את חושבת שהמלחמה הזו גם תגרור בעקבותיה גל של לידות, כמעין תשובה לשאיפתו של האויב להשמיד אותנו?
"דבר ראשון, יהיה 'בייבי בום' באופן טבעי, כי מאות אלפי גברים ונשים שגויסו יחזרו הביתה, ומטבע הדברים יהיה גל של הריונות. חלקם יהיו לא מתוכננים, אבל יהיו גם מתוכננים. הרבה פעמים מנסים לטעון שהילודה הגבוהה בישראל היא בגלל המסורת, אבל בימים אלו מתחדדת אצלנו ההבנה שילודה היא המשך הקיום שלנו, היא כלי הישרדותי גם פיזי וגם רגשי ומנטלי, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית.
"אפשר היום לשמוע אנשים אומרים ש'הילדים הם התרופה שלי, הם נותנים לי את הכוח והעוצמות'. הרבה חתונות נדחו, אבל יש גם לא מעט חתונות שנערכות דווקא בימים אלה. בני זוג שלא חשבו להתחתן עכשיו, מחליטים פתאום לארגן חתונה, כי המשמעות שלה היא 'אנחנו פה'. יש בצעד כזה אופטימיות, הבטחת עתיד, נתינת משמעות. כך גם הבאת ילדים: זה מאלץ אותך לקום בבוקר, לצאת מהמיטה ולטפל בהם. ילדים זה תקווה. בהקשר ההישרדות הלאומית, זוגות שמתחתנים עכשיו או בהיריון, אומרים שהם יתנו לילדים שמות כמו בארי, ניר־עם ועוז. רוצים להביא המון ילדים לעולם, ממש 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'".
"פוליטיקה של בת יענה"
פרופ' רוזנברג־פרידמן היא היסטוריונית חברתית, מרצה וחוקרת במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. במחלקה הזו היא עשתה את כל המסלול האקדמי שלה, וגם עמדה בראשה במשך חמש שנים. היא תושבת שוהם, נשואה ואם לארבעה – כך שאת סוגיית שילוב האמהות והקריירה היא מכירה היטב. הנושא הזה מעסיק אותה גם כחברת סגל שמשתדלת לסייע לסטודנטיות כדי שיוכלו לממש את שני היעדים החשובים.
"אפשר היום לשמוע אנשים אומרים ש'הילדים הם התרופה שלי, הם נותנים לי את הכוח והעוצמות'. זוגות שמתחתנים עכשיו או בהיריון, אומרים שהם יתנו לילדים שמות כמו בארי, ניר־עם ועוז. רוצים להביא המון ילדים לעולם, ממש 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'"
בספרה החדש "ציונות מבטן ומלידה", שראה אור בהוצאת מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, היא סוקרת את המפגשים בין עידוד ילודה ובין הגבלתה בשנים 1918־1960. רוזנברג־פרידמן מתעמקת בתופעה שהדאיגה את קברניטי היישוב העברי בשנות השלושים והארבעים: ילודה נמוכה, נמוכה מדי, בקרב משפחות היישוב המנסה להתקין עצמו לקראת הקמת מדינה. מאז ועד היום הוצעו סיבות רבות לתופעה הזו, אולם מחקרה של רוזנברג־פרידמן שופך אור על הצד הנסתר שלה – ההפלות היזומות, שמספרן הלך וגדל למורת רוחם של מנהיגי היישוב.
"רב מאוד מספר הנשים הבאות לבקש הפסקת הריון בלי סיבות רפואיות לכך, ואת הסירוב למלא את בקשתן זו הן מקבלות בטרגיות יתרה כאסון ממש", כך העיד ד"ר יהודה אברמוביץ, מנהל בית החולים הדסה תל־אביב, בשנת 1937. רופאת הילדים ד"ר בלהה פוליאסטור סיפרה שנים אחדות לפני כן כי "מספר ההפלות המלאכותיות בסתר ובסכנת נפשות גדל והולך… הפוליטיקה של בת היענה לא הועילה". פרופ' אברהם הלוי פרנקל, מתמטיקאי ורקטור האוניברסיטה העברית, ידע לדווח בשנת 1944: "דבר זה נעשה ביישוב לא במאות כי אם באלפי מקרים ויותר לשנה, זה שנים רבות". בספר מובאות גם כותרות זועקות כמו "גברים מתאבדים ונשים משליכות את פרי בטנן" (ידיעות אחרונות, 1946), לצד ציטוטים פמיניסטיים בנוסח "החבֵרה צריכה לחיות גם מחוץ לילד" (עדות של חברת קיבוץ מגבעת־השלושה, 1931). משלל העדויות והתיאורים הולכת ונרקמת תמונה מפתיעה של הלכי הרוח שאפיינו את החברה הישראלית בראשיתה, וגם של החיים בארץ ישראל באותם ימים.
רבים ממחקריה הקודמים של רוזנברג־פרידמן קשורים לנשים, מגדר ומשפחה ביישוב העברי תחת שלטון המנדט ובמדינת ישראל. כחוקרת דתייה ופמיניסטית, היא עוסקת בתחומים שקרובים לליבה. "בתוך לימודי ארץ ישראל התחברתי לתחום ההיסטורי, כי עניין אותי לדעת איך אנשים ונשים חיו פעם את חייהם היומיומיים. ככל שאני מתפתחת כחוקרת וכמרצה, אני מבינה עד כמה זה נותן פרספקטיבה חשובה להבנת המציאות שלנו היום, במיוחד מתוך התבוננות בנשים של העבר. מאחר שהן נכחו בעיקר במרחב הפרטי־הביתי, ואילו התיאור ההיסטורי התמקד במערכות הפוליטיות והצבאיות, הסיפור של הנשים לא נחשב היסטוריה ולא סופר. הסבתות שלנו לא יכלו להיחשב אזרחיות ברוב מדינות העולם, הגברים החליטו עבורן, וההיסטוריה שתיארה את המרחב הציבורי הדירה אותן מהזיכרון. היה סיפור היסטורי אחד, והוא הכיל לכאורה את כולם.
"כשהתחילה ההתחקות אחר ההיסטוריה של הנשים, נחשף סיפור היסטורי שונה, ודרכו גם הבנת המציאות העכשווית העמיקה. אז יש אומנם עוד דרך לפנינו בכל מה שקשור לשוויון מגדרי ולזכויות נשים ואמהות, אבל צריך להסתכל גם על חצי הכוס המלאה: בפרק זמן קצר מאוד, כמאה שנים, נוצרה מציאות חדשה. המבט ההיסטורי מאפשר להבין על מה יש עוד להיאבק, מה כבר השגנו ובאילו דרכים".
בצעירותה, היא מספרת, ידעה כמעט בעל פה את ספרה של שולמית לפיד "גיא אוני", המתאר את קורותיה של בחורה עצמאית ואמיצה במושבה של העלייה הראשונה. אחר כך, כחוקרת, נחשפה רוזנברג־פרידמן לקורותיהן של נשים בתקופת היישוב ולהיסטוריה מנקודת מבטן. כשמשרטטים מהזווית הזאת את תולדות הקיבוצים למשל, מתברר שגם באותה "חברה שוויונית" באופן מוצהר, הנשים נתחמו לעיסוקים כמו כביסה, טיפול בילדים ובישול במטבח. כך הועצם השיוך המסורתי שלהן לתפקידים הללו – רק שבמקום לטפל בעצמן ובמשפחותיהן, הן היו צריכות לבשל לקיבוץ כולו ולאסוף את הגרביים שהשאירו הבחורים. "החלוצות האידיאליסטיות שמרדו בהורים, גילו שהמציאות בארץ טופחת על פניהן", מתארת רוזנברג־פרידמן. "אם יש מעט עבודה, היא תינתן קודם כול לגבר, כי נקודת ההנחה היא שהיכולות של הנשים פחותות. הן היו שותפות לסבל, אך לא ליצירה. במימוש החיים, התפיסות המסורתיות הכריעו. כשהנשים הבינו שלא יצליחו להתחרות בגברים בתפקידים כמו חרישה בשדה, הן פנו להתמקצע בתחומים חקלאיים כגון גן ירק או רפתנות. אפילו אם לתינוק בן־יומו הייתה לוקחת אותו איתה לעבודה, כדי לא לאבד את התפקיד שלה".
המחקרים ההיסטוריים העוסקים בנשים ומגדר, היא שבה ומדגישה, רלוונטיים גם לשאיפה הישראלית העכשווית לעצב חברה שהיא מסורתית ומודרנית בו זמנית. אותן דילמות מוכרות סביב שילוב מגמות מנוגדות – מסורת ומהפכנות, שמרנות ומודרניזציה – היו נחלת רבים כבר ביישוב העברי המתהווה. בעבודת הדוקטור שלה, שעסקה בציונות הדתית מנקודות המבט של נשים ומגדר, התייחסה רוזנברג־פרידמן לנשות הקיבוץ הדתי בתקופת היישוב, כאשר ההלכה והמציאות המשתנה היו חייבות להתכתב זו עם זו. בזווית של יחסי המגדר, היא אומרת, נמצאו פתרונות יצירתיים שאפשרו את שילוב העולמות. "היה למשל ויכוח גדול על מחיצה בבתי הכנסת שהוקמו בקיבוצים. הפשרה הייתה לבנות מחיצה נמוכה וסמלית. הדבר הכי דרמטי היה בתוכנית הלימודים: הבנות בקיבוץ הדתי למדו תלמוד, בדיוק כמו הבנים".
משם היא המשיכה לחקור את סיפוריהן של נשים מנהיגות בכלל, ובמאבקים הלאומיים בפרט – למשל עדה סרני, שהייתה מפקדת ההעפלה מאיטליה; הלוחמות והמתיישבות שנפלו בשבי הירדני; נשים שיצאו למחנות העקורים אחרי מלחמת העולם השנייה כדי לטפל שם בילדים, והשאירו את ילדיהן בארץ; או אמהות שנשארו בקיבוצים בימי מלחמת העצמאות כדי להילחם, בזמן שילדיהן פונו למקום מבטחים. "מבחינתן, לילדי הלאום הייתה עדיפות על פני הילדים הביולוגיים שלהן", היא אומרת. "הנושאים האלה דגדגו לי עוד יותר אחרי שהפכתי לאמא. התעניינתי במיוחד בתפיסת האמהות והילדות ויישומה בפועל בחברה המצויה בשיאו של מאבק לאומי.
רוזנברג־פרידמן: "הנשים רצו להיות 'יהודיות חדשות' כמו הגברים, ולתרום ללאום בזכות כישוריהן, ולא רק בזכות הרחם. רובן לא ויתרו אומנם על האמהות, אולם הן צמצמו את מספר הילדים. במקביל הן ספגו קיתונות של ביקורת על היותן אנוכיות ונהנתניות"
"ראיתי שהחברה הלאומית כאן בארץ דגלה ביצירת יהודי חדש, שהיה גברי במאפייניו, 'החלוץ הלוחם'. לצד זאת היא העצימה כאמור את הייעוד של האישה מימים ימימה – האמהות. האישה צריכה לייצר את הדור הבא של הלאום ולגדל את ילדיה לערכים החדשים. הנשים היו לפיכך בדילמה: הן רצו להיות 'יהודיות חדשות' כמו הגברים, ולתרום ללאום בזכות כישוריהן, ולא רק בזכות הרחם. ולא מדובר רק על החברה החלוצית: גם בחברה העירונית חלו שינויים בזהות הנשית. ההשכלה שהלכה ורווחה בקרב הנשים הציבה בפניהן אפשרויות חדשות, והאמהות לא הייתה עבורן חזות הכול. רובן לא ויתרו אומנם על האמהות, כי בסופו של דבר המשפחה והמסורתיות כן היו חשובות להן, אולם הן צמצמו את מספר הילדים. במקביל הן ספגו קיתונות של ביקורת על היותן אנוכיות ונהנתניות שחושבות רק על עצמן".
דרך מחקר הילודה היא חושפת את תנאי החיים הקשים של משפחות בתקופת היישוב – "למשל, מצוקת הדיור האדירה. כאשר משפחה שוכרת חדר בתוך דירה, כיצד ניתן להביא ילדים לעולם? בקיבוצים, בגלל המחסור במקום, היה נהוג להכניס רווק או רווקה לאוהל יחד עם זוג – מה שכונה 'פרימוס'. דברים כאלה משפיעים על מיעוט הילודה".
איך נולד רמטכ"ל
"אין כמעט צעירה גם אחת בימינו שלא תשאף לעמוד ברשות עצמה, במובן הכלכלי, ולהרוויח את כל צרכיה היא וצורכי משפחתה (…) לרגל טרדותיה הרבות בעבודתה אין האישה יכולה להתמסר למשפחתה, כפי שהתמסרה לה אמה מהדור הקודם, וכתוצאה מכך באה הפחתת הילודה". (חמדה נופך, העיתון "9 בערב", 1937)
לעיסוק בנושא ההפלות והלידות בתקופת היישוב הגיעה רוזנברג־פרידמן גם בגלל הסיפורים ששמעה מאביה, שמואל, כשהייתה ילדה. "אבא נולד בראשית שנות הארבעים בשכונה קשת־יום בתל־אביב. הוא הרבה לספר לי על ילדותו, ושני פרטים חזרו שם לא מעט פעמים: ראשית, לרוב הילדים בכיתתו לא היו סבא וסבתא. קשה לתפוס את זה היום, כשהחברה הישראלית מתבססת על כלכלת סבא וסבתא, אבל זה היה המצב בעקבות השואה. ודבר שני – משפחותיהם של חבריו לכיתה היו קטנות מאוד, ילד אחד או שניים. גם לאבא שלי הייתה רק אחות אחת. הוא תהה מדי פעם למה ואיך, ולימים אני ניגשתי לבדוק זאת באופן מדעי.
"מה שמשך מיד את עיניי הייתה הסתירה בין נתוני הילודה לבין מאפייני התקופה. הרי מדובר בימי מאבק להקמת מדינה, ימים שבהם הלאומיות גוברת על צורכי הפרט, ולכאורה צריך ליצור רוב יהודי. אנחנו יודעים שישראל נמצאת היום במקום הראשון במדינות ה־OECD בשיעור הילודה, ולכן נדהמתי לגלות שבתקופה ההיא היישוב היהודי בארץ היה במקום האחרון בעולם המערבי, עם ממוצע של שני ילדים בלבד למשפחה. בשנות העשרים הנתון היה גבוה מעט יותר, כי רוב האוכלוסייה בארץ הייתה מהיישוב הישן, אבל ככל שהתגברו העליות של הציונות החילונית, המשפחות קטנו. זה הגיע לממוצע של 1.7 ילדים בלבד אצל נשים יהודיות ממוצא אירופי – נתון מדהים בפני עצמו, מאחר שאינו 'מכסה' את שני ההורים, ולכן אינו מספיק לקיום האוכלוסייה כהווייתה".
ואיך התייחסה לכך המנהיגות היהודית?
"עד שלהי שנות השלושים לא כל כך התעסקו בזה, כי היו גלי עלייה אדירים. אבל ב־1937 ועדת פיל מחליטה להגביל את העלייה, ואז ההנהגה מתחילה להתבונן בנתונים הדמוגרפיים. וכאשר חרב מלחמת העולם השנייה מונפת על צוואר העם היהודי, מבינים פתאום שיש כאן בְּרוך גדול".
הפיחות בילודה היה מטריד במיוחד בהשוואה לשיעורי הפריון של האוכלוסייה הערבית בארץ באותה תקופה. "האישה המוסלמית ילדה שבעה, שמונה ואפילו תשעה ילדים. המוסלמיות היו נישאות בגיל צעיר, תקופת הפריון שלהן הייתה ארוכה, ובמקביל הטיפול הרפואי המתקדם שסיפק השלטון הבריטי הביא להפחתה בתמותת התינוקות. כך המוסלמים בפלשתינה המנדטורית שברו שיאים מבחינת ילודה, בעוד היהודים הגיעו לנתוני שפל".
הרצון או האילוץ הפרטי להימנע מהרחבת המשפחה, מתארת רוזנברג־פרידמן במחקרה, התממש לא פעם בהפלה מלאכותית. "מתברר שהיו המון כאלה באותן שנים. צריך לזכור שאין כמעט אמצעי מניעה, מה גם שהאוכלוסייה ברובה ענייה וחסרת מודעות לאפשרויות המניעה, וכך נשים נכנסות להריון, ואז הן נאלצות להפיל וחוזר חלילה. קשה לאמוד כמה הפלות כאלה היו משום שזה נחשב נושא אינטימי, ובמסמכי בתי החולים לא מצוין האם ההפלה טבעית או יזומה. ועם זאת, מהנתונים אפשר ללמוד שמדובר באלפי הפלות מלאכותיות מדי שנה.
"כאשר היטלר עולה לשלטון, מתחיל גל הגירה גדול לארץ ישראל, ובו גם מספר אדיר של רופאים מהמדינות המתקדמות במרכז אירופה. בגרמניה של אותן שנים יש שיעורי הפלות גבוהים מאוד, מסיבות כלכליות בעיקר, ורוב הרופאים שמגיעים משם אוחזים בתפיסת עולם שמחברת בין משפחות גדולות ובין עוני, ורואה בהפסקת הריון צעד לגיטימי. חלק מהרופאים מצאו עצמם מובטלים, וביצוע הפלות במרפאות שלהם סיפק להם הזדמנות להתפרנס. כך גם הנשים יכלו לעבור הפלה באופן מקצועי. החוק הבריטי באותן שנים אסר על הפלות ואף הטיל עונש מאסר על מי שיבצע אותן, אך הבריטים לא אכפו את החוק על הציבור היהודי, אלא אם נגרם נזק לאישה. ייתכן שהיה להם אינטרס שלא יהיה רוב יהודי בארץ – כפי שנטען בחלק מהמקורות – וייתכן שהם פשוט לא רצו להתערב בעניינים הללו של האוכלוסייה המקומית.
"כדאי לזכור שהפלה הייתה כרוכה בתשלום, ובכל זאת היו הרבה הפלות. נשים עניות נאלצו להפיל באופן חובבני. הרמטכ"ל רפול מספר בביוגרפיה שלו, 'סיפור של חייל', כי הוא נולד רק משום שלהוריו לא היה הסכום הנחוץ לשלם על הפלה, והרופא סירב לקבל תשלומים".
לברוח עם ילד בכל יד
בסקר שנערך בשנת 1944 בקרב כ־3,000 נשים שעברו הפלה, מספרת רוזנברג־פרידמן, יותר משליש מהן אמרו שבן הזוג שלהן אינו מרוויח מספיק כסף. נשים רבות גם הביעו חשש מאובדן מקום עבודתן. "זו הייתה חברת מהגרים, וחברה כזו בדרך כלל לא מעודדת ילודה, כי צריך להסתגל למקום חדש ולמצוא עבודה ומגורים. רוב הזוגות הנשואים הביאו לעולם ילד אחד, זה היה ברור. הדילמה הייתה סביב הילד השני. לא היו אז קצבאות ביטוח לאומי, חופשות לידה וכדומה, אז אם לא עובדים – אין אוכל לילדים. לכן אם הגבר לא יכול לפרנס בעצמו, לא מביאים עוד ילדים לעולם, והמשוואה הזו הייתה תקפה גם במשפחות דתיות. נוסף על כך, נשים חששו שיפטרו אותן אם יהרו. נשים שהרו מחוץ לנישואין, אמהות חד־הוריות, ניצבו בפני שוקת שבורה – כיצד יגדלו את הילד?
"חשוב להבהיר שההפלה הייתה כרוכה בסבל פיזי ונפשי. הנשים לא רצו בשמחה לעבור את ההליך, אלא עשו זאת בלית ברירה. אולם, למרות הכאב, הביקורת הנוקבת והמחיר האישי, ההפלות המלאכותיות נותרו רווחות בעיר ובכפר, ובקרב כל המגזרים והמעמדות. המגמה הזו הורגשה במיוחד בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, כשהיה חשש כבד שהגרמנים יכבשו את הארץ".
"הילודה בקרב עדות המזרח והחרדים לא הניחה את דעת המנהיגים, מאחר שהללו נתפסו זרים לחזון הלאומי. להנהגה כאב שהמגזר הכפרי, אינו 'ממלא את תפקידו' בילודה מרובה. לצד זה הייתה טענה שגם המזרחיות פוסעות בדרכי האשכנזיות, מצמצמות ילודה"
שלל כותרות וידיעות מאותה תקופה ממחישות את החרדה הקיומית שהובילה לשפל בילודה. אפילו מצד רופאים אפשר היה לשמוע תגובות כמו "איך את מביאה ילד למציאות כזו?". מנגד, ההנהגה דגלה בהגברת הילודה גם בשנים ההן. "פירוש הדבר כיליון של היישוב שלנו", אמר בן־גוריון ב־1943 על מיעוט הלידות. "לא פעם עולה השאלה על הלב, האם היה קם המפעל שלנו בארץ אילו אימותינו היו מתנהגות כבנות שלנו? רובנו לא היה כלל בנמצא". והעיתון דבר התריע: "חודרת ומתפשטת בארץ המנטליות של עקרוּת, של עקרוּת כפשוטו וכמשמעו".
הידיעות על שואת יהודי אירופה עוררו ביתר שאת את הביקורת על בני זוג שבוחרים לא להביא לעולם יותר מילד אחד או שניים. התחושות הקשות גולמו בדבריו החריפים של הרב יצחק הרצוג, שמתח קו בין השמדת הילדים היהודים באירופה ובין ההפלות: "יחרד כל לב ממקומו על הטבח הנורא הנעשה בילדי ישראל (…) והנה החל רעיון לפעם בליבי, והרעיון הזה איננו נותן לי מנוחה (…) שמא זוהי מידה כנגד מידה! תחת השפעתם של החיים המודרניים, של אותם החיים שהפכו עם גדול בעל תרבות גבוהה, עם שעמד בראש המדע והטכניקה החדישים, לזאבי־ערב, לחייתו יער, פשט גם בעמנו הנגע של המעטת הילודה! חטא מר ונמהר הוא זה, חטא כפול, כנגד חוקי תורתנו הק' וכנגד קיום האומה הישראלית. (…) הנה אנחנו עוזרים על ידם על ידי המעטת הילודה באמצעים אסורים! והנה כאילו מידת הדין פגעה בנו, לאמור: אתם למדתם דרך הגויים המודרניים, להקל מעליכם את ה'משא' של משפחות גדולות, באים רשעי הגויים ומשליכים את ילדי ישראל המימה!"
עם תום המלחמה התרחשה תופעת "בייבי בום" במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה. "רבים מהשורדים והשורדות של השואה האיומה, שאיבדו את כל בני משפחותיהם, מיהרו להינשא ולהקים משפחה חדשה. אולם לרוב הם הביאו לעולם ילד אחד למשפחה, או לכל היותר שניים. כשאין אוכל, אמרו לעצמם השורדים, עדיף שלא יהיו עוד פיות להאכיל. מה גם שאם יתעורר שוב צורך להימלט – עם שני ילדים זה עוד איכשהו אפשרי, אחד בכל יד, אבל לא יותר. גם אחרי שעלו ארצה והתבססו, למשפחות החדשות שקמו מתוך האפר לא היו סבתות או דודות, ולא הייתה מי שתלווה ותעזור".
לנשים מעדות המזרח דווקא היו לא מעט ילדים לכל אורך השנים.
"הילודה בקרב עדות המזרח והחרדים לא הניחה את דעת המנהיגים, מאחר שהללו נתפסו זרים לחזון הלאומי. להנהגה אכן כאב שהמגזר הכפרי, שנחשב לחוד החנית של המפעל הציוני, אינו 'ממלא את תפקידו' בילודה מרובה כבמקומות אחרים בעולם. לצד זה הייתה טענה שגם המזרחיות פוסעות בדרכי האשכנזיות, מצמצמות ילודה ועוברות הפלות".
המצווה היא לא הכול
"משפחת יהלומי – בעל בן 38, אישה בת 36 – עלו ארצה לפני 12 שנה מפולניה. הבעל התחיל לעבוד בתור פועל בניין. האישה, גננת לפי מקצועה, לא עבדה בהתחלה בגלל אי ידיעת השפה. חמש שנים אחרי עלותם ארצה נולד הילד הראשון. כעת עברו שבע שנים מזמן הלידה הראשונה. לפני שלוש שנים נעשתה הפלה מלאכותית בגלל מצב כלכלי שלא סיפק אותם. המשפחה אינה רוצה יותר בילדים. הכנסתם לפי דבריהם לא הספיקה אפילו לכלכלת ילד אחד. האישה גם עצבנית וחושבת שבגילה אין עוד לטפל בתינוקות, מפחדת גם שתאבד את מקום עבודתה במקרה של הריון. בא כוח המוסדות הלאומיים תובע את המשפחה לדין בגלל מיעוט ילדים, שמסכן את קיום האומה בעתיד. אב בית הדין שואל את הנתבעים אם הם מודים באשמה. הם עונים בשלילה" (מתוך מחזה שכתבה ד"ר טובה ברמן, והופק על ידי "הוועדה לבעיות הילודה").
מנהיגיו של העם היושב בציון לא הסתפקו בהבעת דאגה מהילודה הנמוכה מדי, וניסו לפעול באופנים שונים כדי לעודד את היהודים כאן לפרות ולרבות. ב־1943, מספרת פרופ' רוזנברג־פרידמן, הוקמה במסגרת הוועד הלאומי "הוועדה לבעיות הילודה", שחקרה את המצב והחליטה שיש צורך בתעמולה וגם בתמריצים כלכליים – הטבות למשפחות עם ילדים, הקלה באשפוז יולדות ומתן סיוע לאמהות. בהיעדר משאבים כספיים או אמצעי אכיפה כלשהם, התמקדה הוועדה במישור ההסברתי. היעד היה לכרוך את הילודה עם המאבק הלאומי, ולהקנות לה מעמד זהה להתיישבות ולעלייה. כך נהגה אותו "משפט מבוים" המצוטט לעיל, במטרה לעורר דיון ציבורי בנושא, והתקיימו כנסים והרצאות סביב סוגיית הפריון היהודי.
יוזמה אחרת לעידוד הילודה הושקה ב־1949, כשמדינת ישראל כבר קמה והייתה. אם שהביאה לעולם ילד עשירי, קיבלה מענק מכובד שאליו צורף מכתב: "ממשלת ישראל שולחת לך בזאת המחאה על סכום של 100 לירות, לאות הוקרה ועידוד לאם בישראל אשר ילדה וגידלה עשרה ילדים. תזכי לגדל אותם לתורה, לעבודה ולמעשים טובים, למען המולדת והאומה – תחזקנה ידייך. דוד בן־גוריון"
רוב מקבלות הפרס היו נשים חרדיות או עולות מארצות המזרח, והיו גם ערביות שעמדו בקריטריון. בן־גוריון, הוגה הרעיון, ניצב אז בפני דילמה – הוא הרי התכוון לתמרץ את הריבוי הטבעי במגזר היהודי, וכיצד ייתכן שאת הפירות יקטוף הצד האחר של המשוואה הדמוגרפית. הלאומיות התנגשה עם הממלכתיות, אך לבסוף הבין בן־גוריון שהוא ראש הממשלה של כל המגזרים, ושגם ערביות צריכות לקבל את מענק. כך נשמטה הקרקע מתחת לרעיון של עידוד ילודה יהודית באמצעות פרס כספי. בסוף שנות החמישים נחקק חוק קצבאות הילדים, שממסד את הסכומים שמקבלים ההורים, ובכך תם פרק הפרס.
"גם בשיאו של המאבק הלאומי, כוחה של הלאומיות היה מוגבל, ולמצב הכלכלי הייתה השפעת מכרעת. זה נכון על אחת כמה וכמה בתקופה שבה צורכי הפרט ושאיפותיו ניצבים מעל צורכי הלאום. ההחלטות הגורליות לא מתקבלות רק בכנסת או בשדה הקרב, אלא בחיי היומיום, על ידי נשים ואנשים מן השורה"
בספרה מתארת רוזנברג־פרידמן שורה של פרדוקסים שאפיינו את יחסה של החברה היהודית לילודה בעשור הראשון לקיומה של המדינה: צורך לאומי ברוב דמוגרפי, ומצד שני – שאיפה ליצור חברה מודרנית; רצון להגביר את הילודה בקרב האשכנזים, ובו בזמן חשש מ"פריון לא מרוסן" בקרב עולי ארצות המזרח. נראה כי השאיפה הייתה להגיע לנורמת ילודה אחידה שתהיה משותפת לכל העדות – ארבעה ילדים, נניח. הניסיון להעביר את המסרים המנוגדים הללו היה מקל בגלגלי המאמץ לעידוד הילודה. כל המתחים הללו, אומרת רוזנברג־פרידמן, היו חלק בלתי נפרד מעיצובה של החברה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה כיום.
"תופעת צמצום הילודה וריבוי ההפלות המלאכותיות המשיכה גם לתוך שנות החמישים. גם בתקופה הזאת, חוסר הוודאות הכלכלי והביטחוני תרם לתופעה. בשנות השישים, עם הגעת הגלולה לארץ, מניעת היריון הפכה לפשוטה ובטוחה יותר, אולם דווקא אז הילודה צומחת. זה קורה כי תנאי החיים משתפרים, ויש כלכלה יציבה יותר ותחושת ביטחון.
"המבט ההיסטורי מראה שגם בשיאו של המאבק הלאומי, כוחה של הלאומיות היה מוגבל, ולמצב הכלכלי הייתה השפעה מכרעת. זה נכון על אחת כמה וכמה בתקופה שבה הערכים האינדיבידואליסטיים מכריעים את אלה הקולקטיביים, וצורכי הפרט ושאיפותיו ניצבים מעל צורכי הלאום. התמונה הזאת יכולה להשליך גם על הניסיונות של מדינות שונות בעולם לעודד ילודה, אבל יותר מכך – מהממצאים הרבים עולה שהחלטות הרות גורל לא מתקבלות רק בכנסת או בשדה הקרב, אלא בחיי היומיום, על ידי נשים ואנשים מן השורה. לפרט יש כוח לעצב מדיניות, וזו תובנה חשובה ורלוונטית גם לימינו, ולא רק בהקשר של ילודה".
בסופו של דבר המאמץ לעודד ילודה הצליח כנראה. מספר הילדים בישראל, כאמור, גבוה מאוד ביחס לשאר מדינות המערב.
"תופעת הילודה הגבוהה בישראל מעוררת תהיות גם בעולם, ואין לה הסבר חד־משמעי. מה שברור הוא שהמצווה הראשונה בתורה, 'פרו ורבו', אינה הסיבה לכך. הילודה מאפיינת גם מגזרים חילוניים, והיא לעיתים קרובות נחלתן של אמהות עובדות ואף קרייריסטיות. יש כאן כמובן לחץ חברתי, מוצהר ולא מוצהר. זה כנראה משהו בסיסי מאוד בחברה היהודית, שהמשפחה תמיד הייתה במרכזה. דווקא במציאות הלא פשוטה שלנו, המשפחה היא מסגרת תמיכה משמעותית מאוד. אולי בסופו של דבר המזרחיות ניצחה את היקיות בנושא הזה.
"ישראל נמצאת גם במקום גבוה מאוד במדד האושר הבינלאומי, ואולי יש לילודה תפקיד בנושא הזה. המשפחה בכלל וילדים בפרט נחשבים כמי שמעניקים משמעות לעולם המבוגרים, ומשמעות היא רכיב חשוב באושר".
ומצד שני, אם לחזור לתקופתנו, היום עולה השאלה אם כדאי לגדל ילדים במדינת ישראל או שעדיף לעבור איתם למקומות אחרים, בטוחים יותר. בפרט כשמתברר שהילדים הם לא רק כלי במאבק הלאומי שלנו, אלא גם מטרה לגיטימית בעיני האויב.
"תמיד ידענו את זה בתיאוריה, אבל אני לא חושבת שמישהו דמיין סיטואציה אכזרית שכזאת. לא נראה לי שאנשים יוותרו על הבאת ילדים, אבל זה אכן ישפיע מאוד על ההחלטה איפה לגדל אותם.
"אחרי השואה, יהודים עזבו את פולין למקומות שנתפסו כבטוחים יותר. חלק הגיעו לארץ, כי האמינו שמדינה יהודית תפתור את האיום. התשובה לשאלה היכן יהיה בטוח כעת לגדל את הילדים, תלויה במציאות החיים שתיווצר כאן בשוך הקרבות, ובמידת האמון שנוכל לתת בהנהגה ובכוחות הביטחון. תעלה גם השאלה האם החוזה של המדינה עם אזרחיה, שאומר שלא מפקירים אף אחד מאחור ובמיוחד לא ילדים, עדיין ממשיך. אני מאמינה שתהיה כאן ילודה גבוהה, כי היא ההפגנה האדירה והמשכנעת של הקיום, היא ההפך ממוות. כשירצו להתאושש מהאבל ומהטראומה יפנו לילודה, כאמצעי לבניית הלאום מחדש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
