"עד אותו רגע האמנתי שבכל בן אנוש יש רכיב מוסרי, אבל שם זה לא היה. ראיתי סיטואציה שריסקה כל מה שחשבתי על האנושי שבאדם". כך מתארת רוני גֶלְבְּפִיש את ראשיתו של תהליך שהיא עוברת בשבועות האחרונים, מאז פרוץ המלחמה. "את יכולה לקרוא לזה התפכחות", היא אומרת. גלבפיש (54) היא סופרת וציירת, חילונית ואשת שמאל. היא מתגוררת כיום עם בן זוגה ושלושת ילדיהם בזיכרון־יעקב, אך כילידת קיבוץ ברור־חיל, 7 קילומטרים מעזה, קיבוצי העוטף מוכרים לה מקרוב. במהלך השנים היא עבדה בעיתונות, בין השאר ב"על המשמר", "מעריב" ו"גלובס", ככתבת ומבקרת ספרות. בהמשך עברה להתמקד בעולם הספרות והפכה ללקטורית, מתרגמת ועורכת תרגום. בין ספריה הבולטים "בית מלאכה לכתיבה: מדריך ידידותי לחיי יצירה"; וספר הילדים "אגם הצללים", שזכה בפרסים.
הטבח ומעשי הזוועות טלטלו אותה לא רק מצד היקף ועומק הרוע שהם גילמו, אלא גם ברמה האישית: אמונות ותיקות הלכו והתערערו, פרדיגמות ישנות נסדקו ונשברו. מאז פרוץ המלחמה גלבפיש מביעה בכתב את התהליך שהיא עוברת, ומשתפת את חבריה ועוקביה ברשתות החברתיות בשאלות העומק שמעסיקות אותה, בשבר שהיא חווה, באכזבה מתפיסות שהתבררו ככושלות.
"תפיסת העולם שלי היא שהאדם טוב מנעוריו, אלא שנסיבות שונות כמו מלחמות או כיבוש עלולות לקלקל את זה", אומרת גלבפיש. "ההזדהות שלי עם הכאב של הפלסטינים נבעה מתוך תפיסת עולם שכולנו אותו דבר, שבני האדם שווים, ורק הנסיבות משפיעות על זה. מול מה שראינו, שאלתי את עצמי אם יש כאן תרבות שמעודדת ומטפחת אכזריות. רציתי להבין אם יש תרבויות ששונאות אותנו באופן כל כך עמוק עד שעושים לנו דה־הומניזציה מוחלטת, והם ימשיכו להתייחס אלינו כך בלי קשר לשום נסיבות. ישבתי לקרוא טקסטים מ־67' ומ־'48' ועוד אחורה, מפרעות תרפ"ט, ומצאתי עוד אירועים כאלה, כשעדיין לא הייתה מדינה.
"סבתא שלי עליה השלום, ניצולת שואה מהונגריה, תמיד אמרה: 'אם מישהו אומר לך 'אני רוצה שתמות', תאמין לו'. היא גם הייתה אומרת: 'הערבים פה הם אותו דבר כמו הגרמנים. אם תהיה להם הזדמנות, הם יעשו לנו מה שהגרמנים עשו לנו'. זה היה משפט שהיא חזרה עליו בהרבה הזדמנויות. אמרתי לה 'סבתא, די להיות פשיסטית, גם הערבים רוצים לחיות פה'. זאת הייתה שיחה של ילדה שמאלנית להורים שמאלנים עם סבתא מעולם של פעם. עכשיו הבנתי שסירבתי לקבל את מה שהיא אמרה, שהיה כנראה אמת עובדתית אבל היה לי קשה להכיר בה. המנהיגים שלהם אמרו לאורך השנים בריש גלי שהם לא רוצים אותנו פה ושהם לא יעצרו עד שלא נהיה פה, אבל בחרתי לא להקשיב.
אנחנו למודי טרור קשה כבר שנים. מה השתנה? למה דווקא עכשיו?
"אני חושבת שכששמעתי על אירועים קשים כמו הרצח של שלהבת פס ושל משפחת פוגל, זה היה מבחינתי 'אירועים של קיצוניים', של שוליים, לא הרוב. איכשהו הצלחתי לספר לעצמי שהרוב בעד פתרון שלא קשור במלחמות או במוות. כעת אי אפשר להגיד שזה בשוליים, אי אפשר להדחיק מספרים כאלה. אפשר להדחיק משפחה, אפשר להסב מבט מפיגועים בודדים, אפשר להגיד 'אתם יושבים בשטחים, זה המחיר'. ואפשר גם להתרגל, כמו שהתרגלנו בעוטף וכמו שהתרגלתי כשגרתי במשגב־עם ונפלו קטיושות. התרגלנו. סבתי אמרה ש'לכל דבר מתרגלים, אפילו לשואה התרגלנו'. משפט נורא אבל נכון. התרגלנו שמדי פעם יש פיגוע. לא רק ביו"ש, גם בתל־אביב. כשאנשים מההתנחלויות כועסים וצועקים 'אבל אמרנו', אז אני רוצה להגיד 'אבל לא ראינו, אתם ראיתם'. חשבתי שאתם מלכתחילה לא צריכים להיות שם, אז לא רציתי להקשיב לכם. הצלחתי להתעלם, אטמתי את ליבי ועצמתי את עיניי. עד שזה הגיע בהיקף שאי אפשר להתעלם ממנו, במסה כזאת שאי אפשר להגיד שזה בשוליים".
"באחד הסרטונים נראו מחבלי חמאס מנופפים בשבויים מהקיבוצים ומכריזים בצהלה "We kidnapped settlers"" היא אומרת, "מתנחלים, ככה הם קראו לאנשי עוטף עזה. ואז הבנתי שמבחינתם 'מתנחל' זה כל מי שנמצא בשטח מדינת ישראל. כולנו בני מוות מבחינתם באותה מידה, ובעיני חמאס כל תושבי מדינת ישראל הם מתנחלים". מונח נוסף שצד את אוזניה של גלבפיש הוא ההתהדרות של חמאס ברצח "יהודים", לא ברצח ישראלים".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף שבת של מקור ראשון
