ב־2016 איבדו בני משפחת מרק את אביהם הרב מיכי בפיגוע ירי בכביש 60. שלוש שנים לאחר מכן, נהרג בנו שלומי בתאונת דרכים. השבוע חוותה המשפחה אובדן נוסף כשהבן פדיה (22) נפל בקרב ברצועת עזה. הוא ניצל בפיגוע שבו נרצח אביו, ולמרות השבר והאובדן, פדיה לא ויתר והלך בדרכו של אחיו, שהיה לוחם ומ"פ בגבעתי. לפני כשנה סיים את מסלול ההכשרה כלוחם וכמ"כ בחטיבה.
זהו האובדן השני שחוותה המשפחה במלחמה זו. בן דודם אלחנן קלמנזון שמע על הקרבות בעוטף ונסע עם אחיו ואחיינו להילחם במחבלי חמאס בקיבוץ בארי, ונפל בקרב.
"אבא נרצח, שלומי נהרג, פדיה נפל", סיכמה אורית מרק, אחותו של פדיה. מאז פקד השכול את משפחתה, היא החלה להעביר הרצאות על צמיחה מתוך משבר והתמודדות עם קושי. ביום שלישי השבוע היא העבירה הרצאה מחזקת לחיילים בבסיס צאלים. "סיפרתי לחיילים שאחי בעזה, והוא נלחם ובעזרת השם ינצח ויחזור בריא ושלם, אמרתי להם שאני לא דואגת". ביציאה חיכתה לה משלחת שהודיעה לה על נפילת אחיה הצעיר. "זו הייתה סיטואציה הזויה, לקבל את הבשורה בדיוק במקום שממנו פדיה יצא".
מה התכונה שהכי אפיינה אותו?
"הוא היה ממוקד מטרה, והאמת הייתה ברורה לו. הוא ידע מה צריך לעשות ועשה את זה. למרות כל מה שעברנו הוא היה נחוש להמשיך קדימה ולשרת בקרבי. זו אפילו לא הייתה שאלה".
אמם חוי, שנפצעה קשה בפיגוע שבו איבדה את בעלה, חתמה לבנה על האישור להתגייס לקרבי. היא ידעה שלא תוכל לעצור בעדו. "אמא אמרה שהיא יכלה לא לחתום לו, אבל זה החלום שלו, והיא לא תהרוס לו את החלום".
לאחר שאיבדה את אביה, היה שלומי כדמות אב עבורה, ואז הוא נהרג. פדיה אומנם היה צעיר ממנה, אך גם לו היה תפקיד משמעותי בחייה. "הוא היה הילד הקטן והמתוק שלנו, הוא היה דמות להערצה עבורנו, הילדים הקטנים במשפחה והאחיינים נשאו אליו עיניים".
"כשהודיעו לנו שבן דוד שלנו, אלחנן קלמנזון, נפל בקרב בבארי, פדיה היה בלחימה בכפר עזה", סיפר השבוע האח יהושע. "היינו בטוחים שהוא יחזור הביתה להיות איתנו בשבעה, אבל לפדיה לא היה צל של ספק שהוא כמפקד נשאר עם החיילים שלו". הוא הוסיף: "מאז שהיה ילד הוא התאמן ואמר 'אני הולך לעשות משהו משמעותי'. מתחת ללוחם המפחיד, פדיה הוא עלם חמודות. חשוב להזכיר שכל חייל וגיבור הוא אח וילד קטן שמוקף אוהבים".
אלפים ליוו אותו למנוחות. "פדיה לקח חלק משמעותי בהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה", ספד לו אל"מ גיא ביטון, סגן מפקד אוגדת עזה ולשעבר מפקד גדס"ר גבעתי. "על אף ההתמודדות המשפחתית עם אביך ואחיך, בחרת להיות לוחם. היית אדם מיוחד, צנוע, עם לב זהב וחיוך תמידי. היית מפקד מעורר השראה, בצניעות רבה הפצת אור לכל מקום שהגעת אליו. נפלת כגיבור בלחימה מול אויב שפל".
"אתה כבר לא איתנו, כבר לא בתפקיד, כבר לא צריך להילחם להיות חזק", ספדה לו אורית. "לפני חודשיים, ליום ההולדת, כתבת לי 'תמשיכי להוסיף טוב בעולם, וגם לכאוב ולתת לכאב מקום ומשם לצמוח', צוואה כזו נתת לי, להמשיך לצמוח. אתה צמחת מהמקום הכי נמוך. איזו מלחמה זו הייתה בשבילך. היית גיבור, לא כקלישאה. תודה על נסיעות יחד, על צחוקים ופינוקים. אחי הגיבור תישאר בליבי תמיד".
אחותו תהילה ספדה לו אף היא. "11 חודשים ביני לבינך. הכול עברנו יחד, גן, בית ספר. את הפיגוע שרדנו יחד. היינו כמו תאומים, לא נפרדים לרגע. לא רוצה להיפרד, לא רוצה להשלים עם זה שאתה לא כאן. חיית חיי משמעות, אהבת את אדמת הארץ. לא רציתי להספיד, כי הכול יקטין, אבל מגיע לך שיספרו עליך וידעו איזה אדם היית, מלא ענווה, אכפתי ורגיש. נפלת כשנלחמת ואני בטוחה שככה רצית שיהיה. אתגעגע כל כך לחיבוק, לחיוך, לידיים העוטפות, בבקשה תמשיך ללוות אותי, תשלח לנו כוחות כי כלו כוחותינו".
הייתי רוצה שאנשים יקחו מפדיה את הענווה שכל כך אפיינה אותו, אמרה אורית. "הוא לא השוויץ במה שעשה, ואם הייתי כותבת עליו ברשתות החברתיות הוא היה אומר שחבל שפרסמתי. זו הייתה ענווה עם גדלות. בהלוויה סיפרה לנו אישה אחת שהיא אמא של חייל של פדיה, ובכל פעם שהוא חזר הביתה הוא היה מספר עליו בהתלהבות, ואומר שהוא 'טהור'. הוא היה אדם טהור, כל מה שהוא עשה היה לפעול טוב ולעזור לכולם".
