בבוקר שמחת תורה, גולן ואך היה בביתו שבקיבוץ בית־רימון בגליל התחתון. ביחידת החילוץ הארצית של צה"ל, שעליה הוא מפקד כאלוף־משנה במיל', גם כשישנים עושים זאת עם עין אחת פקוחה. כך הוא ידע במהרה שמשהו גדול מתרחש.
"זה התחיל עם מתקפת טילים נרחבת מאוד, ופיקוד העורף הוציא בזריזות את היחידה שלנו לאזור המרכז", הוא משחזר. "אז עוד היה נדמה שמדובר בעיקר בהתקפת טילים על ערי ישראל, ואנחנו אמורים לחלץ אזרחים מההריסות. די מהר הבנתי שהאירוע המרכזי הוא בדרום, לקחתי את החפ"ק וטסתי דרומה.
"בשבת אחר הצהריים הגעתי לאזור זיקים שהיה חסום. כמפקד בסיס זיקים במשך שנתיים רציתי מאוד להיכנס לשם ולסייע, אבל הבנתי מהגורמים בשטח שלא כדאי שאיכנס כרגע ושהמצב בשליטה. ואז מצאנו את עצמנו באזור המסיבה ברעים. זה היה הלילה הארוך והכאוטי בחיי, ועברתי רעידות אדמה קשות ואסונות כבדים בכל העולם. קודם כול בגלל כמות ההרוגים. מאות גופות בצורות שונות של מוות, ברכבים, בשדות ובתעלות, בכל מצבי הצבירה האפשריים, ולא נרד לפרטים. כאנשים מעט יותר מנוסים, התעסקנו בעיקר באנשים השרופים. האש עדיין בערה, ערמות של אנשים שרופים בתוך אזור המסיבה ומחוצה לו. זו לא הייתה אש מקרית שפרצה כתוצאה מירי. המחבלים המתועבים הוציאו אנשים פצועים ומתים, ערמו אותם בערמות והציתו".
המחבלים ידעו על המסיבה או שנתקלו בה במקרה?
"הם ידעו עליה במאה אחוז. ההתקפה הייתה מתוכננת, מאורגנת, והתאפיינה בכמה אלמנטים של אכזריות, ביזוי וסדיזם. הגיעו לשם כוחות ספציפיים ייעודיים, הם תכננו את זה חודשים מראש, ומועד המסיבה היה ידוע ימים מראש, כמו מסיבה נוספת שהתקיימה באותו זמן בחוף זיקים. לכל מוקד טבח נשלחו כמאה מחבלים. אלה לא שני אופנועים שבמקרה נתקלו בחבר'ה צעירים שחוגגים".
אתה מסתובב בשטח ורואה את הזוועה שמתרחשת. מה עובר לך בראש מבחינת הכישלון האדיר מכל כך הרבה זוויות?
"אני לא חושב שיש מישהו אחד שאחראי על מה שקרה. נכון שהצבא והשב"כ היו אמורים לדרוך את הקפיץ ולצלצל בפעמון האזהרה, זה לא קרה, ומדובר בכישלון חד־משמעי של המערכות האלה. אני לא חושב שיש מישהו שחושב אחרת.
"כראש מחלקת מיגון בצה"ל בין השנים 2014 ל־2018, הייתי צריך להוציא מדי פעם מבצע של 'מיגון מתפרץ' – למישהו כואב משהו, הוא מעלה בקשה למשרד הביטחון ופיקוד העורף להתקין עוד מיגוניות, ואני מספק את המורפיום הזה. ביקשתי מאחד מאנשי המילואים שלי לשים מיגוניות בין רעים לבארי. הצבנו עשרים־שלושים כאלה לאורך הכביש, וכולם היו מרוצים. בשבוע שעבר התקשר אליי אותו איש מילואים ואמר, 'הבן שלי נרצח ליד מיגונית שאני שמתי'. אני אישית הוצאתי מהמיגוניות אנשים שנרצחו, כי אחרים פשוט לא הסכימו להיכנס לתוכן בגלל המראות הקשים.
"כמדינה, לא בקדנציה אחת ולא איש אחד, הלכנו בשיטה של למגן את עצמנו עוד ועוד. כל בתי הספר ממוגנים, כל גני הילדים, ובמקביל התפתח גידול סרטני מעבר לגדר שבסוף אכל אותנו. גם אני חלק מהאחראים לעניין הזה. במשך השנים אתה מרגיש את ההשפלה – למה הגנים שלהם לא ממוגנים ושלנו כן? – אבל לא באמת עושה איתה משהו.
"המסקנה שלי אחרי מה שראיתי היא כזאת: כשהילד שלך אומר 'אבא, יש לי מפלצת מתחת למיטה', אתה אינסטינקטיבית אומר לו 'תירגע חמוד, זה רק הווילון של האמבטיה'. אבל אז אתה מוריד את הראש ורואה שמתחת למיטה שלו באמת יש מפלצת שמסתכלת לך בעיניים. יש לנו מפלצת מתחת למיטה, זה לא וילון אמבטיה. מפלצת שצריך לטפל בה. ושיהיה ברור, אנחנו לא מפחדים מהמפלצת הזאת. כל המחבלים שבהם נתקלנו, כולל שניים שחיסלנו באופן אישי ליד מפלסים – באחד על אחד מול חיילי צה"ל יש לנו עליהם עליונות חד־משמעית. שאף אחד לא יחשוב שכריתת ראשי ילדים הופכת מישהו לחייל־על. אפשר להתמודד עם המפלצת הזאת. הם חכמים גדולים על ילדים, נשים וזקנים".
הממ"ד בלם את האר־פי־ג'י
הוא בן 48, נולד בחברון כילד שלישי במשפחה של אחד־עשר ילדים. עשה את כל המסלול בחטיבת הצנחנים עד לתפקיד מפקד פלוגה, לאחר מכן שימש כמפקד פלגה במגלן ואז חזר לצנחנים. את תפקיד הסמג"ד ביצע בחטיבת גבעתי, ואז התקדם לסמח"ט בחטיבת שגיא באזור הנגב, שפורקה מאז. לעולם החילוץ וההצלה נכנס ב־2009 כשמונה למפקד גדוד קדם, הראשון מגדודי חטיבת החילוץ וההדרכה שגם תפס גזרה מבצעית. בשנתיים שפיקד על הגדוד, יצא ואך בראש משלחות חילוץ להאיטי ולפיליפינים. לאחר מכן מונה לראש מחלקת מיגון בפיקוד העורף, וגם בתפקיד זה יצא עם כמה משלחות חילוץ לחו"ל. לאחר שחרורו משירות קבע ב־2018, מונה למפקד יחידת החילוץ וההצלה הארצית.
יש הרבה אזרחים שגרים במקומות בלי ממ"ד, וההנחיה בזמן אזעקה היא ללכת לחדר מדרגות. זה באמת יעיל?
"בהחלט. כל אזרח צריך להכיר את המרחב הכי מוגן שיש בסמוך אליו. אם אתה קשיש או שאין מספיק זמן להגיע אליו, אז הפתרון הבא הוא החדר הפנימי ביותר בדירה – לא בקומה העליונה של הבניין אלא לפחות קומה אחת או שתי קומות מתחת. ככל שיש זמן להגיע לחדר המדרגות, עדיף. הייתי במאות אתרי נפילות, וההוראות של פיקוד העורף נותנות מענה לספקטרום של כתשעים אחוז מהאירועים".
מה עדיף, ממ"ד בקומה עליונה, או חדר מדרגות קומה־שתיים מתחת?
"ממ"ד. כללית אני לא אוהב תנועה בזמן אזעקה. רוב הפצועים הם כתוצאה מהחלקה או ריצה לא זהירה לכל מיני מקומות. אם יש לכם ממ"ד בדירה, היכנסו אליו".
במתקפת שמחת תורה הממ"דים היו צריכים לשמש כמחסה גם מפני עשן ופריצה של מחבלים לתוכם. אתה חושב שצריך לעשות שינוי חשיבה בקשר אליהם?
"אני לא רוצה לרדת יותר מדי לפרטים, אבל ראיתי את ההתקפה על הבתים בכפר־עזה, גם פצצות אר־פי־ג'י לא הצליחו לחדור את הממ"דים, הן התנפצו על הקיר של הממ"ד. מבחינת עשן, יש איטום לדלת וגם לחלון, אבל זה יותר איטום לגזים, וצריך לבדוק יותר לעומק מה המשמעות של עשן סביב הממ"ד לאורך זמן. אולי צריך לחשוב גם על מנגנון הנעילה של דלת הממ"ד, אבל האמת היא שאין לזה סוף. צריך כל הזמן לבחון דברים בצורה מקצועית ולהבין מה המשמעויות, אבל תוספת מיגון זה ממש לא הפתרון, טעות בעיניי ללכת כל הזמן לכיוון הזה. כמדינה אנחנו בעיקר צריכים לדבר על ניצחון מול הצד השני ואיך אנחנו מביאים למצב שבו אין איום על אזרחים שלנו.
"אני אישית לא יכול יותר לשמוע יותר שום דבר שקשור לעוד מיגון. אם האירועים האלה יסתיימו כשאנחנו שואלים את עצמנו את השאלות האלה, אפשר להזדכות על עצמנו. זו תהיה בושה וחרפה. דיברתי עם כל כך הרבה אזרחים שחוו את הזוועה, את חלקם הוצאתי אישית מממ"דים אחרי שהיו נעולים שם במשך שעות ארוכות. שאלתי את כולם את אותה שאלה, האם תחזרו לפה. כולם ענו לי 'זה תלוי בכם', וכולם גם אמרו 'אנחנו צריכים לראות את הים מהבית שלנו'. גם אם פיזית הם לא באמת יראו את הים מכפר־עזה, ביטחונית אם אנחנו לא נביא למצב שבו צה"ל פועל בחופש פעולה במרחב עזה, המצב במהותו לא ישתנה. יהיו אולי מתנדבים שיבואו לכפר־עזה, אבל אני מדבר על התושבים. המחויבות שלנו כמדינה היא כלפיהם, לעמוד בתנאים שלהם. אחרת אנחנו חוזרים לאותה טעות שבמסגרתה יש אנשים ששווים יותר ויש אנשים ששווים פחות".
צוותי חילוץ ברחבי הארץ
אנחנו מקיימים את הריאיון בבסיס בדרום הארץ, בהפוגה קצרה של ואך וצוותו בין שלל הפעילויות והמשימות שמוטלות עליהם ושאינן בהכרח קשורות לחילוץ והצלה. למשל, מבצע בשם "למצוא את האחד", ניסיון של היחידה למצוא נעדרים תוך שימוש בטכנולוגיות, הצלבת מודיעין ונתוני אוכלוסייה באזורים שכבר נסרקו. ואך מספר שהיחידה שלו הצליחה לזהות שישה נעדרים בשלושת ימי המבצע שכבר התקיימו. לאורך הריאיון נשמעים היטב קולות של ירי מהמטווח הסמוך וגם הדי הפצצות צה"ל ברצועת עזה הסמוכה, והכול יחד משמש תפאורה מוזיקלית הולמת.
יש חשש מעימות רב־זירתי שעלול לכלול את חיזבאללה מצפון ואולי גם את איראן. העורף הישראלי מוכן למערכה מהסוג הזה ולטילים מכמה גזרות?
"ככלל, העורף הישראלי חווה לא מעט הסלמות. גם עולים חדשים שאני עובד איתם, כבר מכירים את ההוראות מתי ללכת לממ"ד ומה צריך לעשות. אני חושב שהאמון מול רשויות החירום הוא גבוה. החברה הישראלית חזקה".
"אם נהייה פסיביים, נתמגן כל הזמן וצה"ל לא יעשה שום דבר – לעורף יהיה קשה. אם כל אזרח ידע שהמדינה והצבא פועלים לשינוי המצב הוא יוכל לשאת כל קושי"
בקבוצות ווטסאפ של בניינים במרכז הארץ מדברים על הזמנות מרוכזות של מנעולים מכניים לממ"ד. זה לא קרה בעבר. מד הלחץ שונה הפעם.
"הייתי איש קבע 25 שנה, וגיליתי שכשאני מתקשר לאשתי אחרי שבועיים שבהם אני לא בבית והיא שומעת אותי שמח ומלא מוטיבציה, היא מעידה שזה נותן לה הרבה כוחות. לעומת זאת, אם אני לא נמצא יומיים ומתקשר אליה עייף, מתוסכל ועצוב, זה מוריד את המוטיבציה ואת מצב הרוח בבית. מצב העורף הישראלי תלוי במה שצה"ל עושה ובמה שקורה בצד השני. אם נהיה פסיביים, נתמגן כל הזמן וצה"ל לא יעשה שום דבר – לעורף יהיה מאוד קשה. אבל אם כל אזרח במדינת ישראל ידע שהמדינה והצבא פועלים באופן עמוק ונחרץ לשינוי המצב, הוא יוכל לשאת כל קושי. מלחמה זה דבר רע וצריך לעבור אותו, אבל הציבור צריך להרגיש שיש כיוון ויש תכלית".
ביחידה שלך יש כ־500 אנשי מילואים. האם אתם מוכנים לתרחיש של אלפי טילים ביום ובניינים שקורסים במספרים גדולים?
"היחידה שלי היא לא היחידה שפועלת בנושא, יש עשרות גדודי חילוץ. היחידה שלי תטפל באתרים היותר מורכבים כי היא יותר מנוסה, אבל יש מספיק יחידות כדי לטפל בכל תרחיש. עיקר האתגר בתרחיש קיצון לא יהיה אתרי הרס גדולים, אלא הרבה אתרי הרס קטנים ובינוניים. פיקוד העורף הכשיר בשנים האחרונות הרבה מאוד יחידות סע"ר – סיוע עצמי ראשוני. אין רשות מקומית שאין בה יחידה כזאת, ורוב המבנים יטופלו על ידי היחידות האלה, כלומר בידי אזרחים. יכולות החילוץ שלנו כמדינה טובות. אנחנו מחזיקים היום צוותי חילוץ ברחבי הארץ לכל מתקפת פתע שלא תגיע".
כמו במוסול
אנחנו רואים בטלוויזיה את ההרס שחיל האוויר זורע בעזה. כמי שראה הריסות בחייו, איך אתה מנתח את מה שקורה שם עכשיו?
"מדובר בהרס שלא היה שם אף פעם. הוא נרחב מאוד. ישבתי על תצלומים, אנחנו מתכננים את שלב הכניסה הקרקעית ויחידת החילוץ מלווה את הכוחות, אז אנחנו יודעים בדיוק לאן אנחנו נכנסים, ואתה רואה שכונות שלמות שנמחקו. אני מכיר את השכונות האלה, בלי להיכנס לשמות. גם בעיר עזה יש הרס רב, אבל השכונות שאני בחנתי לעומק הן בפריפריה של העיר. הייתי שם מפקד פלוגה ומפקד גדוד, והמקומות האלה לא נראים כמו שהכרתי אותם. יש אזורים שלמים שלא ניתן יהיה לבנות אותם מחדש.
"אני חושב שצריך להגיע למצב שבו ההרס יהיה כל כך נרחב, כמו שנעשה בעיר מוסול בשנים 2016־2017 כדי לשחרר אותה מידי דעאש. היצורים שמעבר לגדר צריכים לעבור כווייה כל כך חזקה, שהיא תיזכר אצלם כנכבה של השביעי באוקטובר 2023".
ומה דעתך על הטענה שהתוואי העילי לא באמת פוגע בחמאס עצמו, שנמצא כולו בתת־הקרקע?
"זה אכן צריך להיות השלב הבא. אני חושב שצריך להבין שזו מערכה ארוכה שלא תיגמר ביום או ביומיים. צה"ל צריך לפעול חכם, להגיע בכוח עדיף באופן לא פרופורציונלי אל תאי שטח קטנים, לפרוס אותם לפרוסות, לרסק את כל החלק העילי ואז לעבור לתת־הקרקע. יכול להיות שבמהלך הדרך מישהו יגיד שעכשיו הגיע הזמן של מנגנון בינלאומי כלשהו שינטרל את התוואי התת־קרקעי תחת פיקוח ישראלי, אבל עד שזה קורה, ישראל אחראית לעשות את זה.
"יש לנו מידע עמוק על התוואי התת־קרקעי, ואני חושב שחייבים בסופו של דבר להגיע לסוף התהליך עם פגיעה אנושה או השמדה שלו. את חמאס ואת איראן בכלל לא מעניין איך תיראה עזה ביום שאחרי, הם משתמשים באזרחים שלהם כמגן אנושי, וידעו שהפעולה הנפשעת שלהם תוביל לפגיעה חמורה מאוד ברצועת עזה. כל עוד הנכס הזה של התת־קרקע נמצא בידיהם, מבחינתם הם לא ספגו מכה".
