קצת יותר משבוע אחרי הטבח בבארי, סיור במקום מזכיר ביקורים בעיירות יהודיות חרבות באירופה של אחרי פוגרומים. בתים הרוסים ושרופים, אווירה קודרת של מוות ושכול, פה ושם גם כתמי דם שמאותתים: זה קרה אך לפני כמה ימים.
כמה עשרות מטרים בלבד מפרידים בין השער הצהוב המפויח שדרכו חדרו מחבלי חמאס לקיבוץ בבוקר שמחת תורה, למפעל דפוס בארי. המפעל נראה שלם. מלבד זכוכיות מנופצות, הדלת לא נפרצה, המכונות לא הושבתו. בן סוכמן, מנכ"ל המפעל, מספיק לספר לי שבכל שטח המפעל הייתה רק פקידת קבלה באותו הזמן, שכן המפעל לא עובד בשבתות וחגים. המציאות הזו אפשרה את חידוש העבודה במפעל שבוע ויום בלבד אחרי התופת.
תוך כדי שיחתנו מוזעק סוכמן לטפל בסידורי ההלוויה של אימו, שהוכרזה כנרצחת אחרי שבוע שבו הייתה נעדרת. אני ממשיך את השיחה עם המנכ"ל הקודם של המפעל וכיום דובר הקיבוץ, גל כהן.
"כל הזמן שואלים אצלנו אם בארי הוא קיבוץ שיש לו מפעל או מפעל שיש לו קיבוץ", אומר כהן. "הדפוס הוא האבן השואבת, המעסיק הכי גדול של חברים, מקור הפרנסה העיקרי, הסיבה לחוסנה הכלכלי של הקהילה".
זה מאוד לא אופייני לקיבוץ בדרום. רוב קיבוצי העוטף מתבססים על חקלאות.
"הדפוס תמיד היה המפרנס העיקרי, וגם היום זה ככה. זה לא בית דפוס במובן הרגיל שאנשים רגילים לחשוב עליו, אלא בית תוכנה גדול שיושב מעל בית דפוס. אנחנו עושים מוצרים שדורשים אבטחה אלקטרונית, כמו כרטיסי אשראי והמחאות. כמעט כל הדיוורים הישירים שאתה מקבל הביתה – מבנקים, חברות תקשורת וסלולר, חברות אשראי ומשרדי ממשלה – מיוצרים אצלנו, בעיקר דרך חברת 'מסר' שגם היא שלנו. בית התוכנה שלנו יודע לפתח אתרים, ויש לנו הרבה פעילות מקוונת ליצירת אלבומים לאנשים פרטיים ולחברות. אבל הפעילות העיקרית שלנו היא יצירת פלטפורמה שדרכה בעלי עסקים יכולים לדבר עם הלקוחות שלהם. אנחנו מקבלים את הדרישות, מפתחים תוכנית הדפסה ומטפלים בכל הפרטים השוטפים – מתרגום הקובץ, שכמובן כתוב בשפת מחשב, למשהו שהלקוח יכול לקרוא, מעבדים, מייצרים ומשווקים".
והכול קורה בקיבוץ עצמו?
"כן. יש לנו חברת דיוור ובית דפוס שנמצאים בתל־אביב, אבל ליבת הפעילות של הייצור ושל התכנות נמצאת בקיבוץ, חד־משמעית. יש לנו כ־400 עובדים, מתוכם כ־200 מהם חברי הקיבוץ, אבל יש תקופות של עומס שבהן רבים נוספים מהקיבוץ מצטרפים למאמץ, בעיקר לפני חגי תשרי ולפני פסח. אנחנו חברה שיודעת לגדול ולהתכווץ לפי עומס עונתי, וזה בהחלט מתאפשר כתוצאה מכך שבית הדפוס שייך לקיבוץ".
יש נפגעים מקרב עובדי המפעל?
"כן. יש לנו כמה עובדים הרוגים, בהם גם בעלי תפקידים בכירים, ויש כאלה שעדיין נעדרים. הדפוס הוא הדבר הכי משמעותי ביכולת שלנו לחזור לחיים. על זה אנחנו נלחמים, וזה חלק עיקרי מהמיקוד שלנו כקהילה להחזיר את המקום הזה לפעולה כמה שיותר מהר. והוא אכן חזר מאוד מהר.
מעמדו המרכזי של הדפוס בקיבוץ נעוץ גם במגוון המשרות שהוא מציע, מסביר כהן. "מכיוון שהפכנו לחברה גדולה, יש פה מנעד של מקצועות על כל הקשת: ניהול הכספים צריך להיות ברמה גבוהה, כך גם ניהול השיווק, הלוגיסטיקה, ועוד ועוד. הדפוס הפך את הקיבוץ למשהו אחר מכל מה שיש פה בסביבה, ובכלל בקרב קיבוצים בארץ. אצלנו לא הלכו ללמוד חקלאות אלא הנדסת תוכנה. זה מקום ששינה לגמרי את הקיבוץ, ויצר בבארי אבן שואבת לאנשים שרוצים לפתח קריירה, ולא פחות חשוב – אבן שואבת לבנים החוזרים שלנו, שכל הזמן רוצים להיקלט פה אחרי שלמדו, כדי ליישם ולהגשים את היכולות שלהם. כך אנחנו מתפתחים וגדלים, ומקדמים את בני הקיבוץ דרך מגוון המקצועות שיש פה: ניהול, פיתוח, טכנולוגיה, לוגיסטיקה, מכירות – כל הדברים האלה יחד מתנהלים כאן ויוצרים את החוסן של הקיבוץ".
המחשב הראשון בנגב
הכול התחיל בחבר לזר זורע, מגרעין המייסדים, שמשפחתו העלתה לארץ בית דפוס מרוסיה. "בית הדפוס הזה היה בחיפה, ובשלב מסוים אביו של לזר כתב לו שחקלאות היא עבודה שאינה מכבדת את בעליה, והציע לקבוצה השקעה – או בעצם תרומה – כדי להקים בקיבוץ תעשייה בת קיימא: שלוחה של בית הדפוס שלו בבארי. בהתחלה גייסו מכונת דפוס אחת, וב־1950 הוקם בית דפוס רגיל שהדפיס כל מיני עלונים של התנועה הקיבוצית או עטיפות נייר למוצרי חלב.
"באמצע שנות השבעים נכנסנו להדפסות של המחאות בנקים, מה שהפך את המפעל מבית מלאכה רגיל למשהו עתיר ידע, כי ברגע שאתה עובד עם בנקים הסטנדרטים של אבטחה ודיוק חייבים להיות הרבה יותר גבוהים. הכנסנו טכנולוגיות, הנהגנו גישה חדשנית ועשינו את כל המהפכות של הסליקה ואז של הדיוור. בשנות השמונים המצאנו את המעטפית (מוצר שמאחד את המכתב עם המעטפה, א"ש), והתפתחנו לתוך העולמות האלה כל הזמן. אנחנו בעצם הבאנו את המחשב הראשון לנגב.
גל כהן, המנכ"ל לשעבר: "כשחברי הקיבוץ שמעו שאפשר להפעיל את המפעל ושום דבר קריטי לא נפגע, זה נטע בכולם אופטימיות וכוח. חשוב לנו להעביר את הרוח הזאת החוצה"
"באותה תקופה הבאנו גם מדפסות ממוחשבות כדי לייצר המחאות. עד אז כל עולם הגבייה היה בסליקה ידנית, מאוד לא מתוחכמת. ברגע שהכנסנו את המערכות הממוחשבות האלה, כל תהליך הסליקה של כסף בישראל הפך להיות אוטומטי. אחרי זה פיתחנו עם חברות כמו קודאק שיטות להדפסה צבעונית של תמונה משתנה, והפכנו את החשבוניות משחור־לבן למדיה לכל דבר, שאפשר לפרסם בה. בעניין הזה, אגב, הקדמנו את כל העולם. הגיעו לפה אנשי מקצוע מהרבה מדינות כדי לראות איך אנחנו עושים את זה.
"במקביל פיתחנו את עולם כרטיסי האשראי, עבודה מול הממסד הביטחוני, כל הזמן בהתפתחות טכנולוגית. אנחנו אחראים למרבית הדיוור שנשלח בארץ וכמעט לכל ההמחאות. קשה לי לחשוב על ישראלי שיפתח את הארנק שלו ולא ימצא שם משהו שפותח או יוצר אצלנו. מכרטיס אשראי, דרך רישיון נהיגה, ועד גיפטקארד שקיבל בחגים עם כל הקידודים בפנים, שזה לגמרי הייטק".
איך אפשר לנהל מפעל הייטק במשך שנים על גבול עזה, עם פצמ"רים ושניות בודדות להגיע למרחב מוגן?
"זה לא רק פצצות מרגמה. לפני כשנתיים נפל קסאם על המפעל. שני אנשים נפצעו לנו וצנרת המים התפוצצה. זה קרה ביום חמישי באחת בלילה. בארבע בבוקר המפעל כבר היה נקי, ובאחת בצהריים ביום שישי המכונות כבר עבדו. זו תפיסת עולם שאומרת 'אנחנו כאן', לא מתקפלים לרגע. זה נותן לנו הרבה כוח, וכולם מתגייסים תחת הסיסמה הזו. מגיעים אנשים תחת אש כי הם מבינים שזה קריטי. הלקוחות שלנו זקוקים למוצרים שלנו, ואנחנו מחויבים להם. עולם כרטיסי האשראי וההמחאות לא יכול לעצור, ואנחנו מודעים לזה. גם עכשיו, אחרי הטבח הנורא וכשהקיבוץ סגור כמעט לגמרי, המפעל עובד ומייצר".
כאמור, לא רק אנשי הקיבוץ מתפרנסים מהדפוס, אלא גם רבים רחבי העוטף, משדרות, מנתיבות ועוד. "התגייסנו בתחילת שנות האלפיים לבעיית האבטלה החמורה שהייתה פה, כשעלו הרבה אנשים מברית המועצות ומאתיופיה. אימצנו למשפחת דפוס בארי הרבה מאוד אנשים, והמקום הזה ידע לעבוד. לא החסרנו משמרת בשום סבב או מלחמה. אנשים השאירו את המשפחות בבית ובאו להפעיל את המפעל. במסגרת התרבות שלנו הם מרגישים שהמפעל הזה גם שלהם, והם שותפים אמיתיים. אנחנו מטפחים את העובדים שלנו, מעשירים אותם, מפתחים את היכולות שלהם בהכשרות, פיתוח קריירה ועוד".
לא הולכים לשום מקום
כמו המנכ"ל הנוכחי, גם גל כהן עשה את כל המסלול במפעל עד לתפקיד המנכ"ל, שאותו מילא במשך שבע שנים, מ־2012 עד 2019. "התחלתי בתור מפעיל מדפסות כשהשתחררתי מהצבא", הוא מספר. "אחרי הטיול בחו"ל חזרתי להיות נהג, עבדתי בשיווק, במכירות, יצאתי ללימודים, ניהלתי משאבי אנוש במשך שנתיים, מוניתי לסמנכ"ל שיווק, למדתי לתואר שני, חזרתי לנהל את התפעול לשנתיים ואז הפכתי למנכ"ל".
לרוע המזל, למחבלים שחדרו ליישובים כאן היה מודיעין מצוין. אתה יודע להסביר למה הם לא פגעו בציפור הנפש הכלכלית של הקיבוץ?
"הסיבה שהם לא פגעו במפעל היא שהוא היה שומם בחג, והמחבלים באו לשחוט ולרצוח. זה דאעש. האסטרטגיה שלהם היא לשרוף, לשחוט ולבתר אנשים ולחטוף את מי שנשאר. הם רצו דם. המפעל הוא קרן האור שלנו, של הקהילה. בן, המנכ"ל הנוכחי, אסף הרבה אנרגיה מאנשי הקיבוץ והלך להשמיש את המפעל עוד לפני שטיהרו את כל הקיבוץ. זה מראה עד כמה הוא חשוב לנו".
איך משמרים את הקיבוץ ואת הדפוס אחרי שעשרה אחוזים מאנשי בארי נרצחו או נחטפו?
"אנחנו לא עוצרים. ברור שחלק מהאנשים עובדים כרגע מרחוק כדי לענות על צורכי הלקוחות. היה לנו ברור שהדבר הראשון שנניע יהיה הדפוס. זו החלטה שקיבלנו יחד אחרי שהצגנו אותה לחברים, והיא קיבלה הרבה מאוד מחיאות כפיים. זה היה כמעט הזוי, אנשים שלא יודעים מה המצב של בני משפחותיהם ואהוביהם, היית צריך לראות את ההתרגשות שאחזה בהם כשבן עמד פה ואמר 'הצלחנו להפעיל את הקווים האלה, יש לנו כבר מוצרים כאלה, ומחר תבוא משאית לקחת אותם לדואר'. עוד קודם לכן, כשבן אמר לחברי הקיבוץ שאפשר להפעיל את המפעל וששום דבר קריטי לא נפגע, זה היה רגע שנטע בכולם אופטימיות וכוח. חשוב לנו מאוד להעביר את הרוח הזאת החוצה. שכולם ידעו שאנחנו לא נשברים.
"היחס של הלקוחות כלפינו מדהים לאורך כל הדרך. עברנו איתם הרבה סבבים, והם תמיד נשארו נאמנים לנו, תמיד ידעו שאנחנו בשבילם עד הקצה, לא עוצרים או מתבלבלים. דפוס בארי הוא היהלום שבכתר הקיבוץ. אצלנו כולם מבינים את זה, ועכשיו אני מקווה שגם כל המדינה תדע את זה. ואנחנו צריכים לדאוג שהיהלום הזה ימשיך לזהור ולשרת את לקוחותיו נאמנה. אנחנו בתקופה קשה אבל ידינו לא מתרפות. אנחנו לא עוצרים, לא מפסיקים ולא מתבכיינים".
יש קולות בעוטף שאומרים שאי אפשר לגור יותר במקום שמרוחק פחות מקילומטר מהמפלצת החמאסית. מה העמדה של בארי בנושא הזה?
"אנחנו חוזרים. נבנה את בארי, נשקם אותו, אנחנו הולכים לתקומה. הקיבוץ יהיה גדול יותר. אנחנו חייבים את זה בשביל הציונות ובשביל עצמנו, חייבים לחזור למקום שלנו, ואנחנו לא הולכים לשום מקום אחר. ברור שהמדינה תצטרך לדאוג לביטחון. אנשים עברו פה טראומות קשות. אבל אנחנו נשקם את הקהילה, נבריא אותה, נגדיל אותה, והיא תחזור להיות משגשגת ופורחת. זה אינטרס שלנו ושל כל מדינת ישראל. אם אנחנו לא נדע לפעול מהמקום הזה, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה למדינה. המדינה צריכה לאפשר לנו לשקם את ההריסות כמה שיותר מהר. זה קריטי".
עידוד מתוך הממ"ד
כמו כל חברי קיבוץ בארי ששהו בביתם בבוקר השבת השחורה, גם לגל כהן יש סיפור מצמרר. "יצאתי להליכה בשש ועשרים בבוקר", הוא משחזר. "פתאום התחיל מטח קסאמים, שהיה גדול ואחר ממה שאנחנו מכירים. כשהכלבה שלי התחילה להשתולל חזרתי הביתה, והבת שלי, שיש לה דירה בקיבוץ, כבר הייתה עם אשתי בטלפון וביקשה להגיע אלינו. החלטתי שאני נוסע להביא אותה. כשאני יוצא החוצה אני רואה שני מחבלים חמושים על אופנוע, ומיד הקפצתי את כיתת הכוננות. טסתי להביא את הבת שלי, וכשחזרתי איתה הביתה כבר היה הירי הראשון. הסתגרנו בממ"ד ועקבנו אחרי ההתרחשויות, לקחתי איתי סכין ואמרתי לעצמי שאם יבוא מחבל אקח אותו איתי. היינו שם עד עשר בלילה. קצת ירו לעברנו, קצת שמענו צעקות בערבית, אבל לא נכנסו אלינו הביתה. בן אחר שלי היה בקיבוץ מגן, רבע שעה דרומה, והבת השלישית הייתה בקיבוץ, בממ"ד שלה. כולם עשו הכול כדי להחזיק מעמד עד שיגיעו הכוחות להציל אותנו".
15 שעות בממ"ד, שבהן אתם שומעים וקוראים כל מה שהולך בחוץ. זו חוויה איומה. אתה נשמע רגוע כשאתה מתאר אותה.
"כשאתה נכנס לממ"ד במצב כזה, אתה צריך לקבל החלטה אם אתה נכנס לכעסים ולשאלות כמו למה אף אחד לא בא, שאלות שלא נותנות לך לפעול בצורה פרקטית ולהיות יעיל. אני החלטתי לוותר על זה, ובמקום זה ניסיתי לעזור לאנשים ולחברים שכתבו בוואטסאפ ומצבם קשה בהרבה משלי. המחבלים עברו בית בית. הם היו מאוד שיטתיים. רק כשיצאנו בלילה הבנו מי נשאר ומי נרצח, וגם כשפינו אותנו זה היה תחת אש. הם התחילו מכיוון מערב ועברו בית בית. לקראת ערב הם התחילו להגיע לאזור שלנו ונכנסו לאחד הבתים, ואז כבר הגיעו מספיק כוחות צבא והשתלטו על השטח".
