החל ממוצאי השבת, שעות לאחר התופת שעברו בדרום, הגיעו למלון יערים שבמעלה־החמישה משפחות שברחו מבתיהן בקיבוץ זיקים ובמושב נתיב־העשרה. זו הפעם השנייה שתושבי נתיב־העשרה מגיעים לכאן. הפעם הקודמת הייתה לפני כשנתיים וחצי במבצע שומר החומות, אך כפי שאמרה השבוע אחת המפונות, "אין מה להשוות".
אנשי פיקוד העורף מקבלים את הבאים, מאפשרים כניסה רק לאורחים. את כל המתנדבים, הבגדים, הצעצועים, ספרי הילדים, שקי האוכל והממתקים שנתרמו, עדות להתגייסות המרשימה של עם ישראל, ממיינים אנשי הפיקוד בחוץ. לאחר מכן תועבר הכבודה לאולמות לצורך חלוקה לתושבים.
קבוצת נערים שביקשו לנגן קצת ולהרים את המורל נענו כי בפנים יש אנשים שמתאבלים על יקיריהם. הם הופנו למדשאה שממול, שם הוקמו מתנפחים ונערכו פעילויות לילדים. בלובי הוצבו מרחבי טיפול למבוגרים. בין לבין מגיעים למקום שרים ואישי ציבור, בהם נשיא המדינה יצחק הרצוג ושר הרווחה יעקב מרגי.
על הספה בלובי יושבות שתי נערות בנות 15, אריאל ניצן מנתיב־העשרה ומיכל אורבך מזיקים, שלומדות יחד בבית הספר. בשבת האחרונה ישנו יחד בזיקים, אצל אביה של אורבך, ויחד הן מתארות את שעבר עליהן. "יש לנו שתי דירות צמודות שבכל אחת מהן יש ממ"ד. במקרה בלילה לפני החלטנו שנישן כמו בן אדם נורמלי, והלכנו לישון בממ"ד. שמענו בומים, ורצנו להיות עם אבא שלי בממ"ד השני, הוא אמר שבוודאות זו חדירה", משחזרת אורבך.
ניצן מוסיפה: "התעוררתי דקה לפני כי שמעתי את זה בא. זו הייתה הריצה לממ"ד הכי מהירה בחיים שלי. שמענו מלא רעש, כמו של רסס, יריות. דמיינו שני אנשים, לא כזו כמות של מחבלים שגילינו אחר כך. לא הבנתי מה קורה, לא הייתה קליטה, גם בחדשות לא אמרו במפורש. ניסינו לשמור על מצב רוח".
בעוד השתיים בזיקים, משפחתה של ניצן בממ"ד בנתיב־העשרה לא הייתה מודעת לתופת שהתרחשה במקום הימצאה. "לא ידעתי מה המצב של ההורים שלי. רק אחר כך הבנתי שלא קרה להם כלום. הם אספו אותי בשש בערב כדי להתפנות כמה שיותר מהר".
את התוצאות העגומות גילו אחר כך. שלושה חברים שלהן מבית הספר שהיו בחוף הים נרצחו, ו־17 מבני נתיב־העשרה נהרגו בקרבות עם המחבלים שפשטו על המקום. הן עוד לא חושבות על חזרה הביתה. "אני מפחדת לחזור", מודה ניצן. "אני לא מצליחה לראות את עצמי שם עכשיו. כל מה שחשבנו שהוא הסיוט הכי גדול של החיים קרה, אי אפשר לדעת למה לצפות".
בינתיים הן במלון עם החברים, מסתכלים בטלפון ובחדשות, מגוללים יחד את מה שעברו הם והיישובים מסביב, מחליפים סיפורים. השיחה מסתיימת כשאימא של אריאל מודיעה להן על ביקורו במקום של שחקן מכבי תל־אביב. "הרבה חברים שלנו כאן, זה קצת מקל על המצב, אבל אתה לא יודע מה לעשות. מצד אחד לא נעים כי אנשים פה באבל, מצד שני אנחנו רוצים לאוורר את עצמנו".
עובדות סוציאליות של משרד הרווחה, לבושות וסטים זוהרים, מסתובבות בין האנשים. אל המקום מגיעות גם פסיכולוגיות פרטיות. אחת מהן היא מרב, שיושבת בחוץ לשיחה עם שרה סיטון. אני מבקשת להצטרף, לשמוע מה עבר עליה. "שמענו מין רעש מוזר, בדיעבד אנחנו יודעים שזה הרחפנים. אנחנו יודעים לזהות אם זה יירוט, ירי או פגזים שלנו, ולא הצלחנו להבין מה זה. התקבלה הודעה לנעול את הבתים ולא לצאת מהממ"דים".
היא זוכרת כל פרט. "כל הזמן אמרתי לבעלי 'משהו נורא קורה בחוץ', שמענו גם חילופי יריות. החמ"ל שלנו מעדכן על כל דבר, והם לא הוציאו הודעה. תושבים התחילו לשאול בקבוצה מה קורה, אבל ביקשו מאיתנו לא להפריע. 'אנחנו באמצע הפעולה, כשנסיים – נודיע'. היינו חצי יישוב בלי חשמל, יישוב שלם בלי מים. היינו סגורים בממ"ד 12 שעות, אין לצאת. מי שיצא, יצא ולא ישוב עוד".
רק ב־17:00 קיבלה המשפחה הודעה שחיילים יגיעו לדפוק להם על הדלת, יגידו להם את שם המשפחה ושאפשר לצאת. "זה היה מפחיד כי עודכנו שיש מחבלים ביישוב, אבל הם עברו בית בית לוודא שהאנשים בסדר. בסביבות 17:30 הודיעו שבעוד חצי שעה אפשר יהיה לצאת בשיירה מהיישוב בליווי צה"ל. פתחתי את המזוודה, זרקתי פנימה דברים מכל הבא ליד, וברחנו. בעלי החליט שהוא נשאר עוד לילה בממ"ד, זה היה לו לא נוח לעזוב".
הדרך לא הייתה פשוטה. "מזל שהיה חושך, כי בצידי הדרך היו מוטלות גופות. חבר שעד גיל 45 שירת בצבא אמר לי 'מראות כאלו לא ראיתי, בטח לא בכבישים בתוך הארץ'. בדרך שמו מחסומים לראות שאין בריחה של מחבלים צפונה".
סיטון, בת 62, היא מנהלת חנות המפעל של "פולירון" בזיקים. אל היישוב עברו לפני חמש שנים כדי להתקרב לעבודה ולנכדים. נכדתה של שרה, היושבת על ברכיה, רואה "סמי הכבאי" בטלפון. "אנחנו לא בבית, פה מותר הכול", היא מציינת. בעלה מגיע כמה דקות אחר כך עם הנכד השני. הם שומרים על הנכדים משום שבתה ובת זוגה, שגרות אף הן ביישוב, חזרו לעבוד. "האימהות שלהם הלכו לעבוד בבאר־שבע. אחת מנהלת פנימייה לנוער בסיכון, והשנייה היא עובדת סוציאלית במקלט חירום. אי אפשר להיעלם".
ההגעה למעלה־החמישה מסייעת להם. "זה מאוורר. התרגשתי ממספר האנשים שבאו מיום ראשון בצהריים עם ידיים עמוסות במשחקים, צעצועים, היגיינה, טואלטיקה, טיטולים, הכול בכמויות אדירות". מרב הפסיכולוגית מוסיפה: "יש פה הרבה אנשים שרוצים לעזור, אבל הם יצטרכו יותר עזרה אחר כך. עכשיו הזמן לנוח".
התחושות של סיטון קשות. "המשפחה שלנו כולם בסדר אבל אנחנו יודעים שהם בנס פה", היא מצביעה על הנכדים. "כל מי שהיה סביבם נהרג או נפצע. בפרצוף אני מכירה את כולם, המשפחות שלהם פה והמתים עוד במקררים. אנחנו משתדלים לחזק, לעזור, לדבר, אלו שעם ילדים קטנים לעזור איתם. הם הגנו בגופם, כיתת הכוננות שלנו הלכה".
"ביום רביעי שעבר קיבלנו הודעה: 'בשעות הקרובות יישמעו בומים, חמאס מתאמן לכיוון הים'. למה הם מתאמנים? למה אנחנו נותנים להם להתאמן, בשביל לשחק בקפצונים? היום אני מבינה מה המשמעות של זה. אני רוצה להאמין שייכנסו בכל הכוח וימחקו כל זכר. מה יקרה בפועל? אני קטנת אמונה. היום זה פה, מחר זה בצפון. ומה עם יהודה ושומרון? מי יגן על כל החוף? גרתי בנעלה. בימים של ראות טובה היו רואים את הארובות של אשקלון וקיסריה. מה שקרה עכשיו קרה כי אנחנו יהודים".
תחזרו לשם?
"אין לנו לאן ללכת. שתביני, העוטף היה בתקופת פריחה אדירה. בזיקים יש רשימות המתנה של 200 משפחות. בוואטסאפ כל הזמן שאלו אם מישהו יודע על יחידה שמתפנה. גם אם זה עוד חודשים, אנשים אמרו 'אנחנו מעוניינים'".
800 איש גרו ביישוב הגדול ביותר בעוטף עזה, נתיב־העשרה. בין התושבים שפונו למלון נמצאים גם הורים שאיבדו את בתם, אח שאיבד את שני אחיו, חברי כיתת הכוננות, ותושבים שאיבדו שכנים וחברים קרובים. רובם טרם הובאו לקבורה.
חברי הקיבוץ והמושב מסתובבים כאן, חלקם עם כלי נשק, מדברים ביניהם ומשתפים בסיפורי הגבורה של כיתות הכוננות. אחד מהם הוא אמנון זיו, קב"ט המועצה האזורית חוף אשקלון ותושב נתיב־העשרה. הוא הגיע למלון לזמן מוגבל לפגוש את אשתו, ילדיו והשכנים, וחוזר אל העוטף.
"אני לא מוקפץ, אני רואה את המחבלים מגיעים בעיניים", הוא משחזר את אירועי השבת האחרונה. "בכלל תכננתי לנסוע על אופנוע לטייל עם חברים. שמעתי מצנח רחיפה מגיעף אני מסתכל רגע ימינה, רואה שלושה במגמת נחיתה בתוך היישוב. ברור לי מחבלים, אין תרחיש אחר".
זיו רץ הביתה, לקח את מכשירי הקשר, וצעק לכולם "קומו, קומו, מחבלים!". "כל היישובים מתעוררים. הרבש"צים מארגנים הגנה על היישובים. השלושה נוחתים בתוך נתיב־העשרה, היישוב הראשון במועצה שחטף את המחבלים בתוך דקה. מנהלים קרב. מכיתת הכוננות שניים נהרגים. כשאני מתחיל להסתובב, מפוזרים ביישוב גופות".
לדבריו, "לקח המון זמן עד שהצבא הגיע. כשהוא הגיע, כבר לא היה לו מה לעשות חוץ מלסרוק את היישוב כי חברי כיתת הכוננות הרגו את המחבלים. אנחנו הורגים אחד, ושניים בורחים החוצה מהיישוב, אבל עדיין הם עשו נזק אדיר – 17 הרוגים. לא עשו חשבון לאף אחד, ילדים, נשים, מבוגרים.
"אף אחד לא בא לפנות פצועים. מתו לנו חמישה אנשים כי לא קיבלו טיפול רפואי. אף אחד לא הגיע לטפל בגופות של החברים שלנו, הם נשארו שם עד אחרי הצהריים זרוקים ברחובות. לא יכול להיות שאני מתקשר ל'ידידים' שיבואו לעזור לי לטפל בגופות. מזל שיש את האנשים הצדיקים האלו. אני מזהה את כולם, והם מסמנים. כמה אנחנו יכולים לעשות כשמכל הגורמים אף אחד לא בא?"
בעוד זיו נלחם על הבית בנתיב־העשרה, בנו, לוחם ביחידה מיוחדת, נפגע מכדור בשדרות. "אני מקבל ממנו טלפון 'קיבלתי כדור, גנבתי רכב, אני בדרך לבית חולים', כשאני במהלך קרב ביישוב. מדינה משוגעת. שאר הילדים שלי גרים כולם בנתיב־העשרה אבל היו בחו"ל, לא בבית".
כל אדם שעובר מתחבק עם זיו. "מנסים לתמוך ולחזק. האנשים פה הם האנשים הכי טובים, מלח הארץ. יצטרכו להשתקם מהאירוע הזה, לא יודע איך. יצטרכו לחשוב איך עושים את זה".
אתם תחזרו לנתיב־העשרה?
"אני כבר שם, לא עזבתי מעולם. באתי לכאן לשעה וחצי ואני חוזר".
