הסקר שלפני הסערה \ עמית סגל
כמעט כולם יוצאים מרוצים מסקר 'מקור ראשון'. יאיר לפיד צריך לחגוג את המקום הראשון שכבש שוב אחרי חודשים קשים מאוד שבהם הידרדר לפרקים למקום השלישי בלבד. בנימין נתניהו יכול לשמוח על כך שגוש הימין בהגדרתו הרחבה חוזר לאזורים הבטוחים של 65 מושבים שבהם הוא המועמד היחיד להרכבת הממשלה. נפתלי בנט עם 14 מנדטים מבקר באזורים שבהם לא שהה מזמן, ומרוצה מכולם צריך להיות משה כחלון. מפלגתו, כך לפי הסקר, ניערה מכנף בגדה את משבר חוק ההמלצות, והיא מתחזקת ל־11 מושבים, אחד יותר מכוחה בכנסת הנוכחית.
אבל משבר ההמלצות עצמו עוד לפנינו. נתניהו, המועמד המוביל לראשות הממשלה כמעט בכל חלוקה למפלגה, מין או גיל, הוא איש בלתי פופולרי בעליל דווקא בקרב קבוצה ספציפית אחת: מצביעי כולנו. שמונה אחוז בלבד מתומכי המפלגה, אחד מכל 12, חושבים שהוא המתאים ביותר להיות ראש ממשלה, כשלפניו לפיד, יעלון (15% לכל אחד) ולמרבה המבוכה אפילו נפתלי בנט (10%). כדי להבהיר עד כמה נתניהו לא אהוד בכולנו, כדאי להזכיר שאפילו ברשימה הערבית המשותפת הוא נהנה מתמיכה גבוהה יותר.
הנתון הזה מציג את הדילמה של כחלון במלוא חריפותה. בוחריו נוטים לימין, אבל לא רוצים במועמד הימין; מרוצים מתפקוד מפלגתם בקואליציה, אבל מעוניינים שהאיש שהרכיב אותה ילך הביתה. הם ימין־מרכז, אבל לאור הנתונים הללו חיבור עם לפיד או ריצה עם יעלון נראים כמעט מתבקשים. בבחירות האחרונות נהג כחלון להסביר שבוחריו לא רוצים את נתניהו, אבל אין להם בעיה לשבת בממשלתו כל עוד המצע הכלכלי־חברתי של כולנו ייושם. האם זו עדיין השקפתם? וחשוב מכך: האם זה עדיין הניתוח שלו?
המפסיד העיקרי בסקר הוא יו"ר המחנה הציוני. בתום חצי שנה של שכרון גבהים, מפלגתו שבה לאזורים העגומים, בואכה חד־ספרתיים, שבהם דשדשה ערב בחירתו. התבטאויותיו היו משאלה אחת ימינה מדי, ובוחריו חזרו בהמוניהם לזרועות לפיד. גם דרעי שמדדה באזור אחוז החסימה, וליברמן עם 5 מנדטים בלבד, כבר ראו סקרים טובים יותר. ברור למה שניהם עובדים שעות נוספות כדי להחזיק את הקואליציה מעל המים.
ללא שינוי ניכר \ שלום ירושלמי
אין חדש תחת הסקר. המדינה סוערת עקב הצהרת טראמפ, חקירות רה"מ, ההפגנות, חוק ההמלצות, הפיליבסטר בכנסת, פרשת ביטן והפציעה החוזרת של בוזגלו, אבל התמונה הפוליטית לא משתנה. סקר 'מאגר מוחות' בעבור 'מקור ראשון' מלמד על שינויים בכוחן של המפלגות, בהם שינויים דרמטיים, אבל מפת הגושים הפוליטיים נותרת כמות שהיא, וזהו אי־השינוי העיקרי. גוש הימין מקבל 65 מנדטים וגוש המרכז־שמאל 55, שיקוף של המצב הנוכחי בכנסת.
מפלגת השלטון נמצאת במגמת ירידה אך לאחרונה מתייצבת על 24 מנדטים. החקירות של בנימין נתניהו ודוד ביטן, יחד עם החוקים השנויים במחלוקת בהובלת חברי הכנסת, אינם מזעזעים יתר על המידה את הליכוד ואת מי שעומד בראשו. נתניהו עדיין נחשב המועמד המתאים ביותר לתפקיד ראש הממשלה, עם 24% תמיכה. מעניין יהיה לדעת אם הנתונים הללו ישתנו, כאשר המשטרה תגיש את המלצותיה בתיק 1000 ואולי גם בתיק 2000 .
הליכוד מאבד מנדטים, אבל נדמה שהם הולכים בעיקר לבית היהודי. בנט מזנק ל־14 מנדטים, הישג מצוין שמאפיל על התוצאה המפתיעה בבחירות 2013 (12 מנדטים). אם שואלים את בנט לפשר ההישג, הוא עונה בפשטות: "אנו ימנים". לעומת בנט, מי שצריך לדאוג באמת הוא דרעי. ש"ס בהנהגתו יורדת בכל הסקרים, פעם אחר פעם, ומתייצבת על ארבעה מנדטים בלבד. ההיעדרות של הרב עובדיה, המריבות הפנימיות וגם ההליכים הפליליים נגד היו"ר עושים שמות בש"ס ומבריחים ממנה את המעגל החיצוני של התומכים.
את ההישג המרשים ביותר רושמת 'יש עתיד'. יאיר לפיד מוביל את המפלגה הגדולה בישראל, שעומדת על 25 מנדטים. זהו זינוק במונחים של הביטקוין. גם מידת ההתאמה של לפיד לתפקיד ראש הממשלה עולה בעיני הציבור (18 אחוזים). הבעיה היחידה ואולי הטרגית היא שאין ללפיד מה לעשות עם המנדטים, שאת רובם ככולם הוא לוקח מהמחנה הציוני. שותפיו באופוזיציה – המחנה הציוני ומרצ – חלשים מדי, ועם הרשימה המשותפת אין לו שיג ושיח. לא פלא שיו"ר יש עתיד משקיע את כל כוחותיו במרוץ אחרי שותפים מעבר לגדר, בעיקר משה כחלון, שמגביר קצת את כוחו ומקבל בסקר 11 מנדטים.
מילה אחרונה על המחנה הציוני. התרסקות כזו לא נראתה מאז שאבי גבאי נבחר לראשות המפלגה ביולי. אחרי שניצח בפריימריז קיבל גבאי 22־24 מנדטים. בסקר מקבל המחנה הציוני 12 מנדטים בלבד ובעצם מאבד מחצית מהכוח שקיבל בבחירות. גבאי משלם מחיר על שורה של התבטאויות שנויות במחלוקת, ונראה שהאמירה על אנשי השמאל ששכחו להיות יהודים הייתה אחת יותר מדי. התוצאה: אנשי המחנה שכחו שהם מחויבים לו ורצים בהמוניהם לחפש עתיד אצל לפיד.
