אירועי הדמים של 7 באוקטובר עוררו בקרב רבים את ההשוואה הבלתי נמנעת למלחמת יום הכיפורים, בדיוק לפני חמישים שנה. קווי הדמיון העיקריים הם שורת המחדלים בתחום המודיעיני, הצבאי והמדיני, מספרם הגדול של ההרוגים בפתיחת המלחמה, וכמובן קריסת ה"קונספציה" שלפיה האויב לא יעז לתקוף.
רבים אחרים נזכרו דווקא במלחמת העצמאות. כמו לפני 75 שנה, שוב פושטים ערבים בקריאות "אטבח אל־יהוד" על יישובים וקיבוצים יהודיים, שוחטים והורגים אנשים, נשים וטף, ולוקחים בשבי חיילים ואזרחים, צעירים וזקנים, ילדים ונשים. כפר־עזה, בארי, נחל־עוז, אופקים או נתיב־העשרה של ימינו הם הרובע היהודי, עין־צורים, כפר־עציון או משואות־יצחק של אז. יישובי הגוש נכנעו, אנשי כפר־עציון נטבחו בידי האספסוף הערבי, ו־320 איש נפלו בשבי הלגיון הירדני במאי 1948, בהם 83 נשים.
רחל סוקל, שנלקחה בשבי אחרי כניעת קיבוצה עין־צורים, סבורה שאין כל דמיון בין ימינו לימים ההם. היא בת 95, מתגוררת במשואות־יצחק, פעילה ואנרגטית, ומארחת אותנו לשיחה בביתה הנעים. השבוע היא צפתה בשחרורן של החטופות יוכבד ליפשיץ ונורית קופר משבי חמאס. "הסיפור שלי מתגמד לעומת מה שהן עברו. הן היו בגיהינום", היא אומרת. "אני מנחשת שעשו עליה מניפולציות", מתייחסת רחל לריאיון שהעניקה יוכבד ליפשיץ מבית החולים לאחר שחרורה. "לא היו צריכים לראיין אותה, תנו לה קודם לנשום. זה היה מהר מדי. מישהו רצה את הסקופ. איך אפשר לצאת משם ולדבר בלי הכנה, בלי תדרוך? הרי נשארו שם עוד נשים. מי שהחליט שהיא צריכה לדבר לא עשה לה טוב.
"מה שקרה עכשיו לא דומה לשום דבר שהיה אי פעם", פוסקת רחל. "למזלנו, שובינו היו לגיונרים ירדנים שהתנהגו איתנו בסדר גמור, בהוראת המלך עבדאללה. לא איימו, לא הכו, לא התנהגו באלימות. המלך אמר להם: אלה בניי, תשמרו עליהם. לא כמו בסוריה או במצרים, ששם עינו והכו את השבויים. אנחנו לא חווינו את הגיהינום שחוו כאן בשבת לפני שלושה שבועות".
"מה שקרה בעוטף עזה אינו בר השוואה לשום דבר שקרה מהשואה הנוראית ועד עצם היום הזה", אומר גם בני בשן, חבר משואות־יצחק, שאביו, לימים ההיסטוריון פרופ' אליעזר בשן, נלקח בשבי. "הורינו הקימו את גוש עציון חדורי אמונה, ובזכותם אנחנו חיים", הוא מוסיף.
פדוית שבי נוספת מגוש עציון שחיה עימנו היא רבקה נדיבי בת ה־97. היא הייתה ממקימי קיבוץ משואות, שלימים, מתוך הוקרה לרב הראשי יצחק הרצוג שסייע במשא ומתן על תנאי הכניעה והשבי, שונה שמו למשואות־יצחק, עוד בחייו. היא עלתה ארצה מצ'כיה בגיל 13 לפני מלחמת העולם השנייה. הוריה ואחותה נספו בשואה. בשנת 1946 נישאה לחיים נדיבי, שהקים את ארגון מושבי הפועל המזרחי. בנה הבכור ישראל היה בן ארבעה חודשים כאשר נאלצה לקבל החלטה קשה – לשלוח אותו עם כל הנשים והילדים שפונו מהקיבוץ. זה קרה בחנוכה, חצי שנה לפני נפילת הגוש. לימים התברר שהפרידה הייתה ארוכה משתכננה.
מי שלקחה עימה את ישראל הפעוט ודאגה לו הייתה אימו של בני בשן, דבורה. ילד נוסף שהיא דאגה לו היה גבריאל, בנה של הקשרית רחל דורון שדיווחה בקשר את ההודעה המפורסמת "מלכה נפלה" עם נפילת כפר עציון.
ארבעת קיבוצי גוש עציון – עין־צורים, משואות־יצחק, רבדים וכפר־עציון – הוקמו כמה שנים קודם לכן, במטרה להגן על ירושלים מדרום. שלושה ימים לפני תום המנדט הבריטי פתח הלגיון הירדני בהתקפה ישירה על הישובים היהודיים שעצרו את התקדמותו לעבר ירושלים. האווירה בגוש ערב הקרב הייתה קשה מאוד. לפלמ"ח ולחברי הקיבוצים לא היו די נשק ותחמושת להגן על עצמם. הם הבינו שהתבוסה קרובה, והיו ביניהם שדברו על התאבדות נוסח מצדה. רוב תושבי כפר־עציון נטבחו, רק ארבעה הצליחו לברוח.
ב־12 במאי החל הקרב האחרון על משואות־יצחק. "הפצועים היו רבים, ואני, עם עוד כמה מהבנות, הכשרנו את חדר הילדים למרפאה לטיפול בפצועים", מספרת רבקה, ששהתה כאמור בעין־צורים. "מלאי התחמושת אזל. לפנות ערב השתתקה ההפגזה, והגיעה משלחת ממשואות־יצחק. במשלחת הזאת היה גם בעלי, חיים. הוחלט להעביר את הפצועים בשלושה שלבים. היו לנו 36 פצועים, חלקם פצועים קשה, והיה צריך להעבירם באלונקות בדממה. אוריאל אופק (המשורר והסופר; מ"ט) שהיה חובש, הכין את המיטות, ואנחנו התחלנו לטפל בפצועים שהגיעו. כשהתחילו דיבורים על נפילה קרובה חשבנו שהם יהרגו אותנו, אבל התברר שטעינו. הירדנים, ובראשם המלך עבדאללה, רצו להראות לעולם שהם פועלים לפי חוקי הצלב האדום, והוא נתן הוראה לא לפגוע בנו. אז לא ידענו את זה. היו בנות שאמרו שמוטב להתאבד מאשר ליפול בשבי. באותו שלב התחלתי לפחד".
רחל סוקל: "בניגוד למה שחווינו, אני בטוחה שמה שעובר כעת על הנשים והילדים בשבי חמאס הוא אימה וחשכה גדולה. אני לא יודעת מה עושים להם שם. אי אפשר לדמיין. הרי זה לא צבא"
"אתה רואה אותם?" מצביע בני אל כיתת החיילים המתמקמת ביישוב. "הלילה התארח אצלנו סגן מפקד הגדוד שלהם, והתברר לנו שהוא נכדו של עזריאל רנד, חבר משואות, שנלחם בעמדה בפיקודו של שמואל לבנה. סיפרתי לו שכאשר נגמרה להם התחמושת הם עלו ברגל לכיוון הקיבוץ עם כדור אחד בקנה. עזריאל שמע לפתע קולות, ברגע האחרון הבחין באבא שלי, שהיה בן דודו, והירי התחלף בחיבוק עז. הנה לך איחוד הגורל של עם ישראל לדורותיו".
ואז הגיעה פקודת הכניעה. בקשר נשמע השידור האחרון "מלכה נפלה"; מלכה היה הכינוי של כפר־עציון. רבקה וחבריה ראו מרחוק את כפר־עציון עולה בלהבות, ואת האספסוף הערבי בוזז את הקיבוץ. "בבוקר הגיעו קצינים בריטים וירדנים לאסוף את כלי הנשק. הם התפלאו לראות כמה מעט רובים היו לנו, ולא הבינו איך החזקנו מעמד זמן רב כל כך. לקחנו איתנו מעט חפצים – טלית, סידור, ספרי תנ"ך שאני שומרת עד היום, טבעת יהלום ושרשרת שקיבלתי מאימא, כמה מכתבים ופמוטים קטנים שקיבלתי לחתונה. את היתר זרקתי לשירותים".
"הקצין בעט ברובים, בסך הכול שני רובי סטן, ואמר 'מול זה נלחמנו? היינו שוחטים אתכם כבר מזמן'", מגולל בני מזיכרונותיו של אביו. "אבא ניגש לקצין וביקש ממנו רשות לקחת את ספרי התורה שהטמין באדמה מחשש שיחוללו בידי הפורעים הערבים. תנאי כניעתם של אנשי משואות סוכמו עם הצלב האדום, אך ספרי התורה לא נכללו ברשימת הציוד שהם יוכלו לקחת. הוא פנה לקצין הירדני והסביר לו שאת התורה קיבלו היהודים מ'סידנא מוסא', משה רבנו, מתוך תקווה שהמושג מוכר לקצין. הסיפור ריכך כנראה את ליבו, והוא הסכים. בידיים רועדות חפר אבא והוציא את ספרי התורה. אחד מהם נתן לבחורה שהספר היה שייך לה, והיא לקחה אותו עימה לשבי בבית־לחם. את השני לקח בעצמו. בדרך הקשה והמייאשת לעבר הירדן המזרחי קראו השבויים בספר התורה וקיבלו חיזוק. חיילי הלגיון ניסו לקחת את הספר מידי אבי, וגם להם הוא הסביר ש'סידנא מוסא' קיבל אותו מידי אללה, הסבר שהניח את דעתם".
"לא ידענו שהוכרזה המדינה"
רחל סוקל, אז רחל צדוק, נולדה בארץ להורים שעלו מתימן עוד ב־1911, בימי הטורקים. היא הגיעה לעין־צורים אחרי תקופת הכשרה בטירת־צבי, מתוך הבנה שייעודה הוא הקמת קיבוץ נוסף בארץ ישראל. לימים נישאה ליהושע סוקל, שהיה ממתכנני הבניינים בקיבוץ וממפתחי שיטת הגידול בחממות, וזכה בפרס קפלן על התייעלות והעלאת פריון העבודה. לשניים בן ובת; יהושע נפטר לפני כ־20 שנה.
"היינו צעירות מאוד, בנות 16 וחצי או 17", מספרת רחל. "החברות לא יצאו לקרב אלא נשארו לבשל ולכבס. החליטו שלא נתגייס לפלמ"ח כי היינו גרעין בני עקיבא שהקים קיבוץ. זו הייתה המשימה הלאומית שלנו. ידענו על הטבח בתרפ"ט וב־1936, אבל זה היה מזמן. כמה ימים לפני כן הגיעו הבנים לשבָּת בבית. הכנו להם את המקלחות, מים חמים כמובן לא היו, הם התלבשו בבגדי שבת שגיהצנו בשבילם, התפללו, אכלו, החליפו בגדים ויצאו בחזרה.
"כשהתחילו הקרבות בימים האחרונים של עין־צורים, הייתי בעמדה הראשית ליד הכביש הראשי, אחת מארבע עמדות. היה לי רובה צ'כי וידעתי לירות בו. שמענו את הדי הקרבות, ובשלב מסוים ראיתי להבה עולה מכיוון כפר־עציון. ליבי קפא כי ידענו שאחי הגיע לשם בשיירה האחרונה שבאה מירושלים, שיירת נבי דניאל. עזבתי את העמדה וניגשתי למפקדה שהייתה במערה סמוכה. 'אני לא יכולה לעמוד שם לבד', אמרתי למפקד. זה לא היה פחד, אבל חשבתי על אחי. ליבי אמר לי שהוא נהרג, ואחרי שנפלתי בשבי התברר לי שאכן כך קרה. שנים לאחר מכן אימא נהגה לשבת במרפסת ביתה בנחלאות ולהביט ימינה ושמאלה, אולי הוא יבוא מאיפה שהוא.
"אחרי שהגיעה פקודת הכניעה ישבנו כולנו על סלע והמתַנו לחיילי הלגיון", ממשיכה רחל. "זה היה יום שישי. באותו יום הוכרזה המדינה, אבל אנחנו כלל לא ידענו על ההכרזה. השלכנו את הרובים לבור הספיגה כדי שלא ייפלו בידי הירדנים. לפתע ראינו מהוואדי גוש שחור של אנשים שרצים לכיווננו. הם פשטו על הבתים והחלו לבזוז בגדים, אוכל וציוד. ראיתי מישהו סוחב תרנגולות, אחר לקח מכונת תפירה ואחד אחר משך אחריו עגל. אני לא יכולה לתאר לעצמי נס גדול מזה, כי הם התעניינו רק ברכוש ואותנו הניחו לנפשנו. לא כמו בכפר־עציון שבו ערכו טבח של ממש. לא היה לנו נשק והם היו יכולים לשחוט אותנו בקלות".
אחרי כמה שעות הגיעה משאית לשער עין־צורים, והלגיונרים הורו לשבויים לעלות עליה. "לא פחדנו. אחרי שנים שאלתי חברה שהייתה איתי אם היא פחדה, וגם היא אמרה שלא. השומרים הירדנים אמרו לנו 'אל תפחדו, קיבלנו הוראה מהמלך עבדאללה לא לנגוע בכם אלא לשמור עליכם'.
בני בשן: "בינתיים, במשואות, אבא שלי יצא לשער עם דגל לבן וכבר חשב שיעשו בהם טבח כמו בכפר־עציון. עזריאל (רנד) הציע לאבא לברוח, אבל הוא סירב. 'אנחנו קבוצה ונשארים כקבוצה', אמר".
המשאית הובילה את השבויים למשטרת חברון. רחל: "לאורך הכביש עמדו מאות אנשים מהכפרים, סימנו בידם תנועות שחיטה וצעקו לעברנו 'דיר יאסין, דיר יאסין' (הכפר הערבי שבמהלך כיבושו על ידי האצ"ל והלח"י נהרגו עשרות תושבים, בהם זקנים וילדים; מ"ט). הלגיונרים נאלצו לירות באוויר כדי להרחיק את ההמון".
"בדרך לחברון היו יריות, ועזריאל ניצל בנס כשכדור שנורה לעברו נעצר בספר משניות שהיה בכיסו", אומר בני. "על כל משאית עמד קצין לגיון, וממש ירה בכפריים שניסו להסתער על השבויים".
בחברון הופרדו הנשים מהגברים, ושוכנו בחדרים נפרדים. "בלילה אחד שמענו את אחת הבחורות צועקת והתברר שכמה מהשומרים ניסו להיכנס לחדר, אבל הקצינים מיהרו להרחיק אותם. אחר כך אמרו שהם רק ביקשו לבדוק אם שבכת העץ שהותקנה על החלונות תקינה".
בשבת בבוקר הודיעו לנשים כי הן יישלחו למשטרת בית־לחם עם הפצועים ושם ישוחררו, אבל כשהגיעו לשם התברר שאי אפשר לשחררם מכיוון שבאזור רמת־רחל עדיין התנהלו קרבות, והחזירו אותן לחברון. אחרי כמה ימים הן הובלו לירדן עם יתר השבויים. הירדנים בנו בעבורם מחנה בשם אום־ג'מאל, לא הרחק מהעיר מפרק, כ־80 ק"מ מצפון לרבת עמון.
היא מתארת את הנסיעה לירדן, שארכה שעות. "לא היה לנו אוכל ולא מים. בדרך עצרנו ליד מקשה של פאקוסים ('מלפפון ערבי'; מ"ט) ונתנו לנו לאכול מהם. כשהגענו בערב ראינו שבמחנה כבר נמצאים שבויים מהעיר העתיקה, מלטרון ומנהריים. פחדנו שיפגעו בנו, ולכן אמרנו שאנחנו נשואים וביקשנו לישון יחד. מובן שישַנו עם הבגדים. השומרים התייחסו אלינו יפה מאוד. יום אחד אפילו זכינו לביקור של המלכה האם, אימו של המלך עבדאללה, שהביטה ב'רכוש' שלהם מעבר לגדר".
אחרי שלושה שבועות החליטו לשחרר את הנשים. "הביאו אוטובוסים, קשרו לנו את העיניים – לא שהיה מה לראות בדרך – ונסענו שעות עד שהגענו לצומת כפר־יונה. שם חיכו לנו עיתונאים ואנשי המושב עם כדי חלב, וכל אחד קיבל כוס חלב", מספרת רחל.
"במשך כל תקופת השבי ידעתי שהילד שלי בירושלים הנצורה. לא ראיתי אותו חצי שנה, עוד מלפני נפילת הגוש, והתגעגעתי מאוד", נזכרת רבקה. "הייתי נחושה לראות אותו, ואכן אישרו לי לעלות לירושלים בדרך בורמה, אלא שבאותו יום העבירו את הילדים לתל־אביב. חזרתי עם הג'יפ הראשון. כשפגשתי את הילד שלי, ישראל, הוא כמעט לא הכיר אותי. ביום הראשון הוא היה צמוד למטפלת שטיפלה בו במסירות, ביום השני הוא התקרב יותר, ביום השלישי הוא כבר היה שלי לחלוטין. אני חושבת שלא נשארו לו צלקות מאותה תקופה".
רחל נלקחה לבית הספר "בית צעירות מזרחי" בתל־אביב ושוכנה עם חברותיה בפנימייה. "שם היו לחמנייה וכוס קקאו, סדין ושמיכה נקיים. אחרי כמה ימים נסעתי הביתה לירושלים דרך גזר וחולדה. ההורים שלי חיכו לי המומים בפתח הבית".
היא מצביעה על תמונת הוריה שעל המזנון. האב גבוה, חובש תרבוש תימני, זקנו מלבין. "זכרתי אותו עם זקן שחור. בימים שבהם הייתי בשבי ואחרי שאחי נפל, זקנו הלבין. התביישתי שנותרתי בחיים והוא, אחי היקר, לא חזר".
רבקה נדיבי: "הירדנים, ובראשם המלך, רצו להראות לעולם שהם פועלים לפי חוקי הצלב האדום, והוא נתן הוראה לא לפגוע בנו. לא ידענו. היו בנות שאמרו שמוטב להתאבד מאשר ליפול בשבי"
"תנו לערבים לנצח"
מה עשו השבויים במחנה?
רחל: "חיפשנו אבנים בחצר כדי לשחק חמש אבנים. מישהי נתנה לנו שיעורים. הסופר אוריאל אופק הכין לנו מקרטונים משחקי רביעייה עם שמות של סופרים וספרים. מאז אני זוכרת הרבה שמות של סופרים".
בספרו מתאר אליעזר בשן את חיי היומיום במחנה השבויים, חיי תרבות, דת ורוח לצד שגרה רגועה למדי. "אתה יכול לתאר חיים כאלה היום אצל חמאס?" שואל בנו, בני. הנה כמה פסקאות מזיכרונותיו של בשן:
"יום שלישי, א' בסיוון, 8 ביוני: ג'נין נכבשה בידי צה"ל. שיעור ראשון בספר הכוזרי. למחרת חיפוש במחנה, כולנו הצטווינו לקום בארבע בבוקר ולצאת מהאוהלים כדי שיוכלו לערוך חיפוש בציוד שלנו. הסתדרנו על החול בשלשות והתכוננו שיחפשו כסף על גופנו. הסרג'נט אבו־עאקף חשד באנשי העיר העתיקה. הוא שם ידו על מעילו של שבוי מזוקן וגילה אצלו 125 לירות, הכסף נמסר לפיקדון בקופה המשותפת.
"יום שני, ז' בסיוון, 14 ביוני: אסיפה על עתיד הקבוצה באוהל שלי. הדעות התפלגו בשל הצעתי לייסד מושב שיתופי. הוקמה מזכירות בהרכב אהרן מאיר (לימים מנכ"ל בנק המזרחי, מ"ט), חיים נדיבי ואני.
"יום חמישי, י' בסיוון, 17 ביוני: חלוקת שמיכות וכובעים מהיישוב. שיעור בחקלאות".
בהמשך מספר בשן על ערבי תקליטים שהתקיימו במחנה השבויים ועל שיעורים בערבית למתקדמים ובספר מורה נבוכים. הוקמו שתי ספריות, בעברית ובאנגלית, והשבויים אף הוציאו לאור עיתון בשם האירוני "תיל". בין עורכיו נמנו שאול רז מכפר־עציון, אוריאל אופק והרב שאר־ישוב כהן, בנו של הרב הנזיר ולימים רבה הראשי של חיפה. עוד מספר בשן על משחק כדורגל בין נבחרת השבויים לנבחרת של החיילים: "אמרתי לכדורגלנים שלנו שיניחו לערבים לנצח, כי אם היהודים ינצחו הערבים ינקמו בנו. לערבים אין רוח ספורטיבית כשהם מפסידים".
"מה שעזר להם בשבי היה העובדה שהם היו יחד", מסכם בני. "מלחמת יום כיפור התנהלה 200 קילומטרים מהבית, ולא שחטו שם ילדים בקיבוצים. ההפתעה אז הייתה צבאית. השבר הגדול היום הוא ממדי הרצח, והעובדה שהאנשים נרצחו בתוך הבתים שלהם. אבל ב־1948 זו לא הייתה הפתעה. מתחילת ההתיישבות היה ברור שברגע שהערבים יצליחו לכבוש את כפר־עציון הם יגיעו גם ליתר הקיבוצים. זה היה חלק מהמערכה, שבה הערבים לא מוכנים שיגורו כאן יהודים".
רחל: "בניגוד למה שאנחנו חווינו, אני בטוחה שמה שעובר כעת על הנשים והילדים בשבי חמאס הוא אימה וחשכה גדולה. יש שם ילדים קטנים. אני לא יודעת מה עושים להם שם. האם מענים אותם? אי אפשר לדמיין. הרי זה לא צבא. אני זוכרת שאחרי שהכניסו אותנו למשטרת חברון שמענו דפיקות חזקות בדלת. זה היה ג'עברי, ראש עיריית חברון, שדרש למסור אותנו לידיו. 'יש לי בני משפחה שבויים בישראל ואני לא ידוע מה קורה איתם', צעק. הלגיונרים אמרו לו שיבררו. הם הבטיחו לעשות רשימה של כל השבויים. הרשימה הגיעה לתל־אביב בדרך לא דרך, וכך ההורים ידעו שאנחנו בשבי".
ההורים לא יצאו להפגנות?
"בירושלים לא היה עם מי לדבר, כי המנהיגים עברו לתל־אביב. שם באמת היו כמה הורים שיצאו ודרשו לדעת מה עולה בגורל בניהם".
"אנחנו לא פחדנו כי הירדנים התייחסו אלינו בכבוד, אבל אני מתארת לעצמי איזה פחד עובר על השבויים כעת בעזה. כואב מאוד לשמוע את הדברים האלה", אומרת רבקה.
מה הייתן אומרות לאם שבנה או בתה נמצאים בעזה?
"שתתפלל שיקרה נס", אומרת רבקה, ורחל מוסיפה: "מה אוכל לומר לה? שהיינו שמונה חודשים במחנה ושהייתה לנו שם אוניברסיטה וחיי תרבות וחברה פעילים? עם אוכל ובגדים חמים? הייתי מרכינה את ראשי ונאלמת".
