לא כך חשב ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, לסיים את שמונה שנות כהונתו בתפקיד. מי שהוביל את תוכניות השיקום בעוטף אחרי סבבי לחימה קודמים, קיווה להשאיר אחריו קיבוצים בנויים בידיים טובות. מתקפת הטרור בשמחת תורה זרעה הרס רב בקיבוצי הנגב המערבי, והותירה מאות נרצחים וחטופים, קהילות מדממות ועבודה שאין לה סוף.
"השיקום הפיזי הוא לא הסיפור כאן, נצטרך לבנות מחדש את הקהילות", אומר מאיר. "אנחנו במשבר טראומטי. זו טראומה של שואה, לא של מלחמות ישראל. כל מי שהיה בממ"ד והחזיק את הדלת שעות כדי שהמחבלים לא ייכנסו, נמצא בטראומה".
שבועיים לפני הטבח, הוא מספר, התקיים אירוע שנתי משותף של קיבוצי בית־השיטה וכפר־עזה. המסורת הזו החלה כשבימי צוק איתן התארחו חברי כפר־עזה בבית־השיטה. "בסוף המלחמה הם עשו ערב גדול של פרידה, ומאז זה הפך למסורת – כל שנה עושים ערב גדול של שתי הקהילות יחד. כמי שהיה השושבין של הקשר בין הקהילות, הוזמנתי לשם. בסוף הערב, שהתקיים בכפר־עזה, עשיתי סיבוב ברכב סביב הקיבוץ, הסתכלתי על כל מה שתוכנן בתוכניות השיקום אחרי צוק איתן, ואמרתי לעצמי 'זהו. הכול בוצע, הכול נעשה'. אבל אחרי שבועיים הכול נחרב, הכול נהרס. פיזית, תפיסתית, מערכתית, קהילתית ואישית".

כעת התנועה הקיבוצית כולה, על פעיליה ומתנדביה, עסוקה במשימת הענק של השיקום. "בכל קהילה מפונה יש איש שלנו, שמיד אמר לחברים: 'כל מה שצריך, אנחנו הכתובת. עד שמשרדי הממשלה והרשויות יתאוששו, אנחנו פה'. בנינו מוקד גדול שתפקידו לטפל באוכלוסייה, באנשים. לא רק במשק ובפרות, אלא בתושבים שנמצאים בטראומה. אלה קהילות שעברו דברים שלא היו מאז השואה. יש היום במלונות הרבה אנשים טובים שרוצים לעזור. יושבות שם קהילות שמנהלות את עצמן, ועכשיו הן עסוקות בהישרדות ובשאלה מה הן רוצות ואיך תיראה התוכנית ואיך כולן ישוקמו. יש גם אנשים ומשפחות שבאופן אישי יחליטו לא לחזור, ואני כמובן לא בא אליהם בטענות".
"התנועה הקיבוצית עומדת בפני אתגר שלא התמודדה איתו מאז ששת הימים – חידוש וחיזוק ההתיישבות, בעוטף עזה ובגבולות האחרים", הוא אומר. "חמאס דפק את חיזבאללה, הוא עשה את התוכנית שלו קודם. אבל מהותית, הצפון נמצא תחת אותו איום בדיוק. נצטרך לחדש את היכולת שלנו להחזיק גבולות. אנחנו נעמוד בזה. אני מצפה שיהיה חוק בכנסת כדוגמת חוק ההתנתקות, שיגדיר את מחויבות המדינה לשיקום החבל הזה. יש מנהלת, יש עשייה, זה עובד, אבל אני רוצה את זה בחוק".
כשאני מבקש ממנו להשוות בין המאמץ הנדרש כעת לשיקום קיבוצי העוטף אחרי צוק איתן, הוא משיב: "אין פה השוואה בכלל. תוכנית השיקום ב־2014 לא הייתה פיזית. לא היו פגיעות ממשיות, אולי כמה רקטות פה ושם. מה שדרש אז טיפול היה ששבועיים אחרי צוק איתן נחשפה בעיית המנהרות. אנשים לא יכלו לישון, פחדו שיצוץ להם מחבל בסלון. ישבנו אצל אלון שוסטר, שהיה ראש המועצה בשער־הנגב, עם ראש המועצה בעבר שי חרמש וקודקודים נוספים. חרמש אמר: 'איך נדע אם ישראל הפסידה או ניצחה בצוק איתן? אם ביולי שאחרי המבצע יהיו יותר אנשים בקיבוצים – ישראל ניצחה, אם יהיו פחות – הפסידה'.

"עשינו תוכנית שקראו לה 20-20. הצענו שבכל קיבוץ מ־20 קיבוצי הגדר, המדינה תבנה 20 בתים, שאליהן יבואו 20 משפחות שיקבלו הטבות כלכליות ועוד דברים, וזה יצמיח את הקיבוצים. בנט, שהיה אז שר חינוך, ישן לילה אחד אצל אופיר ליבשטיין ז"ל, שנפל כעת בקרבות. היו אז הרבה פצמ"רים. הוא ישן בממ"ד, ובבוקר אמר שהבין שצריך לאמץ את התוכנית. ובאמת הממשלה הביאה אנשים לגור כמעט בחינם. המסר בין השורות היה: אתם תקבלו דיור והטבות כלכליות, פעם בחצי שנה תופגזו ופעם בשנה תפונו. היו משפחות שלא עמדו בזה, אבל היו רבות שנשארו".
האמון ייקבע במעשים
שיחתנו מתקיימת במשרדי הסוכנות היהודית בתל־אביב. לשם הוא הגיע כדי לקדם בדחיפות סיוע לחברי הקיבוצים, שפונו ונותרו ללא מענה הולם. בימים אלה הוא מכתת את רגליו בין מלונות ואכסניות שאליהם פונו התושבים מעשרות קיבוצים. הוא מקשיב לסיפורי החברים על מה שעבר עליהם בשמחת תורה, מתחקר את אירועי הקרבות, ועמל על מציאת פתרונות זמניים. אבל המשימה הגדולה שהוא רואה לנגד עיניו היא גיבוש תוכנית לשיקום קיבוצי העוטף.
"נכון לרגע זה יש 44 קיבוצים שחבריהם מפונים בצו המדינה, וחל איסור של הצבא להימצא בשטחם. 25 בדרום, ארבעה בגליל המערבי והשאר בגליל העליון. מדובר ב־20 אחוזים מהתנועה הקיבוצית. ברמה העקרונית, בפינוי צריך לדאוג להכול, מאל"ף ועד ת"ו. כשהמדינה מפנה קיבוץ, היא צריכה לממן את זה. אם מישהו החליט לצאת על דעת עצמו זה דבר אחד, אבל אם אמרו למישהו שהוא צריך להתפנות – זה חייב להיות על חשבון המדינה. עכשיו דברים מתחילים להסתדר, אבל ב־7 באוקטובר שום דבר לא עבד. הצבא לא תפקד, כיתות הכוננות ניסו להתמודד עם מה שהשאירו להן, המשרדים לא עבדו, ולרשויות האזוריות לקח זמן להתארגן".
"התנועה הקיבוצית עומדת בפני אתגר שלא התמודדה איתו מאז ששת הימים –חידוש וחיזוק ההתיישבות, בעוטף עזה ובגבולות האחרים. מהותית, הצפון נמצא באותו איום בדיוק"
מה הצרכים המרכזיים עכשיו כדי לשקם את העוטף?
"האתגר שלנו הוא שיהיו שם אנשים משלנו שיחזיקו את הקיבוצים, עם בעלי הבית שהם חברי הקיבוצים. זה בטווח הארוך. אבל יש לנו שני תנאים בסיסיים כדי שזה יקרה. אחד, שלא יהיה חמאס מהצד השני של הגדר. אף ילד לא ילך לישון כשבצד השני הארגון הזה עוד קיים. בלי שזה יתקיים, לא נחזור. דבר שני הוא שהמדינה תשקם פיזית על חשבונה, כי זו רשלנות שלה שיצרה את זה. אף חבר קיבוץ לא אחראי על זה".
בשבועיים האחרונים פרצה מיני־סערה בעקבות כותרת שדיברה על "פחד בקיבוצים שהממשלה תנשל אותם ותכניס במקומם מתנחלים". הדבר הזה מבוסס? ונניח שמשפחות מהציונות הדתית יגיעו ליישב מקומות שאחרים לא ירצו לחזור אליהם – זה דבר רע?
"אני אסביר. ביום שני, 9.10, מירב ארלוזורוב ראיינה את ינקי קוינט, מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל. זה היה יומיים אחרי הדרמה, שאף אחד עוד לא הבין את העוצמה שלה. הוא דיבר איתה על תוכניות השיקום שהוא רואה, ואיך ליישם את זה. היא שאלה אותו 'ואם זה לא יקרה?', והוא ענה 'נביא גרעינים תורניים'. זה התפוצץ בכל הקיבוצים. ינקי הוא חבר שלי. ביקשתי שיכחיש, הוא סירב בהתחלה, ולאנשים זה בער. במצב כזה, עם 300 הרוגים על הגדר, זה מה שיש לו להגיד? התנועה הקיבוצית התפוצצה מזה. ינקי הכחיש בסוף, אבל האמון ייקבע במעשים. אנחנו נחושים לשקם את הקהילות עם חבריהן ואנשיהן".
"כיביתי את כפתור הרגש"
הוא בן 67, מתגורר באותו מקום שבו נולד וגדל, קבוצת שילר שליד רחובות. דור שלישי בקיבוץ משני הצדדים. "בבית העלמין בשילר יש לי שני סבים ושתי סבתות, אבא, אחות והמון דודים. זאת ההתיישבות הוותיקה", הוא אומר בגאווה. מאיר, סא"ל במיל', מתגורר באזור השפלה, אך יש לו זיקה מיוחדת ורבת שנים לקיבוצי עוטף עזה ולאזור הרצועה. זהו קשר שנכתב בדם: אביו, אריה מאיר, נפל במלחמת ששת הימים, כאשר כוחות צה"ל הבקיעו מקיבוץ נחל־עוז לתוך רצועת עזה. על אותו קרב קיבל ניר בשם אביו את תעודת עיטור העוז. "כך שהקשר שלי לאזור הזה הוא מילדות, קשר אישי וקרוב", הוא אומר.

"אני עצמי", הוא ממשיך ומספר, "הייתי קצין מילואים ברצועת עזה באינתיפאדה הראשונה, בשנת 1990. אני זוכר שישבנו עם המ"פ של מג"ב בג'בליה, ואמרנו לו 'תגיד, מי צריך את זה? בוא נלך מכאן וניתן להם לנהל את החיים'. הוא אמר לנו 'אני מסכים, אבל אם נצא מפה הם ירדפו אחרינו'. כבר אז הוא אמר לנו ככה. ישראל מאוד אוהבת להאמין לסיפורים שהיא מספרת לעצמה, שאנחנו פה והם שם, שאפשר לחיות איתם, שאנחנו הכי חזקים בעולם. האמת נמצאת בנאום הידוע של משה דיין ב־1956, בהלוויה של רועי רוטנברג. הוא אמר שם: 'מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם'. זה לא השתנה אלא רק החמיר, ככל שמצבנו הלך והשתפר ומצבם הלך והידרדר".
ב־2005 החל מאיר לכהן כיו"ר של כמה קיבוצים, בהם ארבעה הצמודים לרצועה – זיקים, ניר־עם, כפר־עזה ועלומים – תפקיד שמילא משך כמה שנים. בכובעו הצבאי הוא הוביל כוחות במבצעי עופרת יצוקה ועמוד ענן. היחידה שעליה פיקד ישבה בקיבוצים שהוא ניהל באותם ימים כאזרח. כך שהוא מכיר מקרוב את הרחובות שהמחבלים עברו בהם בעת הטבח, את השערים שהם חצו, את דרכי הגישה של כיתות הכוננות, וכמובן רבים רבים מהנרצחים והחטופים.
החדשות הקשות הגיעו אל מאיר בשמחת תורה לא רק מהטלוויזיה ומהרדיו, אלא גם מחבריו ומכריו בקיבוצים. "איש של התנועה הקיבוצית שמתגורר בקיבוץ בארי שידר לנו בווטסאפ מה קורה סביבו בשידור חי. מישהי מקיבוץ חולית מתקשרת אליי בעשר בבוקר ואומרת שיש ילד בקיבוץ שנפצע בבטן. ההורים שלו נרצחו, ואין מי שיעזור לו. וכך הגיעו עוד ועוד סיפורים, חברים קרובים שנרצחו. ב־12:00 כיביתי את כפתור הרגש. הוא כבוי עד עכשיו. אני פועל במשימות שיש".

אחת משיחות הטלפון הראשונות שביצע מאיר לאחר היוודע ממדי הטבח הייתה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. "דרשתי שנופלי כיתות הכוננות יוכרו כחללי צה"ל. עד היום הצבא לא הסכים לזה, ביהודה ושומרון ובמקומות אחרים. עכשיו כן, כי הוא לא היה שם. הם היו הכוח הצבאי היחיד. לצערי לא היה אף קיבוץ שכיתת הכוננות שלו ניצחה את המחבלים. בחלק היא מנעה חדירה, בחלק מנעה את ההשתלטות וכשהצבא הגיע הוא טיהר את השטח. חלק מהכיתות לא הצליחו כי הכוח הצבאי הראשוני נהרג בשער, הקיבוץ נכבש, ושם היה טבח ממש. זה מה שקרה בבארי, בניר־עוז, בנתיב־העשרה, בכפר־עזה, בנחל־עוז, בכיסופים ובחולית".
הכוח הראשון שעזר לכיתות הכוננות אלה מתנדבים שהגיעו על דעת עצמם?
"גם אנשים מהציונות הדתית רצו לבארי, בלי שאף אחד קרא להם. בשנייה הזאת, כל הרעל שטפטפו במשך שנים התפוגג. זכר לא נשאר ממנו. זה עם ישראל האמיתי".
כולנו הוכינו בהלם, אבל כשקוראים את תמונת המצב הביטחונית, כמה באמת אנחנו צריכים להיות מופתעים מהצלחת חמאס להוציא לפועל מסע טבח שכזה?
"ידענו שיש תוכנית חמאסית לעבור את הגדר באמצעות מנהרות, להשתלט על הקיבוצים, לרצוח ולחטוף. אבל מי האמין שהם מסוגלים לבצע את זה? מה גם שצוק איתן שיבש את התוכנית הזאת, ובהדרגה שקענו בים של קונספציות. סיפרנו לעצמנו סיפורים, התחלנו להאמין בהם והגבנו עליהם כאילו הם נכונים. כמדינה, זו הייתה התנהגות מופקרת. מחדל כמו ביום הכיפורים. התעלה לא היוותה אז מחסום, ובוודאי לא הגדר כעת. ההבדל הוא אחד, שכאן שחטו אזרחים. ספגנו בתנועה הקיבוצית יותר מ־300 נרצחים, ותוסיף על זה את החטופים. שום קהילה פה לא חוותה דבר כזה.

"חיינו באשליה העצמית הזאת. השיא היה בשנה האחרונה, והשיא של השיא היה כשפיקוד העורף לקח את הנשק מכיתות הכוננות בדרום. בסוף, הקיבוצים שהצליחו להדוף את ההתקפה אלה הכיתות הלא ממושמעות, שהנשק לא חזר לנשקייה. בחלק מהקיבוצים חברי כיתת הכוננות רצו לקחת את הנשק מהנשקייה, אבל המחבלים הציבו מארב בקרבת הנשקייה ופגעו בהם עוד לפני שהצטיידו בנשק. צה"ל היה בעיוורון של צבא קטן וחכם. הקטינו את הכוח כי יש גדר ואלקטרוניקה ורחפנים, סמכו עליהם, והתוצאה לפנינו. תמיד זלזלנו, חשבנו מי הם ומי אנחנו. ב־7 באוקטובר הם הראו לנו מי הם ומי אנחנו".
בימין יש כאלה שמדברים על כך שאולי ההתנתקות סללה את הדרך למצב הזה.
"ההתנתקות הייתה השלב האחרון, וגם היא הייתה יוזמה של ממשלת הליכוד. השלב הראשון היה אוסלו. אבל מי שיצר את חמאס בגודל שבו הוא היום זה נתניהו. בתקופתו הגיעו ליכולת הזאת".
הקבורה הזמנית היא הצהרה
לדברי מאיר, התנועה הקיבוצית כוללת כיום 259 קיבוצים, "ועוד 17 קיבוצים דתיים שבתחומים רבים הם שותפים מלאים. כשהקימו את המדינה היו שבע תנועות קיבוציות", הוא מסביר. "לכל מפלגה הייתה תנועה משלה. בהדרגה הן הלכו והתאחדו והיום כולם מאוחדים בתנועה הקיבוצית, מלבד הדתיים שיש להם את תנועת הקיבוץ הדתי. לא כולם, חפץ־חיים ושעלבים נשארו אצלנו. הם היו אנשי פועלי אגודת ישראל והרגישו שהקיבוץ הדתי לא מספיק דתי בשבילם, אז הם נשארו בתנועה הקיבוצית הכללית במחשבה שלא נתערב להם ברמה הדתית. גם שומריה, שהיה קיבוץ חילוני והיום מיושב בחרד"לים יוצאי גוש קטיף, הוא חלק מהתנועה הקיבוצית. זבולון כלפה הוא חבר כבוד אצלנו", הוא מזכיר בחיוך את שמו של הח"כ לשעבר מטעם הבית היהודי, מזכיר קיבוץ שומריה.

מדי יום בשבועות האחרונים התקיימו הלוויות רבות של קשישים, ילדים ונערים ואף של משפחות שלמות מהקיבוצים שהותקפו. מאיר התעקש לאפשר להם קבורה זמנית, כדי לשמור את האפשרות של קבר קבוע בקיבוץ שבו חיו ונרצחו. "אחרי הטבח הקשה, הראשון לציון הרב יצחק יוסף פסק שקבורה זמנית זה לא דבר טוב, וזו הייתה העמדה שאימץ משרד הדתות. ביום רביעי שעבר פגשתי את מנכ"ל משרד רה"מ יוסי שלי במלון בים המלח, והוא דבק בעמדת משרד הדתות. אמרתי לו 'יוסי, בקיבוץ בארי קברו במלחמת יום כיפור שליש מחללי המלחמה בקבורה זמנית'. פניתי לשר מלכיאלי שוב, אנחנו בקשרים טובים, והוא בסוף הסכים להכשיר קבורה זמנית".
מה אמרת להם?
"שזה חשוב שהנרצחים ייקברו בקיבוצים. כשמישהו מכריז על קבר קבוע לבן משפחה במקום אחר, זו אמירה שלשם הוא לא יחזור. ואני אומר, בואו לא נצהיר הצהרות כרגע. העובדה שאלה קברים זמניים היא דרמטית. לא כולם יחזרו, לא כולם יעבירו את הקברים, אבל מי שרוצה לקבור ולחזור – המדינה חייבת לאפשר לו את זה. כולם עוד בתוך הטראומה, בוודאי הניצולים, וכדאי לדלל הצהרות שנאמרות עכשיו ועוד יכולות להשתנות".
מתי תדע מבחינתך שמשימת השיקום הושלמה?
"בסוף התהליך, כשיהיו 20 קיבוצים בעוטף עזה ועל הגדר, עומדים על תילם, גאים וצומחים, בדיוק כפי שהיו בערב שמחת תורה תשפ"ד, ויותר".