שוטרי תחנת שדרות ניסו השבוע להתמקם במשכנם החדש. החדרים החדשים, בבניין משרדים במתחם ההייטק הצמוד לעיר, עדיין חסרים ציוד בסיסי, ובכניסה ניצבת תזכורת לכך שהמעבר הזה רחוק מלהיות חגיגי. תמונותיהם של שבעת השוטרים שנפלו בקרב שהתחולל בתחנה במהלך שמחת תורה, עומדות שם לצד נר זיכרון וסידור תפילה. בבוקר שבו ביקרתי במקום יצאו רבים משוטרי התחנה לאזכרות חבריהם, והתחנה תוגברה בעמיתיהם מהערים השכנות.
אחד מיעדיהם של מחבלי חמאס שפלשו ליישובי הדרום היה תחנת משטרת שדרות. בשעה 6:30 באותו בוקר, בדיוק כשראשוני המרצחים פרצו את גדר המערכת, התקיימו בתחנה חילופי משמרות. שוטרי הלילה התכוננו לשוב לבתיהם לנוח, ואנשי הבוקר באו לתחנה והחלו בחפיפה. למשמרת הבוקר התייצבה רפ"ק מאלי שושנה, קצינת מתנדבים במרחב לכיש, שמשובצת בתחנה פעמים רבות כקצינה תורנית בסופי שבוע ובחגים.
"הגעתי בתחילת המשמרת לעבודה הרגילה", משחזרת רפ"ק שושנה. "פגשתי את היומנאית, דיברנו, צחקנו, עשינו החלפת משמרת עם ראש המשמרת בנוהל הרגיל, החבר'ה שיוצאים מעבירים לנכנסים את מה שהיה במהלך הלילה. פתאום הייתה אזעקת צבע אדום. נכנסנו לממ"ד ושמנו לב שזה צבע אדום ממושך, לא משהו רגיל. בעודנו בממ"ד קיבלנו דיווח על נפילה באחד הרחובות בעיר, והוצאתי ניידת למקום הנפילה לראות מה הולך שם".
סמל שני רם רייבי, שוטר בשירות חובה בתפקיד סייר, סיים משמרת לילה. רייבי, שהתגייס לפני שבעה חודשים בלבד, מצא עצמו מנהל קרב גבורה נגד כל הסיכויים, בתחנה שאך לא מזמן נקלט בה. "התכוננו לצאת הביתה אחרי משמרת רגילה", הוא מתאר את המשך השתלשלות האירועים, "ואז התחיל מטח קסאמים. בשלב הזה קיבלנו שיחה מחיל הים, שיש חדירת מחבלים לזיקים ודרוש סיוע. אני והשותף שלי אליהו מיכאל הרוש לקחנו M16 ורצינו לצאת למשימה, ואז שמענו צרור יריות. יצאנו החוצה וראינו מולנו טנדר של מחבלים. לקחתי את הנשק ויריתי לכיוונם. פתאום היה לי מעצור בנשק, נכנסתי בחזרה לתחנה".
בדקות אלה השוטרים עדיין לא הבינו את גודל האירוע. "שמענו ירי חי, ממש קרוב אלינו", אומרת שושנה. "לא הבנו מה קורה. פתאום מגיע מול בניין המשטרה טנדר לבן ועליו חמישה־שישה חמאסניקים, עם בנדנות על הראש ומדי חמאס, עם נשק ארוך ביד. הם בטנדר מולנו, אנחנו מסתכלים עליהם, הם עלינו. זה נראה כמו פרק בפאודה, אבל לא, זו המציאות".
רם רייבי: "אנשי ימ"מ עלו אלינו במנוף של רכב כיבוי, ויחד פינינו את הפצועים. הייתי אחרי שבע שעות של לחימה, אבל נשארתי להילחם עם המפקדים עד לשעות הלילה"
היא התעשתה במהרה, והורתה לקבוצת שוטרים שהיו איתה לעלות לגג התחנה ולנהל את הלחימה משם. "עלינו עם מאלי לכיוון הגג", מספר רייבי, "אבל הדלת הייתה נעולה. בדיוק אז המחבלים ירו טיל אר־פי־ג'י על המבנה וכולו התמלא עשן. הצלחתי לעלות לגג דרך החלון ולתפוס עמדה". בעוד רם מטפס מהחלון, היתר הבינו שאין להם זמן לחפש מפתח. שושנה הוציאה את המחסנית מהאקדח, ובמכה עם הקת שלו שברה את המנעול ופתחה את הדלת.
בזמן הזה התרחשה לחימה בעוד מאות זירות ברחבי הדרום. מפקד מחוז הדרום במשטרה ניצב אמיר כהן, שהגיע לתחנת שדרות, ניהל משם גם את יתר הזירות, עם מפקדי המרחב וסגניהם.
"כששוטרים מבינים שיש אירוע לחימה, שיש מצב חירום, הם מיד מגיעים למקום הבטוח שלהם וממנו מתחילים לפעול. גם שוטרי שדרות הגיעו לתחנה שלהם כדי להתארגן, לקחת נשק ולקבל תדריך, אבל המחבלים מיקמו צלפים, וכל מי שהתקרב קיבל מכת אש. במכה הראשונה נהרגו שני שוטרים, וקצין המבצעים של התחנה נפצע אנוש. עוד שוטר שהיה בחופשה וקפץ להצטרף למאמץ נפצע קשה", מספר סנ"צ אליהו שמול, סגן מפקד מרחב לכיש, שעקב אחר הלחימה מעמדת הפיקוד.
שושנה: "עליתי לגג עם עוד שישה שוטרים, וכל אחד תפס מחסה. אנחנו עוד לא מצליחים לקלוט מה בדיוק קורה, ופתאום שניים או שלושה מחבלים עולים במדרגות ויורים בנו. אני יורה באקדח ומורידה אחד, השוטר שלידי מוריד אחד אחר. אני לוקחת את האקדח מהמחבל ההרוג וזורקת אותו לכיוון השוטרים שלי בצד השני. אנחנו חוזרים לעמדות ירי. אחרי כמה דקות השוטרים שלי צועקים 'מאלי, רימון'. אני רואה רימון ליד הרגליים שלי. שחור, מלא עשן, עושה רעש מוזר. תפסתי אותו וזרקתי בחזרה למדרגות, והוא התפוצץ על המחבלים".
השוטרים שעלו לגג הבחינו כאמור בטנדר אחד של מחבלים, אך בזמן חילופי האש הראשונים נכנסו לתחנה מחבלים נוספים. בין 25 ל־30 פעילי חמאס חדרו לתחנה וניהלו בה קרבות ירי. שושנה דיווחה בקשר על המתרחש, ושיש עוד פצוע. "בשלב הזה כבר לא ידעתי איך אני יוצאת מהתחנה. ביקשתי בקשר שיודיעו לבן שלי שאני אוהבת אותו".
הקרב שהחל בבוקר נמשך שעות ארוכות. "זורקים עלינו רימונים, יורים מנשק ארוך. כבר בירי הראשון הם פגעו בדוודים שעל הגג ונשפכו המון מים. אנחנו שוכבים כדי לתפוס מחסה ונרטבים, זה עזר מאוד למנוע פגיעה קשה יותר כשהם זרקו את הרימונים, כי רימון במים מתפוצץ חלש יותר. השוטר שהיה לידי נפצע, שוטר אחר המשיך לירות. אנחנו כל הזמן יורים לכיוון שלהם, מונעים מהם להגיע אלינו. כשיש הפוגה בירי בודקים את הפצועים שלנו, מדווחים על פגיעות וממשיכים בקרב. בשלב מסוים הקשר כבר לא עובד. גם הטלפון שלי שקע במים".
"זו לא סתם חדירה לתחנה, שזה אירוע שיכול לקרות, כמו שראינו גם בירושלים בשבוע שעבר", מחדד שמול. "כאן נכנסו 30 לוחמי נוח'בה, פעילי חמאס מאומנים, מתורגלים, מצוידים, שיורים טילי אר־פי־ג'י. ובמוקדים אחרים בעיר יש עוד קרבות ירי. יחידות יס"מ ויואב נאבקות במחבלים בכניסה לעיר, במכללת ספיר יש חילופי אש, בכל הכבישים יש המון חוליות. שוטרים שמנסים לתגבר חוטפים נ"ט וטילי לאו. בכל הציר יש המון חוליות".
מי שנפל ראשון בתחנת שדרות היה אליהו מיכאל הרוש, ששמול הכיר מקרוב. "כשהמחבלים הראשונים הגיעו לתחנה הוא היה הראשון שהסתער עליהם וגם הצליח לירות ולפגוע. הוא פעל בגבורה ובאומץ לב, יש לי צמרמורת כשאני מדבר על זה. בהסתערות שלו הוא אפשר לחבריו כמה שניות להתכונן, להתייצב בעמדות ולהיערך לקרב. אליהו בא מבית חרדי והתגייס למשטרה עוד כחייל בשירות חובה. הוא היה לקראת יציאה לקורס קצינים. איש מיוחד ושוטר יוצא דופן".
"היה איתנו מאבטח אזרחי שעלה לגג", מספר רייבי. "הוא נפצע מירי המחבלים, והשותפה שלי מור עשתה לו מהחולצה שלה חוסם עורקים. עוד מחבלים ניסו לעלות. הייתה לי מחסנית אחד בלבד, את ה־M16 נתתי לקצין שעלה איתנו על הגג. שוטר אחד צעק אליי מהעמדה שלו 'רם, נגמרה לי התחמושת'. זרקתי לו את האקדח שלי כדי שיהיה לו עם מה להגיב, ולקחתי אקדח מאחד הפצועים שכבר לא היה פעיל. הקרב נמשך שעות".
"איבדתי את תחושת הזמן", אומרת שושנה. "לא יודעת אם עברו דקות או שעות בין ירי לירי, בין חילופי אש לעוד מהלומה. אנחנו בלי טלפון ובלי קשר, לא יודעים מה הולך בחוץ – והחברים מסמנים ששוב עולים מחבלים לגג. אחד הורדתי מיד, את השני פצעתי, אבל הוא ירה בי ונפצעתי בגב היד. כל הזמן שמרנו על קשר עין בין השוטרים".
את הדברים המחרידים הבאים אומרת הקצינה בקור רוח מרשים: "בזמן הזה אני כבר שוכבת, מתבוססת בדם ובמים. בשלב מסוים חשבתי שנגמרה לנו התחמושת ושאין לנו עוד אפשרות להשיב אש, הדבר היחיד שחשבתי לעשות הוא להעמיד פני מתה, למקרה שהמחבלים יבואו לגג. הנחתי יד על הראש כדי שאם יעשו וידוא הריגה ויירו לי בראש, אולי היד תעצור את הכדור".
"רם, תהיו חזקים"
בשעה שהשוטרים נאבקים במחבלים בכלל הזירות, בפיקוד המרחב המשיכו לעקוב אחר הנעשה בתחנה. "שוטר הוא לא חייל צה"ל", מחדד סנ"צ שמול, "אין לו נשק ארוך, יש אקדח למקרי חירום. אנשים בתחנה נלחמו בחירוף נפש, חתרו למגע, גילו כוחות נפש אדירים".
באותם רגעים השקיעה שושנה את כל מאמציה בלהיראות כמי שכבר לא בין החיים ולהינצל מאש המחבלים. "הטלפון שלי, שנהרס במים, התחיל פתאום לנגן צלילים מוזרים. חשבתי שזה לטובתי. יראו שהטלפון מצלצל ואני לא מגיבה, יחשבו שאני מתה. רק שהייתי רטובה עד העצם, ועל הגג התחילה רוח. הגוף שלי רעד מקור. וזו בעיה, מת לא רועד. ניסיתי להרגיע את הרעידות בעצירת הנשימה. הפסקתי לנשום מדי פעם, לדקה או יותר, בתקווה שאצליח לעצור אותה גם כשהם יעלו".
המחבלים התבצרו בקומות התחתונות של התחנה. באותו זמן הגיע אל כוח חמאס תגבור: צלף. "המחבלים העמידו צלף באחד הגגות האחרים, והוא החל לירות לעברנו", אומרת מאלי. "הוא פגע והרג שוטר ושוטרת שלי. שוטר נוסף נפצע. הזמן עובר. אנחנו מבינים שכוח ימ"מ מגיע לחלץ אותנו, אבל הם מתקשים לפרוץ לתחנה כי הקרב מתנהל מול המחבלים בקומה הראשונה".
רייבי, השוטר היחיד על הגג שלא נפגע, המשיך להדוף את המחבלים. רימון שהושלך לכיוונו התפוצץ במרחק שלושה מטרים, אך הוא לא נפגע. "אחר כך עלה מחבל ופשוט נעמד מולי. יריתי עליו והוא נפל". רייבי קיבל הנחיות ממפקד התחנה, ובהן הוראה שלא לדבר במכשיר הקשר, מחשש שהמחבלים חטפו את המכשירים שבתחנה והם מאזינים לדיווחים.
"מפקד התחנה נתן לי לדבר עם מפקד צוות הימ"מ, והוא עדכן אותי במאמצי החילוץ שנעשים מחוץ לתחנה", הוא מספר. "מפקד הימ"מ אמר לי 'רם, תהיו חזקים. אני יורה עכשיו שני טילים על הקומה הראשונה והשנייה. ננסה לחלץ אתכם כמה שיותר מהר'. כל המבנה רעד מהטילים, לנו לא קרה כלום. אחרי ירי הטילים, צלף של הימ"מ שהיה על גג סמוך נתן לי הוראות. כשראיתי אותו הבנתי שהוא שומר עלינו. אם מישהו יעלה לגג, תהיה לנו אבטחה".
כוח הפריצה של הימ"מ הצליח לעלות אל גג התחנה. שושנה: "בשלב הזה לא ידעתי אם אלה מחבלים או כוח חילוץ, והייתי בדילמה – אם אני מסתובבת אליהם והם לא משלנו, אני בסכנה; אם אני לא מסתובבת והם כן משלנו, הם לא יחלצו אותי. לקחתי את הסיכון, הסתובבתי ושמעתי אותם צועקים 'היא חיה, היא חיה'. הגיע רכב של כיבוי אש עם מנוף להוריד אותנו מהגג. אחד הלוחמים של הימ"מ עזר לי ומשם פונינו לבית חולים".
הפינוי לבית החולים נעשה בסביבות השעה 15:00, אלא שהוא ממש לא חתם את הקרב בתחנת משטרת שדרות. "כשאנחנו בבית החולים נודע לנו שיש עוד יריות בשדרות. בהתחלה לא הבנתי על מי הם עוד יורים, הרי חילצו אותנו; התברר שהחילוץ שלנו נעשה ממש תחת אש. הקרב עוד היה בשיאו ונמשך עד הלילה".
רייבי הבין אז שהאירוע מתקרב לסיומו. "במנוף של הכיבוי עלו אלינו אנשי ימ"מ. הימ"מניקים אמרו לי שצריכים את העזרה שלי בהעברת הפצועים למנוף. הייתי אחרי שבע שעות של לחימה, כל הגוף כאב, זה היה קשה, אבל הבנתי שזה הסוף. פינו את הפצועים לבית חולים ואני נשארתי עם המפקדים עד לשעות הלילה".
אחרי פינוי התחנה מהשוטרים הפצועים, הקרב בתוך המבנה נמשך. "מפקד מחוז הדרום, ניצב אמיר כהן, הורה על נוהל 'סיר לחץ'. בתוך התחנה התבצרו עוד שישה־שבעה מחבלים, על פי הערכות שלנו. המטרה הייתה למוטט את התחנה עליהם. הם התבצרו במרחבים המוגנים שבתוכה, ואי אפשר היה לירות אליהם בלי לפגוע במבנה. הביאו טנק ללב העיר והוא ירה על התחנה. אחר כך הרסו אותה כליל עם שני שופלים וטרקטור".
"אני בסדר עכשיו", אומר רייבי. "עדיין מנסה לעכל, להבין מה שקרה שם. זה לא נתפס. לא היינו מוכנים לזה בשום צורה, לא תחמושת, לא יכולות ולא אמצעים. החברים שלי שקלטו אותי בתחנה נרצחו לי מול העיניים. אבל תחנת שדרות היא משפחה, ונעשה הכול לחזור לשם ולהמשיך".
עם יד חבושה ובין אזכרות לביקורי פצועים, גם רפ"ק מאלי שושנה מנסה לחזור לשגרה. "אני עדיין כואבת, פיזית ונפשית. הולכים מהלוויה לאזכרה, מניחום אבלים לביקור חולים. אני מתקשה להאמין למה שעברנו, ומודה לקדוש־ ברוך־הוא שאנחנו אחרי זה ואנחנו בחיים". היא מבקשת להעלות את זכרם של שבעת השוטרים שנרצחו. "חלקם הגיעו מהבית בלי לחשוב פעמיים, חלק היו איתי בתחנה. שמרנו זה על זה כמה שיכולנו, עשינו הכול כדי לצאת משם בחיים. הם הגיבורים שלי, כל אחד מהם".
