קירות דקים מפרידים בין החדרים של מרכז האש בפיקוד הדרום, ובכל חדר יש מרכז שליטה שבו נראית אותה התמונה. על המסכים נראים היטב החורבות ברצועת עזה, ועם כל גיחה של חיל האוויר המפה משתנה כליל: מה שראו כאן ביום שני בבוקר לא דומה למה שרואים כאן ביום חמישי בערב.
לדברי צה"ל, השבוע הותקפו למעלה מאלף מטרות שמשמשות את פעילי הטרור ברצועת עזה. בניינים התמוטטו, והניסיון לעשות סדר בעזרת דחפורים לא עובד. מבנים שהופלו בתחילת השבוע עדיין מעלים עשן, עדות לכמות התחמושת שהוטמנה תחתיהם. בימים כתיקונם חיים שם אזרחים, אך במציאות של אחרי 7 באוקטובר אין שם נפש חיה, רק ענני אבק ועשן.
מרכז האש הוקם למטרה אחת: להגן על יישובי עוטף עזה והדרום. בהיעדר מודיעין ומבלי שהבינו מה המתרחש, לוחמיו לא תפסו עמדות קרב ערב המתקפה הרצחנית. "אם יש משהו שמתסכל אותי זו העובדה שבלילה לפני כן ישנתי בבית", מודה מפקד המרכז, אל"מ (במיל') י'. "אם היינו דרוכים זה לא היה קורה, בטח לא ככה. אני אחראי על הפעלת האש בגזרת ההגנה של פיקוד הדרום. כל יכולות התקיפה מהאוויר, הים והיבשה – עליי. אני מרכז הכול, מחליט על מה לירות ועל מה לא, איזה נשק מפעילים", הוא מספר.
"ב־6:30 בבוקר שבת התקשר אליי חייל שלי שגר באזור, ואמר לי שקורה משהו לא רגיל. מיד הרמתי טלפון לחמ"ל כדי לשאול מה קורה, ואמרו לי להגיע דחוף למרכז. אחרי כמה דקות כבר הייתי בדרך. מהר מאוד התחלנו להבין את תמונת המצב ומה עומד מולנו. האתגר היה גדול כי היו הרבה זירות, וכל הזמן נוספו זירות חדשות, וגם כי היה מדובר ביישובים ישראליים. הבנו שמצד אחד צריך לעצור את המחבלים שממשיכים להגיע לישראל, ומצד שני לתקוף בעוצמה את אלו שחוזרים לרצועה. את מסוקי הקרב, למשל, הכווינו בדקות הראשונות חיילי הסדיר. את הגל השני אני כבר תפעלתי".
י', מורה, נשוי ואב לארבעה, הוא מפקד מרכז האש באוגדה 143, ומשרת בגזרה מעל עשר שנים. הוא מכיר היטב את עזה מאז ימי צוק איתן. הדבר האחרון שעשה לפני המלחמה היה לחזור עם תלמידיו ממחנות ההשמדה בפולין. "באתי משואה אחת לשואה שנייה", הוא אומר לי, "נפרדתי מהתלמידים וקבעתי איתם שאגיע למסיבת הסיום שלהם ב־20 ביוני. אני לא רואה איך נוכל להיפגש לפני כן. העברתי מקל למורה אחר, ועכשיו אני פה. הלוואי שאחזור ללמד אותם עוד השנה".
אתם נמצאים כבר שלושה שבועות במרכז האש. איך ההכנות לכניסה באות לידי ביטוי?
"האתגר הגדול הוא קבלת ההחלטה בזמן אמת, תוך עבודה בשיתוף פעולה מלא עם המודיעין, כולל בהפלת מטרות. לא כל דבר הוא מטרה, ולפעמים מטרה מזוהה היא לא רלוונטית. אנחנו עמדת ההגנה של הדרום, זו המשימה שלנו – והיא תמשיך להיות המשימה אחרי שתסתיים הלחימה. אנחנו נמשיך לעסוק בזה בכל פעם שמישהו מהם ינסה להוציא לפועל פיגוע, וננסה להיכנס לראש שלהם. גם כשנצא למתקפה קרקעית נצטרך לדאוג שמאחור, בקו הגבול, יהיה שקט".
מה תוכל לספר על מתקפת המנע שלכם ביום הראשון ללחימה?
"אחרי שהבנו מה קורה, תקפנו מיד מוקדים שהיו בהם מחבלים. כל כלי קרקעי שמסוגל לבצע ירי הוכנס לפעולה וקיבל הרבה מטרות. היו מקומות רבים שבהם היו מחבלים, והיה צורך לנהל כלכלת חימוש ולחשוב לאן לשלוח את הכוחות".
התסכול בלתי נתפס כשמופיעים עשרה אירועים על המסך ויש מענה רק לחצי מהם.
"רמת התסכול גבוהה. היו נקודות שידענו שהן מורכבות, ועוד לא התחלנו להתאפס על הכול, ופתאום נכנסת זירה נוספת, מסיבת הטבע. ביום הראשון היה קשה להשתלט על המתרחש, הרגנו הרבה מחבלים אבל לא ידענו כמה. לקח לנו יום שלם עד שהבנו כמה נקודות לטיפול נשארו, ולקח עוד זמן עד שסיימנו את הגל הראשון. בגלל שהגל הזה הפתיע אותנו, יצאנו מנקודת הנחה שיכול להגיע גל שני. כשהצלחנו להחזיר לידינו את השליטה, התפנינו לטפל במתרחש ביישובים, לגייס את כל הצבא ולהיערך להתקפה".
השבוע חדרה חוליה באזור זיקים. מה קרה שם?
"זה היה אירוע מתגלגל, כוח קומנדו שהגיע דרך הים. זרוע הים ניהלו את האירוע, ואנחנו ליווינו אותו מתחילתו. כשהם עלו על החוף נכנסנו לפעולה. חיסלנו את החוליה, ואז וידאנו עם חיל הים שאין מחבלים שחמקו ושהמשימה הסתיימה. מכת האש שהנחתנו הייתה חזקה, וחיסלנו אותם בים. דקות ספורות לאחר מכן סגרנו מעגל ותקפנו גם את הבסיס שממנו הם יצאו. אני לא יודע כמה חיסלנו בסך הכול".
אתם עוד חושבים על הכשל?
"את נקודת הפתיחה לא נוכל לשנות. עכשיו צריך לייצר את המצב הטוב ביותר להמשך, כי האתגרים הגדולים עוד לפנינו. נצטרך לפקוח עיניים, להיות ערוכים בהגנה ובהתקפה, ולהתכונן לכך שזה עלול להגיע מכל כיוון שהוא. אני חושב שצריך להכין את הגזרה, וסומך על מי שמחזיק את ההגה ומנהל את המלחמה הזו. אנחנו לא מפחדים מהם, אנחנו ננצח אותם.
"איך לעשות את זה? בשיקול דעת נכון, ממוקד ומדויק. למתרחש כרגע בעורף יש השפעה ישירה עלינו. אנחנו מרגישים היטב את הגב שעם ישראל נותן לנו. אנשים מגיעים לפה כל הזמן, מושקעת פה אנרגיה רבה מצד אזרחים טובים. אני אגיד רק דבר אחד: יש לנו כביסה נקייה והמון אוכל. אני מבקש מהאזרחים – תמקדו את האנרגיה באלו שאיבדו את עולמם. אנחנו בסדר".
איך זה ייגמר?
"לא נוכל לצאת מפה בלי תוצאה ברורה. לכל אחד מאיתנו יש פצע מדמם מהשבת הזו. יש לי אחות שגרה ברעים, שהסתתרה עם משפחתה בממ"ד במשך שעות וניצלה. עכשיו הם באילת. פיזית הם בסדר, אבל נפשית זה סיפור אחר. פתחו שם כיתה לילדים והם מנסים ללמוד, אבל חברים שלהם נהרגו ונחטפו, יש שם המון כאב. אלו ילדים בני 13 שצריך לטפל בהם.
"יש אנשים פה במטה שבני משפחתם נרצחו ונחטפו. כל אחד עולם ומלואו, כל אחד והסיפור שלו. כל בית בישראל חטף מכה, וזה הזמן להחזיר. נולדתי ב־1973, כשאז התרחש האירוע המכונן של הדור שקדם לנו, ב־2023 התרחש האירוע המכונן של הדור שלנו".
