שיחתי עם הרב בני קלמנזון התקיימה ביום רביעי שעבר, ארבעה ימים אחרי ששכל את בנו הבכור אלחנן בקרב על קיבוץ בארי. אלחנן נהרג כשלצידו שותפיו להתנדבות וללחימה, אחיו מנחם ואחיינו איתיאל, כך שלא הייתה שום בעיה בזיהוי. ובכל זאת, בשעה שבה נפגשנו הלוויה טרם התקיימה וגם לא היה ברור מתי תתקיים. יתר על כן: את ההודעה הרשמית מהצבא על מות בנו הוא קיבל רק בלילה שחלף, בשעה שלוש לפנות בוקר, שלוש וחצי יממות אחרי מות הבן. רק במהלך שיחתנו קיבל הרב טלפון שהגופה שוחררה סוף סוף לקבורה. הלוויה עצמה התקיימה רק כעבור יממה נוספת, ביום חמישי בצהריים.
במהלך שיחתנו הודה הרב קלמנזון שהוא "עצבני" על כך שהלוויה טרם התקיימה, אבל הדגיש כמה פעמים, גם בעניין זה וגם בעניינים אחרים, שהוא אינו כועס ולא מאשים אף אחד: "יש כל כך הרבה הרוגים, שזה רק טבעי שיהיו עיכובים. אולי זה קשור לעובדה שהוא לא השתייך באירוע הזה לאף יחידה מוגדרת, אז לבירוקרטיה קצת קשה עם זה". כשהעזתי לשאול שמא יש בעיכוב גם צד חיובי, המאפשר התכנסות עצמית ובחיק המשפחה לפני שיגיעו המוני המנחמים, הוא השיב בשלילה גמורה: "אני אדם מאוד תזזיתי באישיותי, ההמתנה הזו קשה לי". הוא סיפר שגם בנו היה כזה: "אנשי המשרד שלו סיפרו לי שמאחוריו היה קיר גדול, שהיה עמוס בשני דברים: תמונות משפחתיות, והמון חפיסות של ריטלין".
המשפטים האחרונים אופייניים לכנות ולישירות של הרב קלמנזון בן ה־66. מאחוריו עשרות שנים של עמידה בראש ישיבת ההסדר בעתניאל, שהוא הקים אותה (יחד עם הרב עמי עולמי, וכעבור כמה שנים הצטרף גם הרב רא"ם הכהן). בשנתיים האחרונות, מאז פרש מראשות הישיבה, הוא מכהן כנשיא שלה – אבל אין בו שום פאסון או דיסטנס מהסוג שלא פעם מאפיין ראשי ישיבות. הוא אומר את שלו באופן מאוד גלוי ופתוח, ואפילו נכון להדגים את ההומור השחור שמאפיין את המשפחה ידועת הסבל (גיסו של קלמנזון, מיכי מרק, נרצח לפני שבע שנים בפיגוע טרור שבו נפצעה קשה אשתו של מרק, חוה; שלוש שנים אחר כך נהרג אחיינו שלומי בתאונת דרכים). "אלחנן מאוד שנא בירוקרטיה ובירוקרטים", הוא מספר, "אז העיכוב בקבורה הוא כנראה נקמתם".
"שמע ישראל" כסיסמת זיהוי
תוכן הדברים, כאמור, פתוח וגלוי. אבל אופן אמירתם איטי, לאה; מסגיר את העייפות והצער הגדולים שמתקיימים במלוא העוצמה מאחורי השיחה הפתוחה והחיוכים. חשוב לו לספר את סיפור הגבורה של הבן: "אשתי ואני עוסקים כבר שנים ארוכות באירועי טרור. העברנו גם במשך השנים השתלמויות ברחבי יו"ש, כי זו התמודדות שמאוד קשה לצבא. הצבא רגיל 'להסתער על יעדים', אבל באירוע טרור נמצאים לא פעם באותה דירה גם המחבלים וגם האזרחים, והמציאות הזו אינה מאפשרת 'פשוט להסתער'.
"אלחנן ראה אותנו עוסקים בזה, ומגיל צעיר הוא ניהל חמ"לים של התמודדות עם אירועי טרור. לימים הפך להיות מנהיג, ומומחה להתמודדות עם אירועי טרור. בשירות הצבאי שלו הוא היה קצין בחי"ר, אבל ב משך השנים המשיך והעמיק עוד את המומחיות שלו בלוחמה בטרור, גם באבטחת יישובים. גם בעבודתו האזרחית הוא היה אחד הפעילים הבכירים בנושא הזה בשירות המדינה (קלמנזון מנוע מלפרט את הגוף הספציפי שבו פעל הבן; י"ש), כשבמקביל, במילואים, שירת כמפקד אזור עתניאל.
"התפקיד שלו הביא לכך שבשמחת תורה הוא קיבל מהר מאוד הודעות על מה שקורה בדרום. הפרצוף שלו נעשה מעונן, והוא אמר לנו ש'זה לא נראה טוב'. אז עוד לא פיללנו עד כמה לא טוב. הוא קרא לחבר שהוא סמך עליו והפקיד בידיו את הפיקוד על אזור עתניאל, והודיע לאחיו מנחם שהוא יורד לעוטף עזה. התגובה של האח היית צפויה: 'חכה לי, אני כבר בא'. מבחינתו, המחשבה הייתה לתרום מניסיונו בעצות למפקדי האירוע, לא להילחם בעצמו; הרי הוא כבר בן 42. לכן היינו רגועים כשהוא נסע. ברגע האחרון הצטרף אליהם גם האחיין שלהם איתיאל, בנה של בתי רחלי.
"הבן השני, מנחם, נפצע קל ביד, והנכד איתיאל לא נפגע בכלל. אחר כך אמרו לי שהם לבדם אחראים על חילוץ 40% מאלה שנותרו בחיים בקיבוץ. מפקד בכיר בגזרה אמר לנו שהם בעצם שינו את מהלך הקרב. כי אחרי שהם 'זיכו' אזורים שלמים מבני ערובה, צה"ל כבר יכול היה לעשות שם את העבודה שלו"
"תוך כדי הנסיעה הם התעדכנו שהמקום הכאוטי ביותר הוא קיבוץ בארי, ונסעו לשם. הם הגיעו למקום וראו ש'אין עם מי לדבר'. היו שם כוחות מעולים וקצינים ככירים, שלא היו זקוקים למומחים ללוחמה בטרור, אבל מכיוון שלא היה אפשר לדעת באיזה בית נמצאים אנשי הקיבוץ ובאיזה בית המחבלים – כל העוצמה הזו הייתה בעצם חסומה וכמעט משותקת. הוא החליט שזה לא עסק, ושמוכרחים לחלץ במהירות כמה שיותר אנשים. אז הוא לקח את אחיו והאחיין, הם מצאו איזה ג'יפ ממוגן והתחילו להסתובב איתו מבית לבית בתוך זירת הלחימה, בניסיון לברר מי נמצא בבית. את הישראלים הם חילצו החוצה, ואם היו שם מחבלים אז כמובן התחילו קרבות ירי. הייתה בעיה שגם חלק מהישראלים פחדו לצאת, שמא מי שקוראים להם לצאת הם מחבלים. אז הם התחילו לקרוא בשמות של שכנים, ולהזכיר את שמחת תורה והושענא רבה. בסוף התברר שהאמצעי הבדוק ביותר לשכנע אנשים שמדובר ביהודים היתה הקריאה 'שמע ישראל'.
"ככה הם הסתובבו במשך 14 וחצי שעות, כשהם משתדלים לחלץ כמה שיותר אנשים. בחלק מהמקרים הם הוציאו 14 אנשים בג'יפ שנועד מלכתחילה לארבעה מקומות. בבית האחרון, שהיה אפל, הפתיע אותם מחבל שארב בחשכה. אלחנן חטף כדור. עוד הספיק לומר 'נתקלתי', וצנח מיד דומם. הבן השני, מנחם, גם הוא נפצע ביד, אבל פציעה קלה, ואיתיאל לא נפגע בכלל. שם נפסקה הפעילות שלהם. אחר כך אמרו לי שהם לבדם אחראים לחילוץ 40% מאלה שנותרו בחיים בקיבוץ. מפקד בכיר בגזרה אמר לנו שהם בעצם שינו את מהלך הקרב. כי אחרי שהם 'זיכו' אזורים שלמים מבני ערובה, צה"ל כבר יכול היה לעשות שם את העבודה שהוא יודע לעשות".
בהספד שנשא הרב קלמנזון בעת הלוויה, הוא אמר בין השאר: "כל החיים ליוותה אותי תחושה עמומה שיום אחד זה יכול לקרות. כל מי שקצת הכיר את אלחנן יודע שזה הדבר הכי טבעי בעולם. איפה שצריך עזרה, מסירות נפש, היכן שצריך יכולות פיקוד, יכולות חשיבה, גבורה, היכן שאין מספיק אנשים – אלחנן יהיה שם".
האויבים הריחו את החולשה
איך אתה מבין את המכה הקשה שחטפנו בשמחת תורה? לא מהפן הביטחוני, אלא מהפן של הרוח הלאומית. מה קרה לנו?
"נתחיל מזה שאני תמיד סלדתי ממפקדים שחצנים. אנשים שבטוחים שכל האמת אצלם, ואף אחד לא יכול עליהם. אני חושב שהגישה הזו, שהפילה אותנו גם במלחמת יום כיפור, חזרה ואפיינה את ההתייחסות שלנו לחמאס.
"מעבר לכך, ברור לי שהסיפור הזה קרה גם בגלל שאויבינו הריחו את החולשה שהקרַנו בשנה האחרונה. זה ודאי לא כל הסיפור, אבל ברור שזה חלק משמעותי ממנו. אני רוצה לדייק: אין לי בעיה עם מחלוקת. להפך, מחלוקת זה דבר מעשיר ונהדר. הבעיה היא כשהמחלוקת הופכת לקיטוב. בקיטוב אין לא דיאלוג ולא העשרה אלא אטימות ודמוניזציה. הבן שלי היה מתנחל, דוס, תומך ברוב מרכיבי הרפורמה, ואני בכל זאת מתפלל כל יום להתאוששות הקהילה הקדושה בבארי, למרות שמן הסתם לא כולם שם חושבים כמוני. מחלוקת היא פרי של יצירה, של חשיבה עצמית והפריה הדדית. היא עוזרת לך להבין את שורשי עמדתך שלך. קיטוב הוא בדיוק ההפך, זו התעלמות מהצד השני. ואויבינו זיהו את הבעיה הזו.
"אנחנו צריכים לנסות לייצר במדינה אנשים מורכבים: שמאלנים־ימנים, או דתי־לונים. אנשים שיש בהם מכל העולמות. אנשים שיוכלו לייצר מחלוקת ושבמידה רבה המחלוקת תהיה גם בתוכם, ולמנוע את הקיטוב והנתק. זה לא מתאים לכולם, אבל השאלה היא מה הכיוון הכללי בחברה, מה הרוח. והקיטוב הזה הוא כמו חיידק. כשם שהופיע בחברה הכללית כך הופיע גם בתוך הציונות הדתית, כשרבנים שחושבים א' מחרימים רבנים וכתבי רבנים שחושבים ב'. כך שגם הפילוגים הפנימיים בציונות הדתית, ואפילו העובדה שמרב מיכאלי וזהבה גלאון לא יכלו למצוא דרך משותפת בגלל ההבדלים 'התהומיים' שהתגלו ביניהן – היא חלק מאותו סיפור שהביא את האסון הזה. אני מתפלל שלפחות עכשיו, בעקבות המלחמה, יקומו לנו הרבה אנשי דיאלוג, ואז אדע שהבן שלי, יחד עם מאות רבות של גברים ונשים, טף וזקנים, תרמו במעשיהם תרומה משמעותית לקיומה של המדינה.
"מלבד זאת", ממשיך הרב קלמנזון, "הופיעה הבעיה של הפגיעה בסולידריות. כאחד שזכה להגיע לגוש קטיף בימיו האחרונים אבל במקביל הורה לתלמידיו שלא לסרב פקודה, אני מרשה לעצמי לומר שסרבנות המילואים של החודשים האחרונים הייתה חציית קווים קשה.
"הוויכוח של השנה האחרונה לא נבע מחשש לדמוקרטיה אלא מחשש מהדמוגרפיה. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שמכפילה את האוכלוסייה שלה בכל שלושים שנה, ועיקר הריבוי הוא כידוע במחנה הדתי. לכן זו גם צריכה להיות אחריות שלנו להרגיע את החששות משלטון דתי. רוב ימי עסקתי בתורה ולימדתי תורה, אבל בגלל האופן שבו נראה היום הציבור הדתי, גם אני הייתי חושש משלטון של דתיים.
"אחד הדברים הנוראים שקיימים בשיח הדתי־חילוני הוא עניין העגלה המלאה והעגלה הריקה. ככלל, אני לא מאמין בעגלות ריקות. בכל עגלה יש מטען. אבל אפילו אם הייתי חושב שהעגלה של מישהו היא דפוקה, לא הייתי מעז לדבר כך ואני גם מתקשה להאמין שהחזון איש אכן דיבר כך. איפה הכבוד לזולת? איפה תרבות המחלוקת? בקבלה כתוב שבכל דבר שמושך את האדם יש משהו עוצמתי. אז אם לשמאלנות או לחילוניות יש כוח משיכה, כנראה שיש בהן משהו רציני. וכל עוד זה לא יופנם אצלנו, אנחנו בבעיה.
"שנים אנחנו טוענים שבית המשפט העליון הדיר אותנו ושכפל את עצמו. והנה הגענו לעמדת הנהגה, ומה אנחנו רוצים לעשות? בדיוק אותו דבר. הרי למדנו מהטובים ביותר. תצרף לזה את העניין הדמוגרפי, ותבין למה נוצרה כזו בהלה מההרכב של הממשלה הנוכחית. כמו שאני לא רוצה מפקדים עם יותר מדי ביטחון עצמי, אני גם לא רוצה דתיים עם יותר מדי ביטחון עצמי.
"שנים מדברים אצלנו על כך ש'הפסקנו להיות משגיח הכשרות, מעכשיו נהיה נהג הקטר'. אז נכון שגם אני לא רוצה לחזור לימים של 'הברית ההיסטורית', כשהיינו הווסאל של תנועת העבודה. אבל כידוע, כל תזה יוצרת את האנטיתזה שלה, וזה נכון משני הצדדים. אני גם לא מבין מה בער למישהו להכניס לטפסים של מד"א את הנוסח המעצבן של הורה 1 והורה 2, במקום לאפשר לציבור הדתי להשתמש בטופס משלו שבו יהיה כתוב אבא ואמא, כמו שהיינו רגילים. לצערי הרב מכל הכיוונים אנחנו נתקלים בגישה דווקנית, שלא מוכנה להתפשר עם האחר".
האומץ לפחד
מה היית רוצה שיקרה בחברה שלנו בעקבות המלחמה?
"קודם כול אני מקווה שיעקרו סוף סוף את הדשא הרעיל הזה שנקרא חמאס, ולא יסתפקו, כמו בפעמים הקודמות, בכיסוח ראשו עד הפעם הבאה. אם לא יהיה שינוי משמעותי במצב, לא יהיו יותר יישובים בעוטף עזה, ומדינת ישראל תהפוך ל'נערת הכאפות' של המזרח התיכון. לגבי המצב הפנימי, לצערי הרב אני מעריך שהעולם יחזור לסורו. אני מקווה שלא, אבל אני חושש שכן. אבל אני מקווה שלכל הפחות יקום לצד הקיטוב גם זרם מרכזי חזק שיילחם בקיטוב. הציבור הזה קיים, אבל הוא שותק. הצמיחה הפוליטית של גנץ, שבעיניי הוא אדם מאוד אפור, לעומת הנפילה של יאיר לפיד שהוא הרבה יותר כריזמטי, קשורה לרצון של אנשים לחפש דרך ביניים, ומנהיגות מאחדת.
"אני רוצה לקוות שתקום ברית של האנשים המכילים. האנשים של הדיאלוג, לא של המונולוג. אנשים שיכולים להפריד בין מחלוקת על דעה ובין יחס של כבוד לאדם שאומר אותה. אני מקווה שכמו ש'המחנה הממלכתי', שלא הצבעתי עבורו, מצליח עכשיו בסקרים, כך הממלכתיות תצליח גם בחברה בכלל. ואני רוצה לקוות שבהנהגת הצבא לא יהיו רק רמבואים, כי הרמבואים הובילו אותנו לסיפור הזה".
יש טענה שהמכה באה דווקא מפני שלא היינו מספיק רמבואים, ונקטנו כלפי חמאס גישה מכילה וסובלנית מדי.
"זה נכון, אבל ההכלות האלה עצמן הן כנראה תולדה של ביטחון עצמי מופרז ואטימות. ביטחון שחמאס הוא ארגון קיקיוני, שגם אם לא נטפל בו ביד חזקה, הוא לא באמת מהווה איום ממשי. אני הרי רב עם זקָן, אז מותר לי להגיד גם דבר תורה. יש לנו שני מאמרי חז"ל שעוסקים בדור החורבן. מצד אחד רבי ישמעאל ברבי יוסי הולך עם תלמיד ברחובות ירושלים, שכבר הפכה ל'איליה קפיטולינה' – פוליס רומית שהיהודים נחשבו בה גורם לא רצוי. כשהוא ראה שתלמידו מפחד, הוא אמר לו שהוא חוטא. מצד שני, את אותו קובץ אגדות החורבן שבתוכו נמצא הסיפור הזה, פותח רבי יוחנן בפסוק 'אשרי אדם מפחד תמיד'. ההסבר לסתירה הזו הוא הטרנספורמציה שעברה המילה 'פחד'. בישעיהו 'פחד ורחב לבבך' פירושו כיווץ והתרחבות של הלב, כלומר הפחד הוא כיווץ הלב. זה מה שהייתי רוצה לראות – לא אנשים מפוחדים, אבל אנשים שהלב שלהם מכווץ. אנשים דרוכים, לא מלאי אופוריה. אנשים שלא יישנו טוב בלילה כדי שאזרחי ישראל יישנו לבטח.
"יש לנו את ירמיהו של הדור שלנו, האלוף יצחק בריק, שאני מסיר בפניו את הכובע. אם לא נותנים עכשיו לאיש הזה תפקיד משמעותי, סימן שלא הבנו כלום. ועוד לפני כן, ראוי שנבקש ממנו סליחה על שלא הקשבנו לו, וחלקנו אפילו לעגו לו. זה האיש שהזהיר אותנו בזמן אמת. הוא היה מספיק אמיץ בשביל לפחד. אני רוצה לקוות שמעכשיו יהיו לנו הרבה מנהיגים שיהיו מספיק אמיצים בשביל לפחד".
חור שחור
"אין שום הבדל בין תקופת השואה לתקופה הנוכחית, למעט העובדה המכרעת שהיום יש לנו מדינה וצבא. אבל הים אותו ים, הגויים אותם גויים, והטבע האנושי אותו טבע אנושי", אומר הרב קלמנזון, שגדל בבית ספוג־שואה ומכנה עצמו "אדם שואתי". אביו עלה מפולין זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם, וכל משפחתו הושמדה. אימו באה מרוסיה הקומוניסטית, וגם אצלה נרצחה כל המשפחה, במקרה זה בחסות סטלין. "צד אחד נמחק על ידי האיש עם השפם הקטן, והצד השני על ידי האיש עם השפם הגדול", מכנה זאת קלמנזון.
על האווירה בבית הוא מספר: "אבא שלי לא רק שלא סיפר לי שום דבר על משפחתו, הוא מעולם לא קיים איתי שום שיחה אישית. הוא היה אחד האנשים הכי משכילים שהכרתי – מהנדס ומרצה בטכניון, דובר המון שפות. אפילו היה מפקד מחלקה, בפלמ"ח ואחר כך בחי"ש. הוא גם היה אבא אוהב ודואג, אבל בלי שום שיחה אישית. מבחינתי המצב הזה כבר היה כל כך טבעי, שלא ראיתי בו בעיה. קוראים לי בנימין יוסף, על שם שניים מאֶחיו של אבא, אבל רק בגיל ארבעים ומשהו הצלחתי להבין מדוע נקראתי בשמות האלה. זה היה לקראת ברית המילה של בני אורי, כשפתאום אמרתי לאבא: 'אם לא תספר לי למה קוראים לי בנימין יוסף, לא תהיה ברית'. ואז הוא סיפר שמדובר בשני דודים שלי שכמובן לא הכרתי. האחד נרצח בגיל שלוש, השני בגיל 12".
הזהות הדתית של המשפחה הייתה מורכבת, עמומה לעיתים. "לא כל הזמן חיינו כדתיים. היו תקופות שלא היו בבית הדלקת נרות וקידוש. בהדרגה התחלנו לשמור יותר ויותר מצוות. לכן אני מגדיר את עצמי כאדם 'דתילוני'. אבל בכל התקופות אבא היה ממש למדן ומאוד הקפיד ללמוד גמרא, כי המילים האחרונות שהוא שמע מאבא שלו היו 'אל תשכח ללמוד דף גמרא בכל יום'. רק בשמינית הגעתי לישיבה תיכונית, ישיבת נתניה, כי שם הסכימו לקבל בחור שרק באותו זמן החליט להיסגר על הדוסיות שלו. אחר כך הגעתי לישיבת הכותל, שוב, כי רק שם הסכימו לקבל בחור שהגיע יומיים לפני תחילת השנה במכנסיים קצרים וכפכפים. התחברתי שם לרב הדרי, אבל הכי התחברתי לאברך צעיר בשם שמעון גרשון רוזנברג (הרב שג"ר), שגם לו הייתה טראומת שואה חזקה".
דווקא השתיקה הרועמת של אביו סביב השואה, אומר קלמנזון, יצרה אצלו סקרנות אובססיבית בנוגע לתקופה הזו: "זה היה כמו חור שחור. אתה רואה שלכולם יש סבים ודודים, ולך אין כלום. באופן כללי הבית שלנו היה מאוד שתקן, וגם אני הייתי כזה. אשתי לימדה אותי לדבר, כשהתחלנו לצאת. הדייטים שלי איתה היו הראשונים שהתארכו מעבר לשעה וחצי, ולא התעסקו רק ברומו של עולם".
עוד כנער הוא קרא המון ספרי שואה, ולימים פנה ללימודי היסטוריה באוניברסיטה, ואפילו התחיל עבודת דוקטורט שאותה לא השלים, כשהדגש היה תמיד תקופת השואה. בעבר כיהן כחבר המועצה הפדגוגית של בית הספר להוראת השואה ביד ושם, והדריך במשך השנים סיורים רבים למחנות ההשמדה: "גרנו בחיפה 'האדומה', מצעדי אחד במאי היו לחם חוקנו. בוא נאמר שיצאתי למצעדי אחד במאי עוד לפני שהכרתי את אותיות רש"י. אבא החזיק פנקס אדום והיה מאוד סוציאליסטי, אבל גם לו הייתה 'שריטת שואה' חזקה. הוא תמיד שידר את המסר: 'הגויים רוצים להרוג אותנו, אנחנו צריכים להיות חזקים'. הוא אף פעם לא אמר את זה בצורה מפורשת, אבל זה היה מסר ברור. אתה צריך להיות חזק, לא סמרטוט בכיין. אם צריך לעשות משהו עושים אותו, לא מתבכיינים. ואם אתה הולך ברחוב ומישהו הרביץ לך, זו בעיה שלך. אתה חייב להחזיר".
ובאמת היית כזה?
"כן, נחשבתי ילד שלא כדאי להתחיל איתו. בנוסף, אני זוכר שבמשך שנים היה תוקף אותי, דווקא במצבי ערות, מין חיזיון שבו אני מחבק את ה־M16 שקיבלתי בטירונות, ובדמיון שלי אני מתכנן כל מיני אסטרטגיות איך לארגן את כיבוש גטו ורשה ולחלץ את משפחתי שמעולם לא הכרתי. כך שהחיבור בין השואה והציונות הוא מאוד חזק אצלי. כל פיגוע שעברנו היה מערער אותי מבפנים, אבל מחזק אותי חיצונית. כל תלמיד, כל חבר, בוודאי בן משפחה, שנפגעו, הייתי מתערער לגמרי מבפנים, אבל התגובה החיצונית היא שעכשיו צריך יותר רבאק: עוד משפחות ליישוב, עוד תלמידים לישיבה, עוד חיילים לצבא".
"יחס ההכלה כלפי חמאס הוא בעצמו תולדה של ביטחון עצמי מופרז ואטימות. שרר כאן ביטחון שחמאס הוא ארגון קיקיוני, שגם אם לא נטפל בו ביד חזקה, הוא לא באמת מהווה איום ממשי"
איך המסר של אביך להיות חזק מתיישב עם הרצון שלך במפקדים 'לא רמבואים'?
"מבחינתי החוסן האמיתי הוא דווקא הקשב לזולת. אני רוצה מפקדים שייתנו כבוד ליחיא סינוואר. לא כבוד לאנושיות שלו, כמובן; הוא מפלצת. אבל שיבינו שיש פה מישהו שהוא אויב רציני. לא בהכרח חלש מאיתנו, לא בהכרח פחות חכם מאיתנו. מישהו שיש לו כבוד, שיש לו אמונות חזקות. אני לא שותף לאמירה של אהוד ברק, ש'אם הייתי פלסטיני הייתי מצטרף לאחד מארגוני הטרור'. אני רוצה לקוות שגם כפלסטיני לא הייתי טרוריסט".
אתגר האמונה
רצף האסונות שעברה המשפחה שלך עורר אצלך שאלות אמוניות?
"יש לי המון שאלות אמוניות. לא רק בשבוע האחרון, בכלל בחיים. האמת היא שזה בכלל נס שיש אנשים שמאמינים באלוהים. קודם כול, אתה הרי לא רואה אותו. משורר צעיר בשם רון אדלר, שבסופו של דבר התאבד, כתב: 'אם הייתי אדריכל ומתכנן את העולם, לא הייתי לוקח את אלוהים כמהנדס'. העולם וההתנהלות שלו סותרים את ההנחה שיש דין ויש דיין. בספרות הקבלה והחסידות כתוב שהקב"ה יצר כאוס בעולם כדי שזה יהיה אתגר להאמין בו, לא דבר מובן מאליו. אם כל אחד שעושה עבירה היה חוטף מיד נבוט מלמעלה, וכל מי שעושה מצווה מיד מקבל כרית עם צל"ש, היה קל מאוד להאמין.
"השאלה 'איפה היה אלוהים בשואה' היא שאלה לא חכמה, כי אפשר לשאול אותה על כל רגע בהיסטוריה. הרי כל התנהלות העולם משדרת כפירה. וחוץ מזה, אני דווקא רואה את אלוהים בשואה על כל צעד ושעל, רק שהוא משחק שם לטובת הקבוצה השנייה. הרי זה לא ייאמן. אתה לוקח סמל אוסטרי צעיר, פסיכי בכל קנה מידה, והוא מצליח להשתלט על מדינה שהייתה לב התרבות העולמית. הקב"ה הכה בסנוורים את האינטליגנציה האירופית ואת מנהיגי העולם, שחשבו שברגע שניתֵן לנחָש משהו קטן, איזה חבל סודטים, הוא יירגע. ומתברר שאם אתה מאכיל את הנחש, התיאבון שלו רק גדל. אגב בהקשר הזה, אם משווים את אוסלו להסכם מינכן, אוסלו יוצא יותר גרוע. כי הסכם מינכן חל על אוכלוסייה שהייתה מאוד רחוקה, גיאוגרפית ומנטלית, מאלה שחתמו על ההסכם, אבל אוסלו נחתם לגבינו כאן. וחוץ מזה, לנו היה את אסון מינכן ללמוד ממנו".
אתה חושב שגם בשמחת תורה אלוהים שיחק לטובת הקבוצה היריבה?
"אני עדיין לא יודע. קודם כול, יותר קל לשאול שאלות מאשר לתת תשובות. וחוץ מזה, התשובה תלויה בשאלה איך המלחמה הזו תיגמר. אני אשמח לראות שהקורבן שלנו הביא בסופו של דבר לאיזה חיזוק. ואתה יודע מה, עם כל הצער על מה שקרה יש לי גם תודה לקב"ה על שזה לא נגמר יותר גרוע. הרי היו לי שם שלושה בני משפחה, ושלושתם היו במצב סכנה".
