"זה אזור צעיר, תוסס וצומח שאנשים היגרו אליו במיוחד", אומר רם זהבי, מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך. "בשנים האחרונות פתחנו בתי ספר חדשים בעוטף. בעיר שדרות לבדה הוקמו שני בתי ספר יסודיים, השקנו תיכון חדש ואנחנו נערכים להקמת שניים נוספים; באשכול הוקם בית ספר יסודי חדש, ובשער הנגב נערכנו השנה להתחיל להגיש בקשות להקמת בית ספר יסודי חדש והקמנו עשרות גני ילדים. זה מקום שטוב לגדל בו ילדים, הפכנו אותו לכזה". זהבי לוקח נשימה ומוסיף: "וכל זה היה נכון עד 6 באוקטובר".
הרכב של זהבי צבר בשלושת השבועות האחרונים קילומטראז' של שנה. כמנהל המחוז, הוא נמצא בחזית ובעורף גם יחד. יישובים בתחום אחריותו נפגעו קשות, יישובים אחרים ביקשו לקלוט ולחבק. הוא היה שותף בהוצאת הקהילות מאזור העוטף, וגם במציאת הפתרונות בנקודות הפינוי שרובן נמצאות במחוז שלו. הוא מסתובב בין בתי המלון שאליהם פונו התושבים, מאילת דרך חבל אילות, מצפה־רמון וים המלח, ועד ירושלים.
לדברי זהבי, מאז כניסתו לתפקיד ב־2018 נעשה מהלך ממוקד בהובלת משרד החינוך, ובמסגרתו גובשו החלטות ממשלה שמטרתן לסייע ביצירת חיים נורמטיביים בעוטף עזה. "אנשים שמגיעים לאזור הזה רוצים לדעת שהם בטוחים כאן, וזה תפקידו של צה"ל; הם רוצים לדעת שיש להם מגוון אפשרויות כלכליות ותעסוקתיות – וזה התפקיד של רשות המיסים וממשלת ישראל שמקילה עליהם בהזדמנויות הכלכליות. ולפני הכול הם רוצים לדעת שזה מקום טוב לגדל בו ילדים. כך ביססנו את ההתיישבות בעוטף".
ב־20 באפריל כינס ראש הממשלה בנימין נתניהו את השרים לישיבה חגיגית מחוץ לעיריית שדרות לרגל החלטת ממשלה שהתקבלה, בהיקף תקציבי של כ־1.7 מיליארד שקלים, שכללה השקעה בתשתיות וחיזוק הכלכלה המקומית והביטחון האישי והקהילתי. במהלך הישיבה הציג נתניהו נתון מרשים: הגידול הטבעי בעוטף עזה עומד על 40 אחוזים בעשר השנים האחרונות. זה נתון מעודד מאוד שמראה שמספר התושבים המשתקעים באזור הולך וגדל.
ואכן, בשנים האחרונות חווה אזור עוטף עזה פריחה של ממש בתחומים רבים, אחד הבולטים בהם הוא החינוך: שיעור הזכאים לתעודת בגרות גבוה במיוחד, והאזור מתחרה ברשויות החזקות בישראל. שלוש מחמש הרשויות המקומיות והאזוריות בעוטף זכו בפרס חינוך.
כל זה נמחק בבוקר שמחת תורה. "ב־7 באוקטובר התעוררנו ליום חדש של הקהילה החינוכית כאן. צריך להדגיש שזאת לא קהילה של סטודנטים או גרעיני נח"ל שבאו לעשות פה את 'פרק המשימה' וללכת, אלא קהילה של הורים עובדים עם המון ילדים. הרגע הקשה ביותר לקהילה הזאת הוא ערעור הביטחון של הורה שכבר לא יכול להבטיח את חייו של הילד שנמצא במחיצתו, כי בחוץ מתנהל קרב. הקרב קשה והמחבלים מגיעים לבתים ולמשפחות ועושים שם דברים זוועתיים. הורה לא יכול להבטיח ביטחון לילד שלו במצב כזה".
"ביום למחרת התחושה הופכת כבר לעובדה. הקהילה הייתה עדה לזוועות שבהן הורים לא הצליחו להגן על ילדיהם. ילדים נהרגו וילדים נחטפו, ויש כאלה שזה קרה להם עם ההורים שלהם. יש לנו שני תאים משפחתיים שאין לנו בהם את מי ללוות", מוסיף זהבי.
בדיון שהתקיים ביום שלישי בוועדת החינוך של הכנסת חשפה ראש מנהלת הנפגעים במשרד החינוך דלית שטאובר מספר בלתי נתפס: "מבין הנפגעים במלחמה יש 34 תלמידים הרוגים, 30 חטופים, 15 פצועים. בקרב עובדי ההוראה – 10 הרוגים, חטוף אחד, שני נעדרים ועשרה פצועים. בני משפחה מקרבה ראשונה של לפחות 800 תלמידים ואנשי צוות נפגעו מתחילת המלחמה".
"החוויה הקהילתית היא קשה", מוסיף זהבי. "יש לקהילה יתרונות וגם חסרונות. כיתות הגן ובתי הספר במועצות האזוריות אשכול ושער הנגב הן לא אותו דבר מ־7 באוקטובר. חסרים לנו ילדים, חברים לשכבה, מורים ושכנים. זאת חוויה מטלטלת מאוד. ואנחנו בתוכה". זהבי מצטט את ראש המועצה האזורית אשכול גדי ירקוני שנהג לומר כי החיים בעוטף עזה הם 99 אחוז מהזמן גן עדן ואחוז אחד גיהינום. "חשבנו ש־99 אחוז גן עדן זה מספיק, הפעם פגשנו את הגיהינום בעיניים. שערי הגיהינום הם מקום נורא, זוועת עולם".
ביומיים הראשונים, מספר זהבי, הם היו חרדים לגורל כולם. "עשינו מאמץ להבטיח שכולם יצאו משם. היו כאלה שלא יכולנו להתקשר אליהם כי הם היו נעולים בממ"ד ואסור שהטלפון יצלצל כי בחוץ הסתובבו מחבלים במשך 48 שעות. הרבה עובדים מתגוררים בעוטף עזה. יועצות, מפקחים, פסיכולוגים ומנהלים. גם המנהיגים שלנו חוו את החוויה הקשה הזאת".
חוויית קצה
זהבי, בן 53, נשוי ואב לשלושה, עושה את דרכו מביתו שבנתניה למחוז הדרום של משרד החינוך בבאר־שבע כבר למעלה מחמש שנים, והוא מרגיש מחובר מאוד לאזור. בעבר התגורר ולמד בגוש קטיף, ומעיד על עצמו שהוא מכיר את החומר האנושי וגם את הסביבה, ופועל במערכת החינוך במטרה ברורה לבסס את ההתיישבות. "זה נכון לערבה התיכונה ולחבל אילות, וגם לירוחם, לעוטף עזה ולקריית־גת. בכל מקום שיש חינוך אנחנו תורמים תרומה מכרעת לביסוס ההתיישבות".
עד היום השלישי ללחימה היו לו ולאנשיו כמה משימות: הוצאת הקהילות מיישובי העוטף, הבנת תמונת המצב של הנפגעים מקרב מערכת החינוך, והכנת המערכות השונות להתמודדות עם סיטואציה של עשרות נפגעים, נרצחים וחטופים מקרב התלמידים, צוותי החינוך והמשפחות. "אנחנו דואגים ללוות אותם, אבל ההיקפים מטורפים. הגדרנו שנגיע לכל בית שיש בו בן משפחה שנהרג או נחטף וקשור למשרד ולמערכת החינוך. אנשים שלנו מגיעים למשפחות ופשוט נוכחים איתן. במקומות מסוימים אנחנו שותפים למאמצים של המשפחה – נותנים יד ומשתתפים בתחושת הכאב ואי הוודאות".
מתי התחלתם לפעול במרכזי המפונים?
"מהיום הרביעי. פגשנו את האנשים, דיברנו איתם, הסתכלנו להם בעיניים וחיבקנו אותם. יש לנו מורים ומנהלים שהתפנו לשם. ככה עברנו ממלון למלון. משפיים לנתניה, מים המלח לאילת, ממצפה־רמון לחבל אילות והערבה התיכונה. היו לנו אנשים בירושלים ובחדרה, בירוחם, בכרמים ובערד. בכל מקום שיש בו משפחות. בכל מקום שביקרנו התגבשה אצלנו ההבנה שצריך לפעול במהירות כדי ליצור סדר יום של מפגש והתכנסות בעבור הילדים והנוער שחיים שם. הם חיים בתא לחץ דחוס מאוד שלא משאיר שום מרחב אישי. להורים אין מרחב פרטי משלהם, לילדים אין מרחב שמתאים לגיל שלהם. אנחנו חייבים לפעול בשיא המהירות כדי לפתוח מרחבים שמתאימים לילדים ובני נוער.
"כצעד ראשון גייסנו אנשי חינוך עם ניסיון עשיר, בהתנדבות – לא כי אנחנו לא רוצים לשלם, אלא כי ביקשנו מהם להקדיש את הזמן שלהם בלי גבול, 24 שעות ביממה למשימה שלא מסתיימת. אתה לא עובד רק משמונה בבוקר עד ארבע בצהריים. כדי להציל חיים אנחנו פועלים מסביב לשעון, יום ולילה".
לשאלה איזו עבודה יש לעשות אם בתי הספר סגורים, משיב זהבי ש"בית ספר הוא תשתית פיזית למפגש פורמלי בין מבוגר לילד שמשפיע על יכולת התפקוד של הקהילה והחברה באופן תקין. כשאין בית ספר בימי שלום ובחופש הגדול, לכולם זז ומתערער משהו. קשה להחזיק את כל החברה כשלילדים אין מקום מסודר. כשיש אירוע של טראומה ואובדן, וכשאין מסגרת מסודרת למבוגרים ולילדים, זה מביא את כולם לחוויית קצה, אין להם את הפינה שלהם להתייחד עם החוויה שהם חוו, לעכל. זאת סכנת חיים ממש".
המענה הראשון שזהבי ואנשי משרדו יזמו הוא יצירת מסגרת לחינוך הרך בכל בית מלון שקלט מפונים. "זה אתגר גדול, יש לנו עשרות נקודות חדשות להקים בהן מסגרת לגיל הרך. במקומות מסוימים פשוט לקחו חדר והפכו אותו למעון ולגן; במקומות אחרים מצאו אנשים מהמפונים שבעבר היו אנשי חינוך והם התנדבו. המון ארגונים ותנועות הצטרפו לסייע – התנועה הקיבוצית, השומר הצעיר, הנוער העובד, דרור בתי חינוך, רשת אמית, רשויות מקומיות – כולם בעניין. אלפי מתנדבים באו לעזור. כולם מנסים לייצב את החיים במקומות האלה. אחד עם הילדים, אחר עם המבוגרים ושלישי עם קבוצה. אנחנו עובדים עכשיו על ייצור כוח אדם לאורך זמן ושיבוץ שלו".
בתחילת השבוע הציג שר החינוך פתרון שבמסגרתו יוקמו בתי ספר חדשים סמוך למוקדי הפינוי באילת, בערבה התיכונה ובים המלח. זהבי מפרט: "באילת יוצבו 30 מבנים יבילים להקמת בתי ספר, גנים ומעונות ייפתחו בתוך המלונות. לצד זאת, תלמידים מפונים נקלטו בבתי ספר בעיר. בים המלח יוצבו 15 מבנים יבילים ובערבה התיכונה 20". "זה דבר שלא נעשה מעולם במשרד", ציין השר.
"יש עוד הרבה שאלות כמו איך עושים את זה, מי יעבוד שם ומי ינהל", מציין זהבי. לחלק מהשאלות כבר נתנו תשובות ולחלק ניתן תוך כדי תנועה. בית ספר הוא דבר טבעי לתלמידים, לא רק בשביל ללמוד אלא גם כדי שיהיה מרחב התכנסות בין מבוגר לילד, מקום לשוחח ולעבד את החוויה, מקום לשחרר את ההורים ולהפך. שנתחיל לארגן את החיים. זה המאמץ הגדול שאנחנו נמצאים בו עכשיו".
תחושה בן־גוריונית
ביום רביעי שעבר היה זהבי באילת וביקר בבתי המלון את הקהילות השונות שפונו לשם. אחרי כמה שעות החל לנסוע צפונה, לא לביתו אלא להלוויה של ראש המועצה האזורית שער הנגב אופיר ליבשטיין, בבית העלמין באבן־יהודה. ליבשטיין נהרג בקרב עם מחבלים בבוקר המתקפה, תוך הגנה על ביתו בכפר־עזה.
"הייתה לנו עבודה משותפת בנושא החינוך. הוא היה ציוני גדול ואיש שלום. אופיר חלם על אזור תעשייה שיעסיק עשרת אלפים עובדים מרצועת עזה שיוכלו להתפרנס בכבוד", מספר זהבי בכאב. "הוא סבר שחוסן משפחתי ופרנסה טובה הם בסיס לחיים משותפים, והוא מהראשונים ששילם את מחיר השנאה של הטרוריסטים מעזה. עוטף עזה הוא אזור של שלום, היו כאן קהילות שלמות עם אג'נדה ברורה של שלום. התוצאות של המלחמה הזאת צריכות להיות ברורות, זה הבסיס להמשך החיים פה".
בהנחה שהמלחמה תימשך כמה שבועות, התלמידים המפונים יחזרו לנהל שגרת לימודים?
"מי שחשוב לו יקבל מענה לימודי, אבל כרגע אנחנו פחות עסוקים בזה ויותר ביצירת מפגשים. מעבר לזה אנחנו מסתכלים גם על הטווח המיידי בבתי המלון וגם לעוד חודשיים כשתסתיים המערכה ולרבים לא יהיה לאן לחזור. הרי יש משפחות שאין להן בתים. כרגע אנחנו מבינים שכדי להחזיר את החיים למסלולם צריך למצוא פתרונות יוצאי דופן למערכת החינוך.
"ב־6 באוקטובר 2023, היו 25 אלף תלמידים ביישובי עוטף עזה בכל המגזרים, מגיל 3 ועד 18. ב־7 באוקטובר – הכול השתנה. אנחנו לא יודעים עדיין לומר מה יש לנו ומה אין לנו. כרגע יותר מעשרת אלפים תלמידים נמצאים בארבעה מוקדים. הרבה תלמידים מתאכסנים בבתי מלון ברחבי הארץ או אצל קרובי משפחה. יחד עם נתיבות, אופקים ואשקלון יש יותר מ־40 אלף בני נוער שלא נמצאים בבית שלהם כבר שלושה שבועות.
"תמונת המצב מורכבת ומשרד החינוך כולו עוסק בזה", הוא אומר ומציין את מנהלת הנפגעים, שבראשה עומדת מנכ"לית המשרד לשעבר דלית שטאובר. "היא מתכללת את כל סוגי המענה לכלל המפונים והמתפנים ברחבי הארץ. כל המחוזות פועלים באותו סדר יום והמנהלת מיישרת קו בין כולם. בכל בתי המלון ונקודות הפינוי יש 'ממוני חינוך'. כולם קולטים בנות שירות לאומי, מורות חיילות ומתנדבים. יש רשויות שנותנות מענה בתוך מוסדות החינוך שלהן.
"ציינו השנה 75 שנים להקמת מדינת ישראל, ושוב יש תחושה שאנחנו במלחמת קוממיות, וזאת חוויה מעצבת. במידה מסוימת המציאות הנוכחית מזכירה את הרגעים שבהם בן־גוריון הסתגר בחדר, מיד אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בה' באייר והחתימה על מגילת העצמאות. ברגעים האלה הוא שיתף את המקורבים אליו ואמר להם שבשעה שיש ריקודי הורה ושמחה גדולה על הקמת המדינה, הוא טרוד כי הוא יודע מה המחיר של הקמת המדינה.
"ברגע הזה אנחנו ממש בהרגשה בן־גוריונית. אנחנו שמחים על קיומה של מדינת ישראל שבלעדיה אין קיום לעם היהודי, אבל אנחנו נדרשים לשלם מחיר כואב. החוויה הזאת ליוותה אותנו 75 שנה. אבל, וזה אבל גדול, בן־גוריון היה נחוש והתעמת עם החברים שלו בהסתדרות הציונית כדי להכריז על הקמת מדינת ישראל, גם נוכח הידיעה שאנחנו עתידים לשלם מחיר. אין ספק שעצמאותה של מדינת ישראל הכרחית לקיומו של העם היהודי במציאות הנוכחית.
"אין ספק שחובתנו לגור בחבלי ארץ בגבולות מדינת ישראל, שתפקידנו כממשיכי דרכם של מייסדי המדינה הוא לפעול לחיזוק החוסן האזרחי, לביסוס המערכות השלטוניות, להבטחה של חיבור מובהק בין ביטחון לחיים אזרחיים. נחזור להתיישב בכל יישובי העוטף אבל עכשיו תהיה בהם חוויה אחרת. עכשיו כבר לא יהיו 99 אחוז גן עדן ואחוז גיהינום. אין סיבה שמישהו במדינת ישראל יחיה במציאות שיש בה אפילו אחוז אחד של גיהינום. אנחנו רוצים מקום שהוא 100 אחוז גן עדן, אנחנו מסוגלים לזה ולשם אנחנו רוצים להגיע. ומתוך אמונה בעם ישראל – נגיע לשם".
"ב־6 באוקטובר היו 25 אלף תלמידים ביישובי עוטף עזה.כיום, יחד עם נתיבות, אופקים ואשקלון יש יותר מ־40 אלף בני נוער שלא נמצאים בבית שלהם כבר שלושה שבועות"
