יונתן אלעזרי בן 20 מאלון שבות התגייס לפני כחודשיים ליחידת דובדבן וכעת היה בשלב הטירונות. כששוחרר לביתו לשמחת תורה הוא החליט לנסוע למכינה הקדם צבאית "כאייל" באופקים בה למד לפני הגיוס.
האזעקות שנשמעו בשעות הבוקר המוקדמות הבריחו את חניכי המכינה והאורחים הרבים אל המרחב המוגן בו הצטופפו כולם יחד. אחרי זמן מה נשמעו מהרחוב יריות, והיה ברור לכולם שמתחולל קרב בחוץ. אלעזרי שלא היה חמוש, החליט שלא להישאר במרחב המוגן ויצא החוצה כדי להילחם במחבלים עם אבנים בידיים.
בחוץ ראה שוטר פצוע באורח קשה. אלעזרי לקח את המיקרו תבור שלו, למרות שלא ידע לתפעל אותו ועלה לגג המבנה הקרוב. במשך שעות ארוכות הוא ירה במחבלים שהיו ברחוב מתחתיו, מהנשק ומאקדח שלקח.
במשך יממה ארוכה נחשב אלעזרי לנעדר עד שנמצא על הגג לא רוח חיים. כשסנדלי שורש אדומים לרגליו, סכין קומנדו נעוצה בחגורתו וסביבו תרמילים רבים שמעידים על הקרב הארוך שניהל במהלך החג. מעידים כי יונתן, שהקפיד הקפדה יתרה על שמחה, נמצא כשחיוך על פניו.
יונתן שגדל במשפחה שדגלה בחסד ואהבה, הותיר אחריו הורים, עידן עוזיאל ומרים, וחמישה אחים ואחיות.
אביו כתב עליו: "עלם חמודות, כולו גבורה וכולו עדינות, שמחה מתפרצת ושובבות. מלא ביוזמה ובמקוריות וקונה בקסמו את כל הסובבים אותו להתאהב בו ולרצות בקרבתו. היה חבר נאמן הקופץ לעזרה, וכך גם נחלץ אל הקרב בטבעיות ובגבורה, ומת מות גיבורים בקרב שעצר את חוליית המחבלים באופקים. מצאו אותך הרוג על הגג עם חיוך על הפנים. אני בטוח שהחיוך הזה לא ירד ממך מהרגע הראשון שנכנסת לזירה. מוטל על גג הבית, נעול בסנדלי השורש האדומות שלך, סכין קומנדו תקועה בחגורה וסביבך כדורים. נראית כל כך עדין. אני מרגיש כמו בעקדת יצחק. שלום לך בני, אהבתי אליך לא תחדל לעולמים".
אמו, מרים ספדה לו ואמרה: "תלחם שם בשמיים למענינו, תמיס לבבות, תשיר, תרקוד. אני כבר מרגישה שאתה נלחם למענינו".
