"נכנסנו בשערי הגיהנום. אדם לא יכול לטפל במספרים עצומים כאלה של גופות בלי שיספוג כווייה נפשית. כל אחד מאיתנו הגיע כבר בעבר לזירות שהיו בהן הרוגים רבים, אבל לא במספרים כאלה. ילדים, נשים, צעירים, זקנים. היו שם חברים שלי ששבוע לפני כן שתיתי איתם כוס קפה, ועכשיו מצאתי אותם הרוגים ברכב. המראות היו קשים. שדה קרב בתוך עיר ישראלית, ובזמן שאנחנו עובדים הירי נמשך, קרוב אלינו. התחושה הייתה מפחידה, מזעזעת".
במילים הצורבות הללו מנסה רב־נגד ירון זיו, סגן קצין זיהוי במרחב לכיש של משטרת ישראל, להעביר במעט, על קצה המזלג, את גודל הזוועה שפגשו הוא וחבריו ב־7 באוקטובר ובימים שלאחר מכן. בימים כתיקונם מגיעים שוטרי ענף הזיהוי הפלילי של מרחב לכיש ומרחב נגב לזירות של תאונות דרכים, בתים שנפרצו, כלי רכב שנגנבו, וגם לזירות של רצח והתאבדות. כל זה לא הכין אותם לטיפול במאות נרצחים במקביל, ולחיפוש ממושך אחר חלקי גופות בשטחים הפתוחים של עוטף עזה וביישובים שנפלו קורבן למתקפת הטרור. שלושה שבועות אחרי היום שבו הכול השתנה, הם משחזרים את המראות שקידמו את פניהם כשנכנסו לבתים השרופים ולמיגוניות שהפכו למלכודת מוות, ואת מלאכת הזיהוי הראשוני של הקורבנות הרבים, ממש במקום הרצח.
"כמו כל עם ישראל, ביום שמחת תורה קמנו לאזעקות ולנפילות רקטות", מספר רב־פקד יוסי ארביב, קצין הזיהוי של מרחב לכיש, המתגורר ביבנה. "אני רגיל שכשיש אזעקה, לוקחים ליד את הטלפון ובודקים באתרי החדשות את מי צה"ל חיסל להם בלילה, או איזו פעילות הייתה ברצועה שאליה הם מגיבים. אבל הפעם לא ראיתי שום ידיעה כזו. הירי היה ממושך מאוד, והבנו שיש פה אירוע חריג.
"זמן קצר אחר כך התחלנו לקבל דיווחים על חדירת מחבלים, וניתנה לנו פקודה: כולם להגיע לתחנות. מי שהיה במשמרת לילה בתחנה צריך להישאר, ומי שבבית מוקפץ. הגענו לתחנת המרחב באשדוד וחיכינו לראות מה מתפתח. בינתיים אנחנו מקבלים עוד ועוד מידע – מהטלוויזיה, מהוואטסאפ וממערכת הקשר של המשטרה. עקבנו באופן רציף אחרי הקרב שהתנהל בתחנת שדרות. הדבר הכי מזעזע היה לשמוע את השוטרים מתחננים על חייהם, מבקשים שיבואו לעזור להם. זה משהו ששובר אותך בתור שוטר. הבנו שיש לא מעט נרצחים, והתחלנו להכין ציוד של זיהוי פלילי כדי לסמן את החללים ולהכין אותם לקבורה".
בשעה 12 בצהריים התקבלה הנחיה לשוטרי הזיהוי הפלילי לרדת דרומה, לאופקים ולשדרות, ולהתחיל באיסוף החללים. "נסענו ומצאנו את עצמנו באזור מלחמה", ממשיך ארביב. "אזעקות, יירוטים, ירי חי סביבנו. בהתחלה ירדנו דרך יד־מרדכי לכיוון שדרות, אבל החזירו אותנו אחורה כי הכביש היה חסום. נסענו שוב דרך הציר העוקף, כביש 232. שוטרים לקחו נשק ארוך, כי הרבה מחבלים היו עדיין בשטח".
כאשר הגיעו צוותי הזיהוי לשדרות, הם נדהמו. "בכניסה הראשית לעיר התחלנו לקלוט את סדרי הגודל של מה שקרה. ראינו מכוניות שרופות ומעוכות בצידי הדרך, הרוגים בתוך המכוניות, גופות מוטלות על הכביש, בתחנות האוטובוס ובמדרכות".
מפקד יחידת יואב של המשטרה, נצ"מ אבי לוי, נתן להם הסבר קצר על מה שהתחולל בעיר מאז פלישת המחבלים. מיד אחר כך הם החלו לעבוד. "התחברו אלינו שני חבלנים ועוד שמונה לוחמים שנשארו צמודים אלינו במהלך העבודה בשדרות. באירועים רבי־נפגעים מגדירים בדרך כלל תחנת ריכוז חללים, מפנים אליה את הגופות, וצוות הזיהוי מתחיל לטפל בהן שם – תיעוד, צילום פנים, לקיחת די־אן־איי, תצלום שיניים, רישום של סימני היכר כמו קעקועים או עגילים. כאן לא יכולנו לאסוף אותן לנקודה אחת, כי היינו תחת אש. אנחנו רגילים לזירות סטריליות, עם כוח בשטח ששומר שלא ייפגעו ראיות. פה עבדנו בתוך לחימה, עם ירי מסביב, בלי זירה נקייה. מדי פעם נשמעו אזעקות, ואנחנו נשכבנו לצד הגופות. עבדנו על כל גופה בשטח שבו היא נמצאה. היו גופות של ישראלים ושל מחבלים, וכוח של חבלנים שהיה איתנו בדק קודם כול שאין מלכוד על המתים שמצאנו".
הם זוכרים היטב כמה מהנרצחים שזיהו שם, אך מעדיפים לא לנקוב בשמותיהם. "הגופות הראשונות היו של לוחמי ימ"מ, חייל צה"ל ואיש שב"כ", אומר ארביב. "אחריהם מצאנו נרצחים נוספים בכל פינה. היו אנשים שנשרפו למוות, אחרי שהמחבלים ירו על הרכב שלהם טיל אר־פי־ג'י".
על פי הממצאים בכל זירה הם ניסו להבין את האירוע שהתחולל בה. "היה למשל מיניבוס עם גלגל מפונצ'ר, עומד על ג'ק, וסביבו גופות הנרצחים. אפשר להבין שזו הייתה קבוצה שיצאה לטיול, היה להם פנצ'ר ולכן הם עצרו בתחנה ויצאו מהרכב. הנהג ניסה להחליף גלגל, ובזמן הזה המחבלים הגיעו ופשוט טבחו בהם".
כך עברו מפינה לפינה, מרחוב לרחוב, ואספו את החללים. "לא היו לנו מספיק שקי גופות, וגם למד"א בעיר לא היה ציוד בהיקף כזה. התקשרתי לרב אברהם דרעי, מפקד זק"א דרום, ותיארתי לו את המצב. כששאל כמה שקי גופות אנחנו צריכים, עניתי לו 'תביא את כל מה שיש לך'. הוא יצא מהבית, הלך למחסן ציוד גדול של זק"א והביא לנו הכול. אז התחלנו לעבוד בצורה ששומרת יותר על כבוד הנרצחים. לפני כן העלינו חלק מהגופות למשאיות בלי לכסות אותן.
"תוך כדי עבודה קיבלנו מדי פעם מידע על נרצחים בנקודות נוספות בעיר. הלכנו ברגל, כשרכב צמוד מלווה אותנו, אספנו בכל פעם עוד גופה והתחלנו לעבוד עליה. אחרי הזיהוי הראשוני – למשל אם זה גבר או אישה, אזרח או חייל – העברנו אותם למחנה שורה ברמלה, להמשך זיהוי. אמרתי לחברים שאיתי: 'נראה לי שנגיע לאלף גופות'. באותו שלב חשבו שאני מגזים, אבל לצערנו המספר הסופי היה גבוה עוד יותר".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין "דיוקן" מבית מקור ראשון
