בין קבר הרבי לגבעת הקפיטול: מסע בארה"ב עם משפחות החטופים

יום שני, 23:00. חסידי חב"ד לא נכנסים סתם כך ל"אוהל". הכניסה דורשת הכנה שלא פוסחת גם על חברי המשלחת. הרב ברל לזר, רבה הראשי של רוסיה, וכמה מבכירי החסידות מדברים על גלות וגאולה ועל ניסים שקורים תכף ומיד ממש. שני סרטונים שבהם נראה הרבי מדבר לחסידיו מוקרנים, ושירת "כל העולם כולו גשר צר מאוד" מעניקה לנוכחים ביטחון שהכול יתהפך לטובה.

בני המשפחות כותבים בקשות על פתקים, ונכנסים בקבוצות של 50 למתחם הקבר עצמו, שצר מלהכיל את 300 בני המשפחות בבת אחת. זו מתבררת כמשימה לא פשוטה, שכן חלק לא מבוטל מבני משפחות החטופים רוצים להישאר עוד רגע, לומר עוד פרק תהילים, לגעת במצבות שני אדמו"רי חב"ד האחרונים הקבורים כאן.

האזור המרכזי במתחם שאליו מושלכים פתקי הבקשות מלא בתמונות ופוסטרים של חטופים וחטופות. המראה קורע לב, ותפילות בני המשפחה – חלקן בלחש ובכי חנוק וחלקן בקול ובזעקה – נמהלות לפסקול אחיד של צער ויגון, אבל גם של תקווה גדולה.

יום שלישי, 01:00. מגיעים למלון בשדה התעופה קנדי, לשנת לילה קצרה של שלוש שעות לפני היעד החשוב הבא – וושינגטון. במעלית בדרך ללובי, כמה דקות לפני חמש בבוקר, בת משפחה אומרת לחברתה – שאותה לא הכירה עד לפני חודש, אך הגורל המשותף הפך אותן לקשורות בלב ובנפש – "ישנתי שלוש שעות, איזה פינוק, זה הכי הרבה שישנתי בחודש האחרון". חברתה מביטה בה, מהנהנת ומחייכת בלאות.

הומור שחור הוא בהחלט חלק מהאירוע, כנראה אי אפשר אחרת. כמה שעות אחר כך אשמע שיחה אחרת בין שני בני משפחה: "כבר לא נעים לי מהרגע שהוא יחזור ויבקש להשלים חוסרים. מה אספר לו, שבזמן שהוא היה בעזה אני טסתי לארה"ב, ישנתי במלון, הכרתי המון אנשים נחמדים, מלא חברים הגיעו כל הזמן לבקר בבית ולא היינו צריכים אפילו לבשל?"

יום שלישי, 08:00. לראשונה בהיסטוריה, טיסה 011 של אל־על ממריאה מניו־יורק לוושינגטון. צעירי חב"ד, שהגו, יזמו, מימנו ורקחו את המסע הזה מתחילתו ועד סופו, ידועים ביכולות הארגון שלהם, אבל אפילו בסטנדרטים שלהם מדובר בהפקה יוצאת דופן.

שלישי, 12:00. בניין דירקסן הוא אחד משני מתחמי המשרדים והלשכות של הסנאט האמריקני. באודיטוריום המרכזי של אחד מהחשובים שבסמלי השלטון בוושינגטון הבירה, סמוך לגבעת הקפיטול, כבר ממתינה למשפחות החטופים שורה ארוכה של סנטורים וסנטוריות, וחברי וחברות בית הנבחרים. הם מגיעים משני צידי המתרס, רפובליקנים ודמוקרטים. בתקופה של קיטוב עמוק בחברה האמריקנית קשה מאוד לאסוף חבורה שכזו לטובת כל נושא שאינו תמיכה במדינת ישראל ואזרחיה.

בני המשפחות עומדים מול הקהל, שמניף שלטים עם תמונות יקיריהם החטופים, ומדברים אליו. חלקם מדברים מהבטן ומהלב, כאבות וכאימהות; מישהו מזכיר את נכדיו. אחרים מדברים פוליטיקה ודורשים מהממשל ומהציבור האמריקני לעמוד לצד ישראל כשהיא נאבקת ברוצחי החמאס.

גם כאן, חוקי הפורמט האמריקני הנוקשה נשברים. מהר מאוד האולם הופך לדבוקה אחת שבה בני המשפחות עומדים לצד הנבחרים האמריקנים, מביטים בהם מקרוב ומבקשים את עזרתם בהפעלת מנופי כוח מדיניים על ארגון הטרור הרצחני בעזה. כאשר אחות של חטוף מדברת מעל הפודיום וקולה נשבר בבכי, אחד הסנטורים מחבק אותה קלות. זה איננו מחזה שהפוליטיקה האמריקנית רגילה לו, אבל נדמה שכל הנוכחים מבינים היטב שמדובר במקרה מיוחד. למעשה, זהו משבר החטופים החמור ביותר בהיסטוריה של הדמוקרטיות המערביות.

החמלה והאמפתיה שהאנשים הבכירים והמשפיעים הללו מפגינים כלפי המשפחות, יחד עם התמיכה הנחרצת שהם מביעים בישראל בדרכה למגר את חמאס, מעניקות לבני המשפחות ביטחון ואמונה נוספים, שונים מאלה שקיבלו בביקור בבית הקברות בקווינס חצי יממה קודם לכן.

שלישי, 14:30. אחרי התלבטות ביטחונית וארגונית לא פשוטה, מתקבלת ההחלטה לאפשר לבני המשפחות להגיע לעצרת הענקית שארגנה הקהילה היהודית בסמוך לגבעת הקפיטול. הם מסתובבים בין אלפי המפגינים, שמזהים אותם לפי התג הקבוצתי המיוחד שהונפק לרגל המסע – כל בן משפחה נושא תג שעליו תמונת יקירו או יקירתו החטופים.

גם כאן, המפגש של בני המשפחות עם האמריקנים – יהודים ולא יהודים – מרגש מאוד.

רביעי, 19:00. רבע שעה לפני הנחיתה, ולמרות העייפות המובנת שבה נתונות המשפחות, אנשי חב"ד מבקשים מדניאל וייס, בן קיבוץ בארי, לנגן בגיטרה. דניאל ואחיו אוהד, שגם הוא נמצא כאן, איבדו את אביהם שמוליק בטבח שמחת תורה. אימם יהודית, החולה בסרטן, נחטפה לעזה. יום לאחר מכן הם יקבלו את הבשורה המרה: גופתה של אימם, נמצאה על ידי כוחות צה"ל סמוך לבית החולים שיפא.

דניאל מתחיל בהיסוס, אבל בתמיכת יושבי המטוס מגביר את הקצב. השיר הוא "משיח". אני מאמין, שר המטוס כולו, באמונה שלמה, ואז גם "עם ישראל חי". הקברניט מפציר בכולם לשבת במקומות. עם כל הכבוד למשיח, בעוד דקה צריך לנחות.

ביציאה מהמטוס, אחרי שבני המשפחות יצאו בדרכם חזרה לכיכר החטופים בתל־אביב, אני נתקל ביוסף יצחק אהרונוב, יו"ר צעירי אגודת חב"ד, האיש שבזכותו המסע הזה יצא לפועל. מסע שהעניק לבני המשפחות, כפי שעלה משיחות שקיימתי עם עשרות מהם לאורך הנסיעה, חמצן ואוויר להמשך המאבק הקשה להשבת יקיריהם, בתקווה שיהיה קצר ככל האפשר.

אני מבקש מאהרונוב משפט סיכום. "משפחות החטופים שאיתן דיברתי סיכמו את המסע בשתי מילים: 'תודה רבי'", הוא אומר. "יש לנו זכות שלמדנו ממנו ומתורתו איך לחבק ולאהוב את כלל ישראל, ולעשות כל מה שאפשר כדי להיות עימם במעגל החיים, ובפרט ברגעים קשים כאלה. כולנו תקווה שהתפילות יתקבלו בברכה, ונזכה לשחרורם המהיר של כל החטופים עוד היום".