י"ז באב ד'תשע"ח (1018) חל ממש כמו בשנה העברית הנוכחית ביום ראשון בשבוע שעבר. בתאריך הזה, לפני אלף שנים בדיוק, החריב ככל הנראה שליט הארץ אל־חאכם את בית הכנסת המרכזי בירושלים – בית כנסת ששכן במערה מתחת להר הבית. מכתב מאותה תקופה שהתגלה בגניזה הקהירית חשף זאת. מדובר באיגרת ששלח מירושלים רבי שלמה בר יוסף הכהן, מי שכיהן בראשות ישיבת גאון יעקב בעיר הקודש, אל רבי יעקב ברבי יוסף החסיד בפוסטאט – קהיר הקדומה. בסיום מכתבו משתף רבי שלמה את הנמען במידע חשוב: "והמקום ההדור הבנוי עליו נפל ביום י"ז לחודש אב והוא יום אחד בשעה העשירית ביום, יהי רצון שייבנה בניין מקויים ושלום".
פרופ' בן־ציון דינור המנוח, שר החינוך הראשון של מדינת ישראל שעסק בנושא וכתב על אודותיו, היה משוכנע שהמקום ההדור המתואר במכתב איננו אלא בית הכנסת יקר הערך שהתקיים במשך דורות רבים בהר הבית לאורך התקופה המוסלמית הקדומה. להבנתו נרמז כאן דבר חורבנו בידי אל־חאכם, הח'ליף השישי של השושלת הפאטימית במצרים (1021-966), שאכן רדף מרה את הנוצרים והיהודים והחריב כנסיות ובתי כנסת. לדעתו אין מדובר כאן בחורבן ברעידת אדמה או באופן אחר בידי כוח עליון, אלא בהחרבה מעשי ידי אדם שהוסוותה כדרך הימים הקשים ההם בשל עיני השלטון הבוחנות. מסינכרון הנתונים שערך דינור הוא הגיע למסקנה שבית הכנסת הזה חרב בשנת 1018 לספירה, ימי הדמדומים של הח'ליף המצרי.
בגניזה הקהירית אותר מכתב נוסף ששיגר מירושלים לאחת הקהילות בגולה רבי יאשיה, ראש ישיבת גאון יעקב בעיר שקדם לרבי שלמה, ובה מתלונן הלה על צאצא ממשפחת ראשי הגולה הבבלית שהגיע לירושלים ומנסה להשתלט על ראשות הישיבה. להשערתו של דינור, העימות בין רבי יאשיה לבבלי האלמוני הגיע לפיצוץ שמתואר בפרוטרוט ב'ספר חסידים' בן המאה ה־12 ביחס לבית הכנסת שבהר: "רצו שני פרנסי ישראל להשתורר זה על זה וליל כיפורים היה והכו זה את זה. אמר מלך ישמעאלים: אמת, אין מזל לישראל להתפלל כאן. וציווה להחריבה עד יערה רוח ממרום לבנותו". להשערתו של דינור, "מלך הישמעאלים" המוזכר כאן איננו אלא אל־חאכם שניצל את המריבות הפנימיות בין היהודים כדי לסלק אותם כליל משטח ההר.
אל־חאכִּם בִּאמר א־ללה היה ח'ליף מטורף. הוא ירש את השלטון מאביו בגיל 11 ומשל ביד רמה, כולל כיבוש חאלב שבסוריה מידי יריביו מבית עבאס הבגדדי. הפאטמים טענו שהם צאצאים ישירים של מוחמד, אולם העבאסים פרסמו בימי אל־חאכם הצהרה שבה טענו שהוא ושאר השליטים מבית המלוכה הפאטמי אינם אלא ממוצא יהודי.
אולי כדי לבטל את הרושם הזה, רדף מרה אל־חאכם את היהודים, ולצידם גם את הנוצרים. ב־1009 הוא הרס את כנסיית הקבר בירושלים ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ בגודל של חצי מטר סביב צווארם. על היהודים ציווה לענוד על צווארם צלם דמוי עגל, זכר לחטא העגל. הוא גם ציווה על הנוצרים לרכוב על סוסים באוכפי עץ בלבד. בשלהי ימי שלטונו לקה כנראה במחלת הרדיפה והחל לאמלל גם את המוסלמים. הוא אסר למשל על אכילת מלוח'יה, מאכל מצרי מסורתי, והוציא מחוץ לחוק את משחק השחמט. הוא ציווה לעבוד בלילה ולישון ביום, אסר על נשים לצאת לרחוב ועל סנדלרים להכין נעלי נשים, הורה להרוג את כל כלבי עיר הבירה ועוד ועוד איסורים משונים ברוח הזו.
על אף כל זאת, הדרוזים רואים באל־חאכם את אבי הדת שלהם, והם אלה שהעניקו לו את התואר "השולט במצוות הא־ל" – "באמר א־ללה". אולי הדבר נבע מכך שבשנות שלטונו האחרונות הוא אימץ לעצמו בין שאר שגיונותיו גם נוהגים סגפניים, נטייה להתבודדות וגם קיום מדיטציה. בחורף 1021, באחד ממסעות ההתבודדות הליליים שהחל לקיים, נעלם אל־חאכם במהלך טיול להרי מוקטם שליד קהיר ולא שב עוד. מאמיניו הדרוזים טענו שלא מת, אלא הוסתר בידי אללה כדי לשוב כ"מהדי" – משיח, ביום הדין. את כסאו ירש בנו הצעיר עלי אלט'אהר באללה, שהתגלה כשפוי לאין שיעור יותר מאביו, ואף אִפשר לחדש את פעולתו של בית הכנסת המרכזי בירושלים.
לדעת הארכיאולוג פרופ' דן בהט בית הכנסת הוקם אז בחללו הפנימי של שער תת־קרקעי מימי הבית השני הקרוי כיום שער וורן – על שם מגלהו במאה ה־19. בימינו אפשר לראות את פתחו החסום במנהרות הכותל. הכינוי שניתן לו באותם ימים, ומופיע באגרות שאותרו בגניזה הקהירית רק בתקופה שאחרי החרבת בית הכנסת הקדום בידי אל־חאכם, הוא "המערה". האיגרת הראשונה שמזכירה אותו בכינויו זה מתוארכת לשנת 1029. הכינוי "המערה" אכן הולם את החלל התת־קרקעי, אולם לא ברור אם זה היה מקומו של בית הכנסת העתיק בהר גם טרם החרבתו בידי אל־חאכם – או שמא היה אז באזור שער השלשלת כפי ששיער דינור.
שתי רעידות אדמה גדולות שהחרידו את הארץ בשלהי שנת 1033 ובראשית 1034 עשו שמות גם בבית הכנסת המחודש, "המערה", ושוב נשלחו אגרות לגולה המצרית האמידה בבקשת תרומה בעבור שיפוצו. "המערה" המשיכה לשמש בית הכנסת עד לחורבן הגדול, המוחלט, של קהילת ארץ ישראל עם הגעת מסעי הצלב ארצה בשנת 1099. על פי הסופר הערבי אבו זייד אחמד בן סהל הצלבנים שרפו חיים את היהודים הירושלמים בבית הכנסת שלהם – ככל הנראה באותה מערה החודרת אל תוך שטח הר הבית. לימים, כעבור כמעט 900 שנה, ניסו הרב מאיר יהודה גץ ותלמידיו לחדור לתוך ההר דרך חלל השער הזה שהצלבנים הסבו לבור מים, וזאת בחיפושים אחר ארון הברית.
אלף שנים בדיוק חלפו מאז אל־חאכם עד ליום ראשון בשבוע שעבר, שבו יצא כתב 'כאן' הדרוזי ריאד עלי נגד הנוכחות היהודית בהר הבית, במסגרת הוויכוח הנוכחי על חוק הלאום. "הבן שלי הוא שוטר במשטרת ישראל", התבטא עלי, "ברגע זה ממש הוא מגן בגופו על הביטחון של יהודים הזויים מפני מוסלמים פנאטים בהר הבית". מה הקשר בין חוק הלאום לבין תפקידו של הבן השוטר, ומדוע נזקק הכתב לכרוך מאבק במה שהוא רואה כאפליה לרעה של הדרוזים, בהתקפה על קבוצת יהודים שסובלים מאפליה קשה לא פחות? ממש לא ברור.
