתמול לקחתי את אבא שלי לאחותי בכפר־חסידים. הממ"דים פה הם מדור ישן שצריך להתאים אותו למציאות הנוכחית, אין מערכת־קשר שקטה בין הבתים, ובעיקר חסר כלי נשק במושב. יש כיתת כוננות קטנה. ביקשנו נשק בכל בית, והצבא לא מעוניין בתירוץ של גניבות נשק. יש פה לפחות עוד 20 לוחמים שיכולים לקבל נשק. תהליכי האישור ארוכים מדי ומתישים, במקום להחתים אותנו על נשק וזהו".

אבנר אליהו: "העובדה שהמדינה נותנת לארגון טרור לשבת על הגבול שלה, היא לא תיאמן. לְמה מחכים, לעוד התעצמות? נהיה נצורים חודשיים, אולי חצי שנה, אבל צריך להוריד אותם על הברכיים"

תחושות של הזנחה

רבע שעה נסיעה משם, במתחם המועצה האזורית מעלה יוסף שביישוב גרנות, אני נפגש עם שניים: מנכ"ל המועצה יוחאי כמיסה, וקצין הביטחון שלה בשני העשורים האחרונים אליעזר אמסלם. במועצה יש כ־12 אלף תושבים ב־22 יישובים, מתוכם 11 קרובים לגדר הגבול. זרעית, שתולה, נטועה ומתת הם צמודי־גדר ממש.

"כבר בשבת הבנו שזו תהיה מערכה גדולה, והמלצנו ליישובים הקרובים לגדר להתפנות למקומות דרומית לצומת כברי", אומר כמיסה. "חברנו למועצה האזורית מטה אשר, ואנחנו משכנים את תושבינו ביישובים שלהם. אחוזי הפינוי תלויים ביישובים. אני מעריך שכחצי מהתושבים כבר התפנו. הבעיה העיקרית כרגע היא מחסור בנשקים, ואנחנו עובדים על זה בכל הכוח. אנשים נמצאים בסוג של חרדה. לכל משפחה יש את הקשיים שלה, ואנחנו מנסים לתת מענה עד כמה שאפשר".

הסתובבתי כאן היום ושוחחתי עם תושבים. התחושות שלהם נעות בין גאווה מקומית גדולה ונחישות להגן על הבית בכל מחיר, ובין הרגשה שהמדינה נטשה אותם ומתייחסת אליהם רק בזמן חירום.

"אני מבין את השניוּת הזו. מצד אחד אין כמעט יישוב במועצה שאין בו הרחבה, אנשים מגיעים אלינו מכל הארץ. כלומר, ישראלים מבינים שיש פה איכות חיים ורואים את הפוטנציאל שלנו. מצד שני, לפני כשלוש שנים עלינו מרמה סוציו־אקונומית 5 ל־7 וכתוצאה מכך ירדו לנו הרבה הטבות. אנחנו מנסים להסביר לממשלה שזה שיש לאנשים בית גדול לא בהכרח אומר שהם עשירים, ושאנחנו מבקשים שיבחנו אותנו לפי הכנסות. אז כן, בתחומים מסוימים יש כאן תחושות של תושבים שאנחנו פריפריה שמזניחים אותה, ואני כמנכ"ל יכול להבין את התחושות האלה. מצד שלישי אנחנו עושים פעילות רבה בשיתוף פעולה עם משרדי הממשלה כדי להזניק את האזור למעלה".

אתה עצמך תושב גבול הצפון שנים רבות. תסביר לאנשים שגרים במרכז איך מתנהלים פה ביום־יום עם איום קבוע במרחק של כמה מאות מטרים מהבית.

"התרגלנו. המגדלים של חיזבאללה הפכו לחלק מהנוף. אני לא יודע אם זו הדחקה או השלמה עם המציאות. אני גר בהרחבה של שלומי, קילומטר מהגדר, נוסע שם מדי יום. אי אפשר כל הזמן לפחד".

שיטת ההדחקה קרסה בדרום. מה עושים כדי לשנות את הקונספציה הזו פה? מה הדרישות שלכם?

"לדעתי זה לא הזמן עכשיו לשטוח דרישות אלא להרים את המורל הלאומי. אחרי המלחמה נשב עם כל היישובים ונעלה דברים למעלה, לשלטון המרכזי. בנו של ראש המועצה, ששון גואטה, הוא חבר כנסת בליכוד והוא איש הקשר שלנו לירושלים. צריך להבין שלבנון לא תיעלם מכאן מחר, ואנחנו צריכים לחיות עם המציאות וכמובן לשנות אותה לטובתנו עד כמה שאפשר".

יותר מדי טכנולוגיה

נימה שונה מעט משמיע אליעזר אמסלם, קב"ט המועצה. הוא מתגורר בשומרה כבר יותר מ־60 שנה, ובשני העשורים האחרונים ממונה על הביטחון באזור. "האמון של התושבים במערכת הביטחון נפגע מאוד", קובע אמסלם. "תפיסת ההגנה של הצבא כשלה, נקודה. לפני כשנתיים הוציאו לנו חלק מהנשקים מהיישובים, ורק עכשיו אנחנו נלחמים שיחזירו לנו אותם. אנחנו צריכים הרבה יותר. הוכח שהיישובים שנפגעו הכי פחות בדרום, היו יישובים עם כיתות כוננות שהיו מצוידות עם נשקים ארוכים כמו שצריך. יהיה תהליך ארוך לשקם את האמון הזה, ואנחנו נדרוש מהצבא להתייחס באופן שונה למערך ההגנה, שיעבוד ביחד איתנו ושלא יתעלמו מאיתנו יותר".

אני שואל אותו איך משמרים תחושת ביטחון בקרב תושבים שקמים כל בוקר למציאות של מחבלי חיזבאללה מאות מטרים מהבית שלהם. "ברור שאזרח שקם בבוקר ורואה דגלי חיזבאללה מול העיניים, את ההתגרויות הבלתי פוסקות של המחבלים ושהצבא לא מגיב, זה מקרין עליו", הוא משיב. "תחושת הביטחון נפגעת מדברים כאלה, וכמובן שהיא נפגעה קשה בשבוע האחרון. הוציאו מאיתנו חלק מהנשקים, כביכול בגלל אחוזי גניבה גבוהים מהיישובים. אני אומר לך באחריות: זה לא נכון, רוב מוחלט של הגניבות קורות בבסיסים.

"בדרום חטפנו את הסטירה בפנים. בנינו יותר מדי על המערך הטכנולוגי, והוכח שזה נכשל. תצפיתנית עם משקפת ביד רואה טרקטור מגיע לחומה, ומיד מודיעה על כך לחמ"ל ששולח מישהו שירסק אותו מיד. כשאתה סומך על טכנולוגיה, ברגע שמשביתים לך אותה יכולים לעבור דרך הגדר אלפיים מחבלים עם טרקטורונים, אופנועים ורכבים, ואף אחד לא מגיב. אצלנו זה שונה, הטופוגרפיה אחרת, אבל גם אצלנו יש נקודות תורפה והצבא גם פה סומך יותר מדי על טכנולוגיה. בסופו של דבר המענה האנושי חייב לתת את הפתרון. מרוב טכנולוגיה לא ראינו כלום".

מה הדבר הראשון שצריך לעשות כדי שהזוועה בדרום לא תקרה פה?

"לתגבר את המקום בהרבה כוחות טובים ומיומנים, ולהחזיר את הנשק לתושבים, שמהם הוא נלקח. מוכח שגם בפיגועים במרכז הארץ, מי שנתן את המענה הם האזרחים. עד האירוע בדרום, החוסן פה היה במצב טוב פלוס, אפילו טוב מאוד. אחרי השבת האחרונה, אין חוסן. אנשים פוחדים. אני מנהל אגף ביטחון של 22 יישובים על הגבול, ואין לי נשק ארוך. זה נשמע לך הגיוני? עכשיו בטח ייתנו לי, אבל אנחנו לא צריכים טובות ולא צריך שיקרו אירועים כאלה מחרידים כדי שאקבל נשק. כל מי שרובאי 03 ומעלה – תן לו נשק".

אליעזר אמסלם: "אני מנהל אגף ביטחון של 22 יישובים על הגבול, ואין לי נשק ארוך. זה נשמע לך הגיוני? עכשיו בטח ייתנו לי, אבל לא צריך שיקרו בשביל זה אירועים כאלה מחרידים"

אני עוזב את גבול הצפון בשעת אחר צהריים מאוחרת. בדרך הביתה למרכז מודיעים בתקשורת על אזעקות ונפילות בשלומי, בגרנות ובכל האזור שהסתובבתי בו. השקט השברירי כל כך מופר לא רק בעת האזעקות, אלא גם על ידי קריאות ההשכמה של התושבים, שהלוואי שיהיה מי שישמע אותן, ומהר.