רעש חזק של פיצוץ חתך ברגע באחד את השקט והשלווה במושב מנות, הד אדיר שפילח את האוויר והרעיד את הבית כולו. סטפני אומנם רק בת 10 אבל כבר יודעת היטב לזהות לפי הצליל שמדובר בארטילריה של צה"ל ולא בטיל שנחת מלבנון. בכל זאת היא מעדיפה לעבור לממ"ד לכמה דקות. היא גרה בגליל המערבי, כחמישה קילומטרים מגבול לבנון. כמעט כל החברים שלה כבר מזמן לא נמצאים במושב אלא הרחיקו עם משפחותיהם למקומות עורפיים יותר. הלימודים בבית הספר מסתכמים כרגע במפגש זום עם המחנכת, חצי שעה, פעמיים בשבוע.
את רוב היום מעבירה סטפני מול המסכים ובעזרה לאמא, שביחד עם האחרים שנותרו דואגת לארוחות חמות ולכביסה לחיילים הרבים שהתמקמו בסביבת המושב. "אני יכולה להבין שזאת מלחמה, שיש כאוס, שהדברים לוקחים זמן ושאנחנו נדרשים לסבלנות", אומרת סבטלנה, אמה של סטפני, "אבל חודש כבר עבר ולא נראה שמישהו מנסה למצוא פתרונות עבורנו".
חלק גדול מפרנסת המשפחה מגיעה מעסקי הצימרים – השכרת יחידות האירוח שבשטחן. הנוף שנשקף מהבריכה של אחת מהן מלא עכשיו בפטריות עשן וכרגע, מטבע הדברים, איש לא מגיע לנפוש בהן. הדרך אל המושב נסגרת ונפתחת לעיתים בהתאם להערכות המצב הביטחוניות ככה שגם אם יוצאים להפוגה או לסידורים מחוץ לבית, לא בטוח שניתן יהיה לחזור. כשמביטים לכיוון הגבול בולטים מיד היישובים הריקים שבדרך אליו. במנות, כמו בעוד שורה של יישובים לרוחבו של הגליל, מצאו עצמם בוקר אחד כקו הראשון החדש, הקו הראשון של היישובים שלא פונו.
חיים באזור מלחמה
כבר בשבוע הראשון של המלחמה – כאשר תקריות וחילופי אש בגבול הצפון הפכו בהדרגה למציאות יומיומית – החל תהליך פינוי יישובי הגבול. בישראל יש תוכניות מגירה מפורטות לפינוי יישובי קו העימות במקרה של חשש למלחמה באזור, אבל במקרה הזה, בפועל, תהליך הפינוי צמח מהשטח, מלמטה למעלה, על רקע החשש מהתלקחות הזירה הצפונית וחוסר האמון שנוצר בין התושבים לגורמי הביטחון, כשהסיפורים והמראות מהשבת השחורה של השבעה באוקטובר עדיין טריים.
באותו השלב מערכת הביטחון עדיין השתהתה, גמגמה ובעיקר נמנעה מלקבל החלטה. מי שנטל את היוזמה היו המועצות האזוריות והמקומיות של יישובי קו העימות. אלו ביקשו ובשלב מסוים ממש התחננו לתושבים שלהן לעזוב את הבתים ולעבור למקומות בטוחים יותר. ההחלטה הזאת הוכיחה את עצמה כנכונה: היא אפשרה לצה"ל לפעול ביתר חופשיות במרחב בימי הלחימה הראשונים ואפשרה גם למקבלי ההחלטות להיות רגועים יותר בכל הנוגע לאפשרות של פגיעה באוכלוסייה בעורף. ב-16 באוקטובר, כשרבים מהיישובים נותרו למעשה ריקים, הוחלט באופן רשמי על פינוי 28 יישובים שצמודים לגבול הצפון ומרוחקים ממנו עד שני קילומטרים.
שבוע אחר כך, בהחלטה נוספת, פונו עוד 14 יישובים נוספים והעיר קריית שמונה. קשיי הפינוי בצפון ללא ספק מתגמדים בהשוואה לטראומה הגדולה של יישובי עוטף עזה, לכן גם מדוברים פחות. אך בכל זאת, אין לזלזל גם במצוקתם של אלו שנאלצו ברגע אחד לעזוב את ביתם מבלי לדעת מתי ישובו.
משרד הביטחון אומנם יישר קו עם הצעדים שבהן נקטו הרשויות המקומיות, אבל לא באופן מלא. בשטח נותרו תושבים שנשמעו לקריאה להתפנות אך עד לרגע זה יישוביהם לא הוכרו באופן רשמי כמפונים, ועליהם אף אחד לא פורס את חסותו. הם נאלצים להסתדר בכוחות עצמם, אף שהממשלה הסמיכה את שר הביטחון יואב גלנט להורות על פינוי רחב יותר של כל היישובים עד לקו חמישה קילומטרים.
גם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כבר הודיע שבכל הנוגע לפינוי התושבים אין בעיה של כסף – ושהמדינה מוכנה לשכור על חשבונה את כל החדרים בבתי המלון בישראל בעבור המפונים – אך ההחלטה עוד לא התקבלה.
הסיבות לכך ביטחוניות, אומרים בצה"ל ובמשרד הביטחון, אבל לא מפרטים. כך נוצר מצב שבו ישנם יישובים שנראים ומרגישים כמו שטח צבאי סגור ולעיתים כמו אזור קרב של ממש, אבל תושביהם מתבקשים באופן רשמי לשמור על שגרת חירום ולא זכאים לשום סיוע מיוחד.
"בהתחלה התפניתי ביחד עם המשפחה", מספר ארז משה מקיבוץ כפר בלום שבעמק החולה. "אבל אחרי שהוצאנו מעל 20 אלף שקלים שהבנתי שאף אחד לא יפצה אותי עליהם, הבנו שאין ברירה, שאין לנו יותר איך לממן את זה, שהתקציב נגמר ואנחנו לא יכולים להמשיך ככה, אז חזרנו אני והמשפחה שלי לקיבוץ.
"מאז אנחנו פשוט חיים באזור מלחמה. אף אחד לא מבין שהוא צריך לתמוך בנו בעניין הזה. אני לא מבין מה ההבדל בנינו לבין יישוב שנמצא רק כמה מאות מטרים מאיתנו ופונה. הטילים שנורים לכאן מדי יום בוודאי שלא מבינים את ההבדל הזה. אני רק מבין שאנחנו מחוץ למשוואה של מדינת ישראל ואני מקווה שמשרד הביטחון יעשה מחשבה נוספת".
אחת המצוקות הגדולות ביותר נוגעת לתחום החינוך. בתי הספר האזוריים שפועלים בשגרה סגורים מכיוון שרוב התלמידים הלומדים בהם מגיעים מהיישובים שפונו באופן רשמי ונותרו ריקים. בנוסף, בהנחיית פיקוד העורף, משרד החינוך לא מאפשר לקיים את מערך ההסעות שעליו מתבססת מערכת החינוך במרחבים הכפריים ומביאה את הילדים מהבתים לבתי הספר.
ברבים מהיישובים אין מרחבים מוגנים מספקים כדי לקיים בהם פעילות חינוכית, וגם צוותי הוראה זמינים לא תמיד נמצאים בסביבה. כך ההורים שחזרו אל יישובי קו העימות מרוששים ומפוחדים עסוקים בעיקר בניסיונות להקל על חוסר המעש של ילדיהם. בחלק מהמקרים מצליחות הקהילות לייצר בהתאם למשאביהן ויכולתן יוזמות מקומיות. אלו נראות ומרגישות בינתיים כמו אלתור, אבל במציאות הנוכחית גם זה משהו. ראש המועצה האזורית הגליל העליון גיורא זלץ פנה אתמול במכתב לשר הביטחון, ושאל: "איך רוצים שננהל שגרת חירום?"
זלץ הגדיר את המדיניות הנוכחית של הממשלה לגבי יישובי קו העימות כחסרת אחריות. "הפינוי נעשה בהתאם להיערכות הצבאית ולא באמת בהתאם לשיקולים הביטחוניים", הוא אומר, "כל יישובי קו העימות הם יישובים בסיכון ולכן בתחילת המלחמה קראנו לכולם להתפנות, זאת הייתה הערכת המצב שלנו. כרגע בחצי מהבתים אין מיגון, בגני הילדים אין מיגון, 11 מתוך 12 בתי הספר במועצה סגורים. עכשיו מצפים מאיתנו לנהל שגרת חירום, זה לא חוסר אחריות?"
חן ביאר הוא כתב כאן 11 ורשת ב בצפון
