בקיץ 2003 יצאו שלושה מטוסי F15 לטיסה בשמי פולין. ב־4 בספטמבר, בשעה 12:00 בצהריים, חלפו מטוסי הקרב הישראליים מעל שער הכניסה למחנה ההשמדה אושוויץ. את הטיסה הוביל מפקד חיל האוויר דאז, אלוף אמיר אשל. על הקרקע, מול המשרפות, המתין בדום מתוח מסדר של חיילי צה"ל, שנשא פניו אל השמיים והצדיע. מאז הפך המטס מעל אושוויץ לאירוע אייקוני בתולדות חיל האוויר ומדינת ישראל.
ביום ראשון השבוע, כמעט 15 שנים אחרי המטס ההוא, יצאו שוב שלושה מטוסים של חיל האוויר הישראלי לטיסה בשמי אירופה. אבל הפעם היעד היה מסוג אחר לגמרי: בסיס חיל האוויר פלאסו, קרואטיה. האירוע: מטס הצדעה לרגל יום הניצחון הקרואטי, וציון 23 שנים ל"מבצע סופה". באתוס הקרואטי העכשווי נחשב המבצע למהלך המכריע שהביא להקמת קרואטיה העצמאית. המלחמה פרצה עם התפרקות יוגוסלביה. תחילה בין סרביה לקרואטיה, ובהמשך גם בבוסניה, שם חברו הקרואטים למוסלמים הבוסנים. כל זה הגיע לסיומו ב־4 באוגוסט 1995. הצבא הקרואטי פשט על אזור קראינה, המובלעת הסרבית הגדולה שהכריזה על עצמאות מקרואטיה. כעבור שלושה ימים הכול נגמר. רבע מיליון בני המיעוט הסרבי הגדול בקרואטיה גורשו מאדמתם. שיירות הפליטים היו כל כך גדולות וארוכות, שאפשר היה לראותן גם בצילומים מהחלל. בתוכן היו גם יהודים סרבים ששרדו את מלחמת העולם ואת מחנה ההשמדה הקרואטי יאסנובאץ, רק כדי למצוא את עצמם מגורשים חמישים שנה אחרי, שוב. וזה קרה, נזכיר, לפני 23 שנים בלבד.
למבצע סופה היו מאפיינים ברורים של טיהור אתני. שבע שנים אחרי מבצע סופה הורשעו 2,380 איש ברצח, ביזה ופשעי מלחמה. לא משהו שאפשר להתגאות בו. אבל בדינמיקה שנוצרה אחרי חתימת הסכמי דייטון שסיימו את מלחמות הבלקן, החלוקה הייתה ברורה. הסרבים היו הרעים, הבוסנים היו הקורבנות, והקרואטים היו המוצלחים – אלה שהבינו הכי מהר מה צריך לעשות כדי להתיישר עם דרישות המערב. והקרואטים, שהפכו לפוסטר בוי של מדינות הבלקן, היו גם הראשונים שנכנסו לאיחוד האירופי ולנאט"ו. אחד מתנאי הכניסה היה העמדתם לדין של פושעי מלחמה קרואטים, שחלקם נחשבים בקרואטיה לגיבורים.
אבל התרגיל החינוכי לא שינה באופן מהותי את החשיבה הפוליטית הלאומנית בקרואטיה. 4 באוגוסט הוכרז כיום הניצחון, ובו מציינים הקרואטים את מבצע סופה כמהלך הצבאי שהביא לעצמאות קרואטיה. בעקשנות בלתי מתפשרת שולחים הקרואטים שנה אחרי שנה הזמנות לנציגי הסגל הדיפלומטי, להשתתפות באירועי יום הניצחון. ושנה אחרי שנה, הקהילה הבינלאומית ברובה הגדול נמנעת מלהגיע. כך נוהגת גם מדינת ישראל. מקור בכיר במשרד החוץ בירושלים אף מטעים כי "שגרירתנו בזאגרב, זינה קלעי־קלייטמן, לא הגיעה לטקס בשנים קודמות ונעדרה ממנו גם הפעם".
אושוויץ של הבלקן
אז מה השתנה? איך קרה שמטוסי חיל האוויר, מסמלי התקומה היקרים והיוקרתיים של מדינת ישראל, ביצעו מטס הצדעה בטקס שהקהילה הבינלאומית מחרימה? מה גם שהשתתפות במטס צבאי חגיגי היא עניין נדיר ביותר. משהו שאמור לשדר לעולם כולו שבין שתי המדינות יש יחסים קרובים, אפילו אינטימיים. וזה לא המצב. בין מדינת ישראל לקרואטיה שוררים יחסי ידידות, לא מעבר. בשנים האחרונות יש אמנם שיתוף פעולה במגוון תחומים, שהבולט בהם הוא התיירות. חבילות התיירות לדוברובניק הן להיט מסחרי. מאז המונדיאל אף שמורה בליבם של ישראלים רבים פינה חמה לסיפור הסינדרלה של נבחרת קרואטיה. אבל כל זה קצף על פני המים. בבסיס היחסים בין ישראל לקרואטיה יש מורכבות היסטורית טראומטית. ובניגוד להיסטוריה המוכרת היטב של מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו בפולין, מעטים מדי שמעו על ההיסטוריה של מחנה ההשמדה יאסֵנוֹבאץ בקרואטיה.
במלחמת העולם השנייה הייתה קרואטיה מדינת חסות של המשטר הנאצי. בראשה עמדה ממשלת בובות פשיסטית בהנהגתו של אנטה פאבליץ', מנהיג תנועת ה'אוסטאשה' הקרואטית הלאומנית. בהנחיית הגרמנים הקימה הממשלה הקרואטית קומפלקס ענק של מחנות ריכוז בעיירה יאסנובאץ, במרחק 100 קילומטרים בלבד מהבירה זאגרב, שתפקד כ"אושוויץ של הבלקן". יותר מחצי מיליון סרבים, יהודים וצוענים מתו בו בדרכים אכזריות במיוחד. הנפוצה שבהם הייתה מכת פטיש בראש. אבל היו גם תליות וסלקציות, המתות בגז, עינויים וחנק בחוט תיל. והיו עוד עשרות שיטות ביזאריות ואכזריות עוד הרבה יותר, כולל קבורת אסירים בעודם בחיים. אבל בניגוד לאושוויץ, ההיסטוריה של יאסנובאץ לא ממש חדרה לתודעה הבינלאומית. גם לא לתודעה הישראלית. זאת אף שבין 30 ל־40 אלף מיהודי קרואטיה נרצחו שם. השכחה הזאת התאפשרה בין השאר משום שהמשטר הקומוניסטי שקם ביוגוסלביה לאחר מלחמת העולם חרש את יאסנובאץ עד היסוד. בשנים האחרונות נעשה מאמץ גדול, גם על ידי ממשלת סרביה וגם על ידי ועידת הנשיאים של יהודי ארה"ב, להביא בני נוער לטקס יום הזיכרון לשואה במחנה יאסנובאץ.
לפני שש שנים הגיע לביקור בישראל נשיא קרואטיה איוו יוסיפוביץ. בנאומו בכנסת התנצל יוסיפוביץ רשמית על פשעי העם הקרואטי נגד היהודים במלחמת העולם השנייה. התנצלותו אמנם פתחה פתח להתקרבות ביחסים, אולם קשה לומר שהיה לה אימפקט מורלי אמיתי. בשנים האחרונות אפשר לזהות בקרואטיה מגמות ברורות של נוסטלגיה לתנועת האוסטאשה וגיבוריה, כולל שימוש בסמלי התנועה הפשיסטית לא רק ברמה העממית אלא גם בטקסים רשמיים. לא זו בלבד שהתופעות הללו אינן זוכות לטיפול נאות על ידי הממשלה, אלא שיש חלקים בתוכה המזדהים עם המגמה. זה הגיע לכך שבשנים האחרונות נאלצו יהודי קרואטיה להחרים את טקס הזיכרון הממשלתי במחנה יאסנובאץ. הכעס גדול, בין השאר בגלל שימוש בסמלים פשיסטיים בטקסי זיכרון גם לחיילים שנהרגו במלחמה בין סרביה לקרואטיה בראשית שנות התשעים. בבסיס המגמה עומד הרצון להלבין את פשעי תנועת האוסטאשה, ולייצר רצף של לגיטימציה היסטורית.
הדבר שמוכיח כי לא מדובר בעניין שולי אלא בתופעה של ממש, הוא חוק שעבר בפרלמנט הקרואטי בסוף יוני. החוק, התמים לכאורה, קובע כי מסמכי הארכיון הממשלתי של אנשים שגילם מאה ויותר יהיו סגורים לציבור. בפרלמנט הוצג החוק כמי שמטרתו להגן על פרטיותם של מי שעברו מן העולם. המילה אוסטאשה כלל לא מוזכרת בו. אולם בפועל מדובר בניסיון למנוע מחוקרי שואה גישה לארכיונים שבהם נמצאים כ־80 אלף תיקים של חברי תנועת האוסטאשה. המטרה היא לעקר את המחקר ההיסטורי על שיתוף הפעולה של ממשלת הבובות הקרואטית עם הנאצים, ורצח מאות אלפי סרבים, יהודים וצוענים.
אך המניע איננו היסטורי בלבד. עם הקמתה של קרואטיה העצמאית התפתח תהליך שבו אנשים שנחשבו פושעים בעידן יוגוסלביה הקומוניסטית, הפכו לגיבורים לאומיים בקרואטיה. חלק מהפנתיאון הלאומי העכשווי. ומחקר היסטורי אמיתי יכול לפגוע בתמונה החדשה שהקרואטים מנסים לייצר לעצמם, במיוחד בניסיון להגדיר את אותם אנשים כ"קורבנות הקומוניזם".
דגל שחור
מה מכל זה עמד לנגד עיני צה"ל ומערכת הביטחון, כאשר הוחלט על מטס חיל האוויר לרגל יום הניצחון הקרואטי? תשובות אין. כל הניסיונות לקבל תשובה כנה ואמיצה מלשכת שר הביטחון והרמטכ"ל עלו השבוע בתוהו. איש לא קיבל אחריות. דובר שר הביטחון ליברמן הפנה לדובר צה"ל, וזה נוסח התשובה שהתקבל משם: "במסגרת שיתוף הפעולה בין חיל האוויר הישראלי וחיל האוויר הקרואטי, השתתפו במטס שלושה מטוסי F16 מסוג 'ברק' ומטוס תובלה. אירוע זה הנו חלק משיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות הכולל שיתוף ידע, אימונים משותפים והכשרות הדדיות. לישראל ולסרביה מערכת יחסים חברית וקרובה, והיא רואה בה, כמו גם בקרואטיה, ידידת אמת".
על מה מדברים כשכותבים מילים יפות כמו "קרואטיה ידידת אמת"? זה לא באמת מסובך. בחודשים האחרונים עומדת על סדר היום עסקה להשבחת תריסר מטוסי F16 בעבור חיל האוויר הקרואטי. ב־29 במרס פרסם משרד הביטחון הודעה שלפיה "האגף לייצוא הביטחוני, סיב"ט, ימכור 12 מטוסי F16 מסוג 'ברק' לקרואטיה. ממשלת קרואטיה הכריזה על בחירתה במענה הישראלי למטוס הקרב העתידי שלה, ומשרד הביטחון רואה בהחלטה אבן דרך משמעותית בהידוק הקשרים המדיניים־ביטחוניים, ועליית מדרגה בשיתוף הפעולה בין המדינות. העסקה תיחתם במסגרת הסכם בין הממשלות. בפרויקט, בהובלת סיב"ט, ישתתפו גם חיל האוויר הישראלי, יחד עם אלביט והתעשייה האווירית".
בהודעה צוטט גם שר הביטחון, באמירה כי "בחירתה של ממשלת קרואטיה בפתרון הישראלי היא עוד נדבך בהידוק היחסים בין המדינות". ואילו ראש סיב"ט, תא"ל במיל' מישל בן־ברוך, ציין כי "עסקה זו היא פרי המאמצים שסיב"ט מקדם ומוביל להרחבת שיתופי פעולה בין מדינות, על ידי שילוב היכולות המבצעיות של צה"ל יחד עם הטכנולוגיות המתקדמות של התעשיות הביטחוניות הישראליות". מאז התפרסמו בתקשורת הערכות על שווי העסקה, הנעות סביב חצי מיליארד דולר.
חשוב לומר: מאז הפרסומים על עסקת מטוסי ה־F16 עם קרואטיה איש לא יצא נגדה. לא בישראל ולא בסרביה. לא בסוף מרס, כשמשרד הביטחון הודיע על העסקה, וגם לא השבוע. עסקים עם קרואטיה הם דבר נורמלי. מדובר במדינה חברה באיחוד האירופי ובברית נאט"ו. גם חצי מיליארד דולר לא הולכים ברגל. אז על מה יצא הקצף? ביום חמישי שעבר פרסם אתר חדשות קרואטי את הידיעה שלפיה מטוסי חיל האוויר ישתתפו במטס לרגל יום הניצחון וציון מבצע סופה. זה היה הרגע שבו נשמטו לסתות בישראל ומעבר לים, בסרביה ובקהילת יהודי קרואטיה. עד אותו רגע ידעו שיש עסקה. התברר שבמסגרתה טסו שלושה מטוסי F16 לקרואטיה. מה שלא היה ידוע היה ענין המטס. באותו רגע החלה התרוצצות בשגרירות סרביה בישראל בניסיון לברר מה קורה. נעשו ניסיונות להשיג את ראש הממשלה בנימין נתניהו, אך כולם עלו בתוהו. התשובה, על פי מקורות סרביים, הייתה "ראש הממשלה לא זמין".
גם במשרד החוץ בירושלים היו עסוקים השבוע במטס ובבקרת נזקיו. "לא היינו בלופ", אומר מקור בכיר במשרד החוץ. "משרד החוץ לא היה מעורב בעסקה, לא בשלביה הראשונים ולא בשלביה הנוכחיים. מדובר בעניין רגיש ביותר. אילו היו נועצים בנו, היינו ממליצים שלא לקיים את המטס בשמי קרואטיה מלכתחילה. אך כשנודע לנו, כבר היה מאוחר מדי. העסקה עם קרואטיה אינה סגורה, והיו גורמים שחששו בסוף השבוע כי אי־קיום ההבטחה שניתנה לקרואטים להשתתף במטס החגיגי עלול לפגוע בעסקה. הכוונות אולי היו טובות, אך הגורמים שהסכימו להשתתף במטס לא בדקו ולא התייעצו איתנו. הם לא חשבו שזה משמעותי. וכשזה קרה, כבר היה להם קשה מאוד לחזור בהם".
אפשר אולי ללמוד משהו גם מהתמציתיות של שניים ממפקדי חיל האוויר היותר תקשורתיים. אליעזר שקדי, האיש שחשף את הצילום המפורסם של מטס חיל האוויר מעל אושוויץ, לא רצה לומר מילה על המטס בשמי קרואטיה. "שחררי אותי מזה", ביקש, "לא רוצה להשתתף". גם איתן בן־אליהו היה תמציתי מאוד. "לגבי העסקה אין שום בעיה", אמר. "מקובל שהמוכר מטיס את המטוסים לארץ היעד לצרכים שונים. מעבר לזה איני רוצה לומר דבר".
גורם בכיר מאוד בקהילה היהודית הסרבית אמר השבוע שחש תחושת קבס למראה טיסת חיל האוויר בשמי קרואטיה. "בהמשך, כשקראתי את אתרי החדשות הקרואטיים מצטטים את תא"ל בן־ברוך אומר ש'לכבוד הוא לנו להשתתף בציון 23 שנים למבצע סופה', הרגשתי שחור בעיניים", תיאר. כאמור, בין מגורשי מבצע סופה היו גם יהודי קרואטיה ששרדו את מלחמת העולם השנייה ואת זוועות מחנה יאסנובאץ. איש לא שאל אותם
השבוע מה הם חושבים על האמירה הזאת. גם לא על התחושה, כפי שאומר הבכיר בקהילה, שחיל האוויר כיבד טקס שבין הדגלים הרבים שהונפו בו היה גם הדגל השחור של תנועת האוסטאשה. אותו דגל שעליו רקומה הסיסמה Za dom spremmi – "נכונים למולדת" – קריאת ההצדעה שהייתה נהוגה במדינה הקרואטית הפשיסטית כמקבילה ל'זיג הייל' הגרמני, ולוותה כמותו במועל יד.
אז נכון, אנשי סיב"ט אינם דיפלומטים, גם לא היסטוריונים, ובצה"ל ומערכת הביטחון לא עשו דוקטורט בתולדות מלחמת העולם השנייה. ובכל זאת, מספיק היה לחפש בגוגל את "מבצע סופה", ולו כדי לקבל תובנה ראשונית על ההקשרים ההיסטוריים והפוליטיים של המבצע. לא היה צריך יותר מזה כדי להבין שכאשר הקרואטים הגיעו עם ההצעה להשתתף במטס, זה היה ניסיון לנכס לעצמם לגיטימיות היסטורית, צבאית ופוליטית שלעולם לא יוכלו להשיג בדרך אחרת. ומערכת הביטחון הישראלית, הידועה בעולם כולו ביכולותיה הצבאיות והמודיעיניות, בלעה את הפיתיון המורעל. אבל עד הסוף.
ביום רביעי השבוע דווח כי נשיא סרביה אלכסנדר ווצ׳יץ׳ התקשר לראש הממשלה נתניהו, והביע באוזניו את מחאתו על השתתפות הטייסים הישראלים במטס לציון מבצע סופה. ״סרביה נפגעה״, אמר, אך הביע את נכונותו לחזק את הקשרים ״ברוח הידידות האמיצה בין העם הסרבי לעם היהודי״, והזמין את נתניהו לביקור בסרביה.
אגרוף בבטן
מה שעצוב עוד יותר בכל העניין הוא שכל זה התרחש אחרי ביקור מוצלח מאוד של נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, בקרואטיה ובסרביה. ז'לקו רדובנוביץ, תושב בלגרד, היה חייל מן המניין בתקופת המלחמה בשנות התשעים, וחווה את מוראות מבצע סופה. הוא הגיב השבוע באופן אנושי מאוד, נוגע ללב ולגמרי בלתי מתלהם. "החדשות על המטס הישראלי לא החזיקו בכותרות בסרביה יותר מיממה", הוא מודה. "אמנם לא אהבנו את מה שראינו, אבל הבנו. עסקים. ישראל מוכרת לקרואטיה מטוסים. לא זה העניין. האגרוף בבטן הגיע כשהתברר לנו שמי שהטיסו את המטוסים היו טייסי חיל האוויר הישראלי. אם אלה היו טייסים קרואטים, לאיש לא היה אכפת. אבל טייסים ישראלים? ודווקא אחרי הביקור של הנשיא ריבלין בסרביה? זה היה ביקור כל כך מיוחד, חם. עטפנו אותו באהבה, ממש כמו משפחה. בשכונת זמון בבלגרד נמצא קבר אביו של תיאודור הרצל. במחווה מיוחדת, לו ולמדינת ישראל, קראנו במהלך הביקור רחוב על שמו של הרצל. ואחרי כל זה לבוא ולומר שכבוד לישראל להשתתף בטקס לזכר מבצע שגורשו בו רבע מיליון סרבים? זה היה כואב, לא לזה ציפינו ממדינת ישראל".
ד"ר אפרים זורוף, מנכ"ל מרכז ויזנטל בירושלים, היסטוריון וצייד נאצים שהקדיש את חייו לאיתור פושעים נאצים והבאתם לדין, הרבה פחות סלחני. "המטס היה צעד אומלל, תמוה וחסר היגיון", הוא אומר. "להערכתי, מה שהשפיע על ההחלטה לקיים אותו זו העובדה שהסכם מכירת המטוסים עדיין לא נחתם. הייתי מאוד רוצה לדעת מה היה תהליך קבלת ההחלטות.
"חשוב להבין", ממשיך זורוף, "שמה שקורה היום בפולין ועשה רעש בכל העולם – קורה עכשיו גם בקרואטיה. איש אינו מכחיש את השואה. המטרה היא הנרטיב. להעלים את העובדה שהשואה במזרח אירופה כללה השתתפות של האוכלוסייה ברצח המוני. המטרה השנייה היא לטעון שהקומוניזם היה רע באותה מידה כמו הנאציזם, ולכן גם הם בקרואטיה קורבנות ג'נוסייד. זה קורה בליטא, בלטביה, באסטוניה ובקרואטיה. בכל מזרח אירופה. ואנחנו שותקים. דווקא נאום ריבלין בקרואטיה היה הנאום הראשון אחרי 25 שנים שבו נאמר כי התייחסות לעבר ביושר תהיה גורם בהתפתחות היחסים. כל כך רציתי אז לחבק אותו. והנה, דווקא אז מגיע המטס. דווקא שר הביטחון אביגדור ליברמן, שנולד במולדובה, היה צריך להיות מודע לכך".
אם יש איזשהו מוצא של כבוד מפרשת המטס, ייתכן שדרישה צנועה ברוח צה"ל, למשל סדרת חינוך משותפת לטייסי חיל האוויר הישראלי והקרואטי במחנה ההשמדה יאסנובאץ, תהיה התחלה צנועה של התיקון הנדרש. 
