אמרו לו שהוא מטורף, אבל כשאביחי ברודץ שמע שאשתו וילדיו חטופים – הוא חש כמעט אושר והקלה. "ביום וחצי הראשונים הייתי בטוח שהם לא בחיים, הייתי גמור. ואז הגיע מידע שראו אותם נלקחים לעזה – אשתי הגר, שלושת הילדים שלנו ובת של חבר. הרגשתי כאילו קיבלתי את החיים בחזרה", הוא מספר. הדאגה נותרה בעינה, אבל כעת היא מלווה בתקווה.
יחד עם שאר ניצולי כפר־עזה, גם ברודץ מתגורר כעת בקיבוץ שפיים. חבר אחד ישן איתו, אחר מלווה אותו. לא נותנים לו לקרוס, הוא לא נשאר לבד. בשבת ישן בבית הוריו בראשון־לציון, בתום שבוע שבו לא עצם עין. "שלחו אותי לפסיכיאטרית שנתנה לי כדור, אבל התעוררתי באמצע הלילה עם סחרחורות. החלטתי שאני לא יכול להישאר ככה. כתבתי שלט: 'המשפחה שלי בעזה', לקחתי את הכלב שלי, שמצאו אותו ביום חמישי ומאז הוא לא מוכן לעזוב אותי, והגעתי בשלוש בבוקר לקריה".
מאז הוא נמצא שם, בשער הפונה לרחוב קפלן. מבלי שתכנן יותר מדי, הפך ברודץ למוקד עלייה לרגל. "כל חיי – ויעיד על כך המקום שבו אני חי – סמכתי על המדינה בעיניים עצומות. אני לא מתכוון להפסיק עכשיו. אסטרטגיה צבאית ומדיניות? קטונתי. פגשתי בשבועיים האלה הרבה אנשי ציבור. אני לא אומר להם איך לפעול, אני רק מבקש שהמשפחה שלי תחזור אליי, שאני ושכמותי נהיה בראש סדר העדיפויות של המדינה.
"נראה לי שגם להם זה ברור, שהרי כל מקבלי ההחלטות הם בעלי משפחות", הוא מוסיף, "אבל גם דברים נורא ברורים בורחים מהראש עם כל הדברים הנוראיים שאנחנו עוברים עכשיו. זו הסיבה שאני פה, לספק את המיקוד, להגיד את המובן מאליו: ילדים צריכים להיות עם אבא שלהם, אישה צריכה להיות עם בעלה, והבעל צריך להיות עם האישה שלו".
אביחי ברודץ (42) גדל בראשון־לציון, ואשתו הגר (40) גדלה בגבולות. הם הכירו בשירות הצבאי שלהם בתותחנים, ומאז הם יחד, כבר 22 שנה. לכפר־עזה הגיעו בעיצומו של מבצע צוק איתן. ברודץ לא היה מודאג, ולתדהמת השכנים נהג להסתובב בקיבוץ עם עופרי בת השנה. בסוכות מלאו לה עשר שנים.
"היא עוד לא פתחה את כל המתנות, רק את הגיטרה הקטנה והחמודה שקניתי לה", תיאר בכאב. יובל (8) ואוריה (4.5) נולדו בקיבוץ, ואחרי הולדתו של אוריה הם עברו לבית הקבע שבנו במקום כחברים מן המניין. ברודץ, אגרונום שעסק בחקלאות, מצוי בעיצומה של הסבה מקצועית לסיעוד – וכמה שהוא מתגעגע לנורמליזציה של לימוד ועבודה מלאת נתינה.
על אירועי שמחת תורה מתקשה ברודץ לדבר. הוא לא מתעכב לרגע על הפציעה שלו, רק מספר שהתעוררו למטח חריג מהרגיל ומיד הבינו שמשהו לא שגרתי קורה. הגר לקחה את הילדים לממ"ד, אבל הוא לא היה בבית בשלב הזה. אחד החברים הכי טובים שלו, רועי עידן, צלם ynet, נרצח עם אשתו. שלושת ילדיהם ניצלו, והצעירה שבהם ברחה לבית משפחת ברודץ. "הספקתי להתכתב עם הגר, להגיד לה שאני בסדר. ב־11:00 בבוקר שבת היא שלחה לי הודעה: 'הם נכנסים אלינו הביתה', ומאז נותק הקשר. רק אחרי יומיים שמעתי עדויות שראו אותה עם הילדים שלנו והבת של רועי נלקחים בחיים".
בלילה שבו הגיע לקריה פנו אליו שוטרים ושאלו אותו למעשיו. ברודץ סיפר על משפחתו החטופה, ומיד זכה לחיבוקים ואמפתיה, ואף קיבל אישור לשבת היכן שירצה. מאז הצטרפה לכיסא הפלסטיק האחד שלו שורה ארוכה של כיסאות שמאכלסת עוברי אורח שבאים להשתתף ולחזק. לא רחוק משם רוססה כתובת "להחזיר אותם". על הקיר מאחוריו נתלו עשרות תמונות של חטופים ושמם באנגלית, ככל הנראה לכבוד נשיא ארה"ב שהגיע באותו יום לתל־אביב.
תמונותיהם של הגר והילדים לא מופיעות שם. "יש הרי כל כך הרבה אנשים", הוא נאנח, מופתע קצת עדיין מכל תשומת הלב, "זו הגדוּלה של העם שלנו. הגיעו אנשים, הקשיבו לסיפור. נראה שלחלק ממי שלא חווה את מה שקרה אצלנו בדרום נפל פה בפעם הראשונה האסימון. עם ישראל הוא עם אדיר. כל אחד שרואה אותי נותן לי חיבוק. הבית מלא באוכל, הקהילה עוטפת". לצד משפחתו יש ככל הנראה עוד זוג מכפר־עזה שנחטף לרצועה, ומלבד זאת "יש הרבה הרוגים, כל יום הלוויות. אני מנסה להגיע להלוויות של כולם".
מדינת ישראל טולטלה בעבר לנוכח המראה של חיילים חטופים, שלושה נערים שנרצחו, אבל היא לא דמיינה חטיפה של ילדים, נשים וקשישים. "זו התקווה שלי. ברור לכל האומות ולבני האדם שהילדים שלי צריכים להיות איתי, שאמא שלהם צריכה להיות איתי. אני לא מציע מדיניות או אסטרטגיה. אני רק מחכה לחבק אותם, ללמד את עופרי גיטרה, לראות את יובל משחק כדורגל עם החברים שלו. בשפיים, היכן שאנחנו נמצאים, הם משחקים באקס־בוקס וכדורגל. אני רואה את יובל ביניהם, ממצמץ, ופתאום הוא לא שם. אני מחכה לאוריה", הוא אומר וצוחק בכאב, "הילד החמוד והמופרע הזה, שכל הזמן רץ ושובר דברים. אני מחכה כבר שישבור משהו, שיגיד לי 'לא רוצה'. אני מחכה לאשתי המדהימה. היא כל החיים שלי. אני האדם הכי לא מסודר בעולם. היא נמצאת שם כדי להגיד לי מה קורה בבנק, מה קורה בקיבוץ. גם היום, כשאני מדבר עם אנשים שאני לא מזהה, אני אומר: 'אני אשאל את הגר' – ורק אז אני נזכר. אני לא מתרגל למצב הזה, ולא רוצה להתרגל אליו. זה מחזיק אותי חי. אם אני אצא מהמצב הזה, זה ייגמר".
קשה לברודץ לחשוב על העתיד, על החזרה לכפר־עזה. "אני חולה על הקיבוץ, ועכשיו עוד יותר חולה עליו. אנשים שבקושי הייתי אומר להם שלום – איך הם עוטפים אותי, איזו תמיכה. אבל עכשיו אני ממוקד במשימה. כולי תקווה שעוד היום הם יחזרו אליי ואני אחבק אותם. אחרי שהם יחזרו אליי, זהו זה – אני אחזור לאנונימיות שלי, אני לא רוצה יותר להיות מוכר".
