בלון התבערה שהגיע ביום שני שעבר מרצועת עזה לשכונה ד' בבאר־שבע (לפי הערכת המשטרה), מזכיר כי אין לצפות לשקט מוחלט – לא בדרום מול חמאס, ולא בזירה הצפונית מול איראן, סוריה וחיזבאללה. ובכל זאת, לאחר שבועות אינטנסיביים במיוחד של תקריות, הסתמנה רגיעה מסוימת. כמובן, המצב נפיץ מאוד ויכול להשתנות ברגע.
זו הזדמנות לבחון את המדיניות של ישראל בשתי הגזרות מ"זווית הפוכה" – כלומר דווקא מהזווית של חמאס ושל סוריה. נתחיל בחמאס: האם המדיניות הישראלית, שלפיה הישארות "חמאס מורתע" ברצועה עדיפה לנו, היא בהכרח מוצדקת?
במאמר בגיליון החדש של 'ישראל דיפנס', מציע בכיר השב"כ לשעבר ליאור אקרמן לשנות לאלתר את הגישה ולמוטט את שלטון חמאס בהזדמנות הראשונה. בפרפרזה לדברים שכתב אקרמן, אפשר לראות את זווית הראייה של חמאס כך: "כל דבר שאנחנו מנסים, מירי רקטות ומרגמות, דרך ירי צלפים ועד העפיפונים הבוערים, לא באמת מצליח לשנות את המצב היסודי. התנועה במבוי סתום, ברצועת עזה ובוודאי מול הרשות ביהודה ושומרון. הבעיה הכלכלית קשה ביותר והיא נובעת מהיעדר מקורות מימון מספיקים, ממצור ימי, מחוסר שיתוף פעולה וסיוע מהרשות הפלסטינית ומתסיסה הולכת וגוברת של הציבור. רוב מדינות העולם והמזרח התיכון, מלבד טורקיה ואיראן, מפנות לנו את הגב, והיוזמה האמריקנית החדשה, שאמורה להגיע בקרוב מבית מדרשו של הנשיא טראמפ, מאיימת מאוד, בעיקר עלינו.
"ברור שאנחנו מתנגדים עקרונית לכל הסדר, וזו עוד סיבה להמשיך לחמם את המצב, כדי להכשיל. מצד שני, ישראל לא צפויה, וקשה לדעת מתי תאבד את הסבלנות ו'תיכנס' בנו.
"הסכם פיוס ושיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית עשוי אולי להפחית קצת את הלחץ הכלכלי ולהרגיע את הרחוב, אבל הוא מסכן מאוד את השלטון שלנו ברצועה. חשוב להבין שגם תקופות שקט ארוכות מול ישראל מחלישות את עמדתנו, הפעם מול ארגונים אחרים הפועלים ברצועה. אנחנו לא באמת יכולים למנוע מהם פעולות תקיפה כנגד ישראל". עד כאן הנאום (הדמיוני) של איש חמאס.
בהתחשב בכך שאידאולוגיית חמאס ממילא אינה רואה בעזה "מדינה" – התפיסה היא של האחים המוסלמים שאינם מייחסים חשיבות גדולה לגבולות טריטוריאליים – סבור אקרמן שהגיע העת לשבור את הפרדיגמה. חמאס פועל מתוך אידאולוגיה נוקשה ובכפוף לשורה ארוכה של אילוצים, לכן התפיסה שהוא ישמור על גבול שקט היא לא יותר מאשליה ישראלית.
גם על ההתפתחויות האחרונות בשטח סוריה אפשר להסתכל מזווית אחרת – נקודת מבטם של האיראנים.
ננסה: "אנחנו, המשטר בטהרן, השקענו מיליארדי דולרים וגם דם של חיילים איראנים ושל כוחות חיזבאללה, בלחימה שהצילה את בשאר אסד בסוריה. אחרי המלחמה, כאשר באנו לקחת את חלקנו ולהקים בסיסים קבועים בסוריה – ישראל התחילה להפציץ את הבסיסים האלה. כעת, אנחנו מעכבים את בניית הבסיסים והזרמת כוחות נוספים לסוריה, אבל לא מתקפלים.
"חוץ מהתקיפות הישראליות, יש לנו עוד צרות גדולות על הראש: הביטול של הסכם הגרעין בידי ארה"ב וחידוש הסנקציות ייקרו את המחירים של כל המוצרים במדינה, וההפגנות נגד המשטר מתרבות. הבסיג', כוחות משמרות המהפכה נגד הפגנות, יצליחו להתמודד עם זה אבל מדובר בכאב ראש לא קטן. גם רוסיה מאכזבת בגדול: לחמנו לצידה נגד המורדים באסד, אבל כעת הנשיא פוטין פוגש את ראש הממשלה הישראלי בכל כמה שבועות ו'מוכר' את האינטרסים שלנו. צריך למצוא דרך להבטיח את האינטרסים שלנו בסוריה מבלי למתוח את החבל מול ארה"ב, מול רוסיה ומול התושבים שלנו. זה לא פשוט בכלל". סוף דברי הבכיר (הדמיוני) בטהרן.
האם כך באמת נראים הדברים משם, או שמדובר רק בתפיסה מערבית? קשה לדעת.
בכל מקרה, הולכים וגדלים הסיכויים שיתממש הליך "הסדרה" שיאפשר נוכחות איראנית מסוימת בסוריה לאורך זמן, אבל הרחק מהגבול הישראלי. נתון אחרון שפורסם מפי מקור רוסי אנונימי בסוכנות ידיעות רוסית, מדבר על 85 ק"מ ומעלה. ככל הנראה הפרסום הוא חלק מ"בלוני הניסוי" המשוגרים במהלך המגעים הבינלאומיים להסדרה.
