בבוקר שמחת תורה התעורר סא"ל מאיר אוחיון, מפקד גדוד 51 של גולני, בביתו בכפר־סבא, להודעה ממפקד הפלוגה המסייעת: "יש פשיטה על הציר לכיוון כיסופים, תגיעו". את ההודעה הזו שלח המ"פ בקבוצה הגדודית תוך כדי קרב עם עשרות מחבלים שירו בלי הרף לעבר ג'יפ החפ"ק שלו. זמן קצר לאחר מכן נורה לעברם טיל אר־פי־ג'י, והקַשר שלו נהרג.
"החיילים פוגעים בהמון מחבלים, וכל הזמן נמשך לשם שטף לא נגמר של טנדרים ואופנועים", מתאר אוחיון. לדבריו, חיילי המסייעת ששהו במוצב הפלוגתי הבינו את המצב, עלו לעמדות עם מקלעים והצליחו לבלום את המחבלים. זהו המוצב היחיד בגזרה שלא חדרו אליו.
בינתיים, שאר חיילי המסייעת שהיו במשימות סמוך לגדר נתקלו במאות מחבלים חמושים היטב וניהלו קרבות קשים. ג'יפ אחד של הפלוגה נפגע וארבעת הלוחמים שהיו בו נהרגו. ג'יפ אחר הצליח לבלום את המחבלים, נסוג לאחור וחבר לג'יפ נוסף, ובדרך למוצב הספיק לאסוף אליו עשרה לוחמים ולדרוס למוות מחבלים רבים. עם ההגעה למוצב נכנסו הלוחמים במהירות לנמ"רים וחזרו לחסל את המחבלים שחדרו לשטח ישראל.
מג"ד 51 החל לשעוט דרומה, תוך שהוא שומע את הדיווחים על הקרבות שלוחמיו מנהלים. בתשע בבוקר הוא הגיע לאזור אורים, ונתקל במארב. "ניצלתי כי מישהו שהיה לפני חטף. פרקנו מהר מהרכב לכיוונם, התחלנו לירות לעבר המחבלים והם פשוט ברחו". אחרי שעתיים של נסיעה בצירי עפר הוא הגיע למפקדה הגדודית בכיסופים.
שעות קודם לכן הגיעו למקום 20 מחבלים. רבים מהם חוסלו בידי לוחמי הגדוד בפיקודו של הסמג"ד וקציני המטה. "כשהגעתי למוצב ראיתי חמש גופות של מחבלים בש"ג, אבל שמעתי שיש עוד חוליה שמסתובבת בין המבנים. נכנסתי עם כוח לוחמים שלי ועוד צוות מאגוז והרגנו אותם. בכך נגמר האירוע במוצב".
אוחיון, בן 35, נשוי ואב לשני בנים, התגייס לגולני בשנת 2006. מאז עבר בכל שרשרת הפיקוד בגדוד 51, עד שבקיץ 2022 מונה למפקדו ה־44. גדוד 51 הוקם ב־1947, הראשון בחטיבת גולני, מה שמעניק לו היסטוריה ארוכה של לחימה וסיפורי גבורה. ממבצע יואב במלחמת השחרור וכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים, ועד הקרב בבנת־ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, שבו איבד הגדוד שמונה מלוחמיו, בהם הסמג"ד רועי קליין. עד המלחמה הנוכחית, הקרב ההוא נחשב לקשה ביותר בתולדות הגדוד. כעת, ביום הראשון של הלחימה ביישובי הנגב המערבי איבד הגדוד 29 מחייליו, לוחמים ותומכי לחימה כאחד, ויותר מ־50 נפצעו.
"הגדוד תופס את גזרת כיסופים יותר מחודשיים. עסקנו בהגנה על היישובים", אומר סא"ל אוחיון. "בתקופה האחרונה היו הפרות סדר בגדר, כל מיני אירועים שגרתיים. דפוס הפעולה האפשרי שאנחנו ערוכים ומתכוננים אליו הוא של 'פשיטה בהפתעה'. זאת הייתה התפיסה הרווחת והנחת היסוד. פשיטה על כוח מבודד, טנק, מוצב או כוח שמתחזק את הגדר. לכך התאמַנו".
בבוקר שמחת תורה, מספר אוחיון, מחצית מחיילי מהגדוד היו בבית בחופשה. גם מהלוחמים שלא יצאו, רק מחצית שובצו למשמרת באותו זמן; הם הוצבו ב"כוננות עם שחר" שגרתית בכמה נקודות, מול צירים שמוגדרים "נתיבי חדירה אפשריים". לא היה בידם שום מידע מודיעיני מיוחד.
"היינו בשגרת שבת רגילה, כשהמרחב של המכשול מוגדר כסגור לתנועה", אומר מג"ד 51. בניגוד לאימונים שחמאס ערך בעבר, הפעם לא היה מדובר בפשיטה אלא במתקפת פתע מאורגנת מאוד, מהתוכנית המבצעית ועד כמויות אמצעי הלחימה והציוד. למחבלים היו רחפנים שיכולים להטיל רימונים, מטענים וראשי נפץ מהאוויר, כטב"מים מתפוצצים וגם ציוד רפואי רב ואמצעים לשהייה ממושכת בשטח, החל מתמרים ומים ועד טלפונים ומטענים ניידים, וכן הוראות איך לחטוף ישראלים. "הם באו מוכנים, והנשק הכי גדול שלהם היה ההפתעה".
מנחיתות לבלימה
לפי התחקירים הראשוניים שנעשו בצה"ל, מתקפת חמאס חולקה לשלושה גלים. הראשון כלל לוחמים מכוח נוחבה, יחידת הקומנדו של חמאס, שירו פצצות מרגמה לעבר היישובים והמוצבים כדי לרתק אותם, ופרצו את המכשול בעזרת דחפורים ומטעני חבלה. אחרי שנכנסו לשטח ישראל פגעו המחבלים במצלמות ובאמצעי התצפית ומיהרו לצמתים כדי לארוב לכוחות העתודה, ולמוקדי הפיקוד של צה"ל בגזרה כמו בסיס רעים ומפקדות הגדודים בכיסופים ובנחל־עוז. מיד לאחר מכן הגיע הגל השני של המחבלים והצטרף למתקפה. בשני הגלים האלה השתתפו כ־2,500 מחבלים. בגל השלישי, שמוגדר "גל בוזזים", היו עוד כ־500 פלסטינים שהשתתפו במעשי הרצח והביזה.
"האירוע מתחיל בצורה אחידה בכל הגזרה. ב־6:50 כבר יש פשיטה לתוך המוצבים והיישובים", משחזר אוחיון. "כשהייתי עם אחד המ"פים בדרך לגזרה, קיבלנו שיחה מלוחם שהיה בחדר האוכל במוצב כיסופים עם שני הרוגים ו־13 פצועים. הוא סיפר שאין לו תחמושת ושיורים עליו מכל הכיוונים. אמרנו לו שייקח איתו החוצה עוד חיילים ואת המא"ג שהיה שם, וייתן מכת אש חזקה לכיוון המחבלים. הוא הצליח להדוף את המחבלים, רץ לחדרים והביא כמה אפודים, וחזר להמשך לחימה. זה לוחם. אם המחבלים היו חודרים לחדר האוכל היינו סופרים עוד 15 הרוגים. באותו מוצב, מפקד פלוגת המפקדה עם הרס"פ שלו הגנו על כל החיילות של הגדוד שהיו בתוך המיגונית. הם הרגו שלושה מחבלים תוך שהם מחזירים רימונים שהושלכו לעברם, עד שהמ"פ נהרג. הם מנעו אסון גדול, ובזכותם אין לי אף חיילת הרוגה בגדוד. כולן היו שם או בחמ"ל, וגם שם היו לוחמים שהגנו".
"יחסי הכוחות בין הלוחמים למחבלים היו כל כך לא שוויוניים שזה היה כמו לעצור מים במסננת. בלא מעט מקרים, מי שהצילו את המצב היו מפקדים שהגנו על חיילים שלהם"
סא"ל אוחיון מוסיף ומספר על מפקד כיתה צעיר שהיה עם הצוות שלו בתוך נמ"ר, כאשר מחבלים ירו עליו טילים והחלו לסגור עליו. בשלב מסוים הוא פרק החוצה וחיסל שבעה מחבלים. "כשאני מגיע לשם עם המ"פ אנחנו רואים גופת מחבל על כבש הכניסה לנמ"ר, עוד שניים ליד הזחל, ואת שאר המחבלים רחוקים אחרי שהקַלע של הכוח פגע בהם. תחשוב על תעצומות הנפש של המפקד הזה, שחוטף טיל לכלי ואז עוד אחד ועוד אחד, ומחליט פשוט לצאת כשהוא בנחיתות מבחינה מספרית וגם מבחינת התחמושת, מסיר את האיום ובסוף גם חוזר למוצב".
סא"ל אוחיון מבקש לספר גם על מפקד פלוגת הטנקים מגדוד "עֹז" (77), שהיה בגזרה שלו. ברגע שהבין כי אחד הטנקים שלו חטף טיל קורנט ויש חשש לחטיפת חיילים, הוא מיהר לשם עם הטנק שלו. "ראיתי שם בין 30 ל־40 גופות מחבלים. הוא דרס מחבלים וירה פגזים וקליעים לעבר כל מי שהיה שם. הוא נכנס 500 מטרים לתוך הרצועה לבדו, זיהה שני טנדרים עם המון אנשים במרחק שלושה קילומטרים ממנו, ירה לעברם פגז וכנראה פגע באחד מהם. מיד נורה לעברו מטח של טילי נ"ט, הטנק נפגע ויכולת הצידוד של הצריח הושבתה. הוא חזר לאחור, וליד קיבוץ מגן דרס עוד חמישה מחבלים. בכביש 232 הטנק שלו הושבת סופית. הוא עצר רכב של לוחמי ימ"מ, נכנס עם חייל שלו לתא המטען ואמר להם להוריד אותו בצומת ליד כיסופים. משם הוא רץ שישה קילומטרים בחזרה למוצב שלו כדי לעלות על טנק אחר, וחזר ללחימה לצידי לעוד 48 שעות. ניהלנו לחימה כמו וישר באוטו, בתנועה מימין לשמאל, והשמדנו חוליות מחבלים בשטח".
רבים מהיישובים בגזרת גדוד 51 נפגעו קשה. את המכה הקשה ביותר ספג קיבוץ ניר־עוז שבחבל אשכול. לפי הפרסומים האחרונים, כל תושב רביעי במקום נרצח או נחטף. סא"ל אוחיון מכנה את המקום "החור השחור שלי", גם בגלל התוצאה הקטלנית וגם בעקבות היעדר המידע שלו בזמן אמת על הקרבות שמתחוללים שם.
"הפלוגה הדרומית שלי נמצאת שם, ובזמן אמת לא הבנו מה באמת קורה בקיבוצים באזור. אין תקשורת, הפיקוד הבכיר נהרג ממש בהתחלה, המחבלים פשטו על המוצבים בסביבה ועל בסיס האוגדה וגם איתם אין קשר", הוא אומר ומדגיש שוב את פערי הכוחות בין חמאס ליחידות צה"ל בשעות הראשונות. "הם הגיעו עם קטלניות גבוהה מאוד – מטולי אר־פי־ג'י, רימונים והמון ציוד לחימה, ואנחנו – בשגרה, רק עם נשק קל. האזרחים שתוהים איפה היה צה"ל צריכים לדעת שהצבא הותקף בצורה קשה מאוד במשהו שאף אחד לא דמיין. אמנם שום מוצב אצלי לא נכבש, ויש מוצב אחד שגם לא חדרו אליו, אבל יחסי הכוחות היו כל כך לא שוויוניים שזה היה כמו לעצור מים במסננת. בלא מעט מקרים, מי שהצילו את המצב היו מפקדים שהגנו על חיילים שלהם".
עודף של לוחמים
הקרב על קיבוץ כיסופים, הסמוך למוצב הגדודי, היה קשה מאוד. אף שהתברר בשלב מוקדם שמחבלים פושטים על המקום, רק כוח מצומצם הגיע להיאבק במחבלים. במשך שעתיים וחצי הדף הכוח, בהובלת מפקד פלוגה ב' בגדוד, התקפות חוזרות ונשנות, עד שהגיע כוח תגבור וסייע בחיסול המחבלים. בסוף הקרב התברר כי נהרגו בו 16 ישראלים, מחציתם תושבי כיסופים.
בשבת בצהריים כבר נמצאו כוחות צה"ל בכל זירת לחימה בקיבוצים ובצמתים. "יש המון קצינים באזור, כי כל מי שיש לו ג'יפ הגיע למקום", מתאר אוחיון. "מפקד גדוד שקד מגבעתי, מג"ד 9 מחטיבה 401 של השריון, מג"ד דקל מבה"ד 1 ומפקד יחידת אגוז. כל מי ששמע מה קורה הגיע לקיבוצים. במוצאי שבת עדיין היו חוליות בשטח, ועד רביעי עוד היו היתקלויות מעטות עם מחבלים שהסתתרו".
יותר מיומיים אחרי שנכנס לנמ"ר ונלחם במחבלים, יצא סא"ל אוחיון מהכלי המשוריין והכריז ברשת הקשר הגדודית: "אחרי 50 שעות לחימה סיימנו את הבלימה והשגנו שליטה מבצעית". מבחינתו "בלימה" הוא המושג הנכון, בדומה לקרבות שנערכו לא רחוק משם לפני חמישים שנה. אוחיון השתתף במבצע עופרת יצוקה ב־2008, ובצוק איתן ב־2014 הוא לא היה בתפקיד לחימה אך מכיר את התחקירים והקרבות לעומק. אבל המלחמה הנוכחית לדבריו היא "לא באותו קנה מידה. ההרגשה אחרת לגמרי. התחושה היא יותר כמו יום כיפור, לא כמו עוד סבב בעזה".
בשמונת הימים לאחר מכן המשיך הגדוד לטהר את השטח ולהגן על הגזרה. "עכשיו אנחנו עם הפנים קדימה", אומר אוחיון. "קצינים ולוחמים נהרגו, אבל הגדוד מילא את השורות מהר במילואימניקים ובקצינים שחזרו במיוחד מהלימודים. יש לי עכשיו בגדוד שמונה קצינים בדרגת רב סרן, ואני בעודף של 200 לוחמים. אנשים באו והתייצבו. הגיעה גם פלוגה שסיימה מסלול, אז השלמנו את השורות בקלות. עכשיו יש לנו ציוד, תחמושת, אמצעי לחימה מיוחדים ונמ"רים, ואנחנו עסוקים בנוהל קרב ובהכנות לכניסה. לא יודע מתי זה יהיה אבל זה מה שאנחנו עושים כל היום, מתכוננים להיכנס. החבר'ה מאוד רוצים לעשות משהו. זאת מלחמה על הבית.
"נכשלנו במשימה", אומר אוחיון ביושר. "המשימה שלי הייתה להגן על הגזרה ועל היישובים ולא הצלחנו לעשות זאת. אבל עשינו את הכי טוב שיכולנו באותם תנאים. חמאס צריך להימחק, אנחנו לא מתכוונים להכיל איום כזה, וחשוב שמי שמסתכל עלינו יבין זאת היטב. המלחמה תהיה מורכבת, ובסיומה אני מקווה שנמוטט את חמאס ושהוא לא יצליח להתאושש".
מה אמרת ללוחמים בכינוס האחרון?
"חיבקנו אותם וגם דרשנו מהם. הסברנו וחיברנו אותם לתמונת המצב של מה שהיה ומה נעשה קדימה, ואמרתי להם שבשורה התחתונה, בצל תנאי הפתיחה, כשהגדוד היה בעשרות קרבות, החבר'ה נלחמו כמו אריות. כשהגעתי למוצב ראיתי לוחם עם וסט ובוקסר, פצוע ביד. סיפרו לי שהוא נכנס לחמ"ל, לקח מחסניות וחזר החוצה להילחם. אנחנו עומדים בשעה גורלית לעתיד שלנו, ועכשיו תורנו. הם מבינים את זה. לא צריך לומר יותר מדי, הם מוכנים לעשות מה שצריך".
מתוקף תפקידו, מג"ד 51 הכיר את הגזרה היטב והיה בקשר הדוק עם התושבים, כיתות הכוננות והרבש"צים. התמונות מהמקומות שהכיר טוב כל כך, קשות גם בעבורו. "זה היה שדה קטל. הרגנו 150 מחבלים, אבל המספר הזה לא עושה לי כלום ולא מנחם אותנו, כי התוצאות מהצד שלנו הן נוראיות. מי שראה את הדברים מבין היטב".
יצא לך לדבר עם אנשי היישובים בימים האחרונים?
"רק עם חלקם, כי היינו עסוקים בלחימה ואז יצאנו מכאן. אחרי המלחמה נעסוק בזה, לא עכשיו. יש הרבה דברים שאני לא עוסק בהם עכשיו. יש לי 29 חללים בגדוד, וגם למשפחות השכולות אני לא נוסע כרגע. כשיגיע הרגע נתאבל, נבכה, נגיע למי שצריך ונתקדם. נראה מה יהיה אחרי המלחמה.
"החיילים היו גיבורים, ונלחמו על החיים שלהם. אם לא תהרוג יהרגו אותך. במקום שהפתיעו אותנו נהרגו חיילים, גם מטווח אפס. במקומות שהגענו אליהם כמו שצריך אז לא היה ספק. מי שלא הופתע בהתחלה הצליח להרוג את המחבלים, נוחבה או לא נוחבה. אני יודע לומר שכל החיילים בגדוד פעלו בצורה הכי טובה שיכלו, ועכשיו אנחנו עם הפנים קדימה".
