"לא חשבתי אז על כלום, החיים לא עברו לפניי. הייתה ברורה לי רק המשימה: להציל את האזרחים. לאבטח היקפית. הייתי בלא מעט קרבות במשך השנים. בלבנון, בעזה. זה לא היה דומה. פה פתאום מצאתי את עצמי מנהל הכול לבד. אני חצי אזרח, אפילו בלי נשק צה"לי, ומצד שני אני מכוון באותו זמן מסוקים וכוחות. לא דומה לשום סיטואציה שחוויתי, לא בעוצמות וגם לא במקום האישי של הדברים", אומר תא"ל אורן.
בלב התופת שהתפרצה בשמחת תורה, בין כביש זרוע גופות, טנק נטול אנשי צוות ועוד שוחת עפר לא גבוהה, אורן הקים "מגנן" מציל חיים. הוא פיקד שם על כוח שלהגדיר אותו מאולתר יהיה כמעט מחמאה. חבר אנשים שנקלעו לאירוע, חמושים בנשק מינימלי ובציוד שאספו בדרכים־לא־דרכים. ממש כמו קטע מסרט פעולה שהמבקרים יגדירו כמופרך.
בבוקר אותה שבת יצא אורן במהירות מביתו בקיבוץ סעד אל מה שהייתה אמורה להיות נסיעה קצרה לבסיס רעים, שם הוא משרת במילואים כמנהל הלחימה של אוגדת עזה – התפקיד המשמעותי בהיררכיה אחרי מפקד האוגדה. רק בשעת אחר צהריים מאוחרת, כשמאחוריו קרב בלתי נתפס, הוא הצליח להיכנס סוף־סוף למפקדה החליפית שפעלה באורים. כשהגיע לחמ"ל שם, הוא עמד והחזיק את הדלת. במשך שלושים שניות הרשה לעצמו לעצור כדי לנשום. לשאוף ולנשוף את המאורעות שכעת הוא מדבר עליהם לראשונה. ואז, מיד, הדלת נפתחה אל אתגרי הימים והלילות הבאים.
בוא נתחיל מההתחלה. שבת, שש וחצי בבוקר, מטח רקטות יוצא דופן.
אורן: "האמת היא שזה מתחיל כבר ביום שישי. ישבתי פה מתשע בבוקר עד שלוש בצהריים עם מפקד האוגדה ועברנו על תוכנית האימונים. לא דיברנו על שום עניין מבצעי, שום כוננות מיוחדת. ולמחרת בבוקר, בבית, שמעתי את המטח. מיד אמרתי לאשתי ולילדים – זאת הפשיטה. תרדו למטה, לממ"ד".
מהי "הפשיטה"? נשמע שהיא כבר הייתה אצלך בתודעה.
"זה חלק מתרחיש הייחוס שהתכוננו והתאמנו אליו. פשיטה בהפתעה, בלי מודיעין מקדים, כמו שאכן קרה – אבל בסדרי גודל אחרים לגמרי. לא הכרתי שום תרחיש דומה למה שקרה בפועל, מבחינת מספר התוקפים. והמאסה עשתה פה את הכול. האלפים. בנקודת הזמן ההיא עוד לא הבנתי שהיו פשיטות בכל האזור ברמה כזו. במשך כל היום חשבתי שמדובר בחדירה לכמה מקומות. לא שיערתי את ההיקף".
מיד בהישמע קול הנפץ של הרקטות, אורן לבש מדים. הוא אמר לבנו י', שהתארח אצלם עם אשתו ובתו התינוקת, ללבוש מדים ולהצטרף אליו. הבן השיב שאין לו מדים, ונשאר בחולצת חג. "שנינו לקחנו אקדחים", משחזר אורן. "אמרתי לבני המשפחה הנשארים – תאטמו את הבית, תסתגרו. יצאנו, ובדרך לחנייה אני שומע כבר את ירי המקלעים. נכנסנו לאוטו, ואחרי שיצאנו מהשער התקשרתי לרבש"ץ של סעד ואמרתי לו לסגור את השערים. כשעברנו את עלומים הרגשתי שיורים עלינו צרורות. הרכב לא נפגע, אבל הכדורים שרקו סביבנו, ואני אומר לעצמי – מה, הם הגיעו כבר עד לפה?
"לקראת בארי הבן שלי צועק: 'אבא, מחבלים בשער'. אנחנו רואים חוליית מחבלים בש"ג של היישוב, והם יורים לעברנו צרורות. שוב כדורים שורקים לידנו, ואני נותן גז ומצליח להתחמק".
הם הגיעו לכביש הסמוך למתחם מסיבת הטבע. "ראיתי הצטברות גדולה של כלי רכב על הכביש. עצרתי בצד ואמרתי לבן שלי שאנחנו לא נוסעים לאוגדה: המשימה שלנו היא כאן, להציל את האזרחים. היו שם מאות בני אדם. חלקם במכוניות, אחרים יושבים לצד הכביש בנוהל התגוננות מרקטות. רבים מהם היו בהלם. תוך כדי כך אני שומע צרורות מכיוון 'המיוערת', האזור שבו התקיימה המסיבה.
"יצאנו מהמכונית והתחלתי לצעוק לאזרחים שהם צריכים לעזוב את כלי הרכב ולרוץ לכיוון השדות. אמרתי 'חושיאל מזרחה'" – משתמש אורן בשמו המבצעי של הציר. האזרחים שהיו שם לא הכירו כמובן את המונח. "שאלו אותי 'מה?', ואמרתי: לכיוון נתיבות, לשם. רוצו, רוצו, רוצו. והאנשים מבוהלים. אמרו – רגע, יש לי משהו באוטו שאני צריך לקחת. רגע, אולי אנסה בכל זאת לעקוף עם הרכב. צעקתי עליהם: עזבו הכול, רוצו".
הסרטון שמראה המונים נמלטים בשדה חרוש תלמים, צולם ברגעים ההם. "התחלנו לשמוע צרורות ירי בעצימות גבוהה. שני שוטרים אמיצים, מיכאל ואורון, הצטרפו אליי ואל הבן שלי. מתברר שהם אבטחו את המסיבה. ארבעתנו היינו עם אקדחים בלבד". המפקד למוד הקרבות שבו כבר נכנס לפעולה. "אמרתי לשוטרים להתקדם מצד שמאל של הכביש, אני והבן שלי מצד ימין, וכך ננסה לאתר את האויב. זיהינו חוליות שירדו מהמיוערת לכביש. הם התחילו לירות לעברנו, עוצמות אש מטורפות. אחר כך ראיתי שהם מתקרבים על טנדרים ופורקים מהם, כדי להיכנס ללחימה רגלית מולנו. הם כבר היו במרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו, כשמכוניות מפרידות בינינו. אמרתי לחברים – בואו נשמור על אש מולם, נעכב אותם. תוך כדי כך התקשרתי לאוגדה, לקצין המבצעים. אמרתי לו שירו עליי בעלומים ובבארי, שיש ירי במרחב המסיבה, וביקשתי שישלחו כוח". התשובה של הקמב"ץ הייתה שיש פשיטות בכל מקום. כוחות לסיוע, לעומת זאת, אין כל כך.
"התחילו להגיע לכיווננו המון אזרחים שכבר נפגעו", ממשיך אורן. "נפלו לידנו לא מעט פצועות ופצועים. היו גם שמתו. לא יכולים לעשות הרבה עם אקדחים מול המחבלים, ניסינו לעכב אותם".
והצלחתם?
"כן, במידה מסוימת. הקפדתי לשמור רצף אש כדי שיבינו שיש פה התנגדות. כל פעם אחד מארבעתנו נתן כדור. ואני כבר רואה את המחבלים מסתכלים עלינו".
המרחק הצטמצם לכדי חמש־שש מכוניות. "הם עברו וביצעו וידוא הריגה לאנשים שעוד היו בכלי הרכב. זיהיתי גם נצנוץ של סכין. לצערי, עם כוח האש שהיה לנו, לא יכולנו לעצור אותם. באיזשהו שלב ירו עלינו אר־פי־ג'י. ניסיתי לשחזר את הזמנים מההגעה שלנו לכביש ועד לנקודת הזמן הזו, והבנתי שמדובר על כשעה. לצד מסע הרצח שהתחולל שם, מאות אזרחים רצו בינתיים לנתיבות".
אתה יודע אם הצליחו להגיע?
"כן, הצליחו. שלחו לי סרטונים".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במגזין "דיוקן" של מקור ראשון
