מבקר המדינה פרסם היום (ד') דו"ח מקיף המגלה ליקויים משמעותיים בעבודת המשטרה בכל הנוגע למיגור תופעת אמצעי הלחימה הבלתי חוקיים בחברה הערבית. בין היתר: היעדר שיתוף פעולה עם צה"ל והשב"כ, עדים מאוימים, מיעוט חוקרים, היעדר אכיפת בני נוער, ואי הגשת כתבי אישום.
"ניכר כי המשטרה משקיעה מאמצים רבים בחשיפת אמל"ח", קובע מבקר המדינה, "ואולם העלייה המתמשכת בשנים האחרונות במספר אירועי הירי מעידה על הקושי של המשטרה להתמודד באופן אפקטיבי עם סוגיה זו". כמו כן, מן הדו"ח עולה תמונה חד משמעית כי החברה הערבית עצמה מקשה על עבודת המשטרה – למרות שהיא הנפגעת העיקרית מכך.
בתחילתו, חושף הדו"ח את ממדי התופעה. לפי נתוני המשטרה, שיעור המעורבים בעבירות אלימות כלפי גוף באוכלוסייה הערבית גבוה פי שניים משיעורם בכלל האוכלוסייה, ובתיקי רצח – פי שניים וחצי. תופעות הפשיעה הבולטות בחברה הערבית הן בין היתר החזקת אמצעי לחימה בלתי חוקיים, כמו רובים, אקדחים, רימוני רסס, רימוני הלם ומטעני חבלה, וריבוי אירועי ירי וחבלה מסַכּנֵי חיים.
בשנים 2014 עד 2016 היה שיעור עבירות הירי בקרב אוכלוסיית החברה הערבית גבוה פי 17.5 משיעור העבירות האמורות באוכלוסייה היהודית. שיעור הנפגעים באירועי אלימות שנעשה בהם שימוש באמל"ח בקרב האוכלוסייה הערבית גבוה פי 2.5 עד פי 12 משיעור הנפגעים באירועי אלימות כאלה במגזרים אחרים בחברה הישראלית.
מספר קורבנות האלימות בחברה הערבית משנת 2000 ועד נובמבר 2017 היה 1,236 גברים ונשים. על פי נתוני המשטרה, בשנים 2014 עד 2016 (סוף אוקטובר) נרצחו 30 נשים ערביות, שהן 42% מכלל הנשים שנרצחו באותה תקופה בישראל. יצוין כי שיעור הנשים הערביות שנרצחו הוא כפול מחלקן באוכלוסייה הכללית (ארבע מתוך עשר נשים שנרצחו היו נשים ערביות). מתחילת שנת 2017 ועד נובמבר אותה שנה עשר נשים בחברה הערבית קיפחו את חייהן עקב אירועי אלימות.
מנתוני המשטרה עולה כי בשנים 2014 עד 2016 החשודים ב-95% מעבירות הירי באזור מגורים היו מקרב החברה הערבית. עוד עולה כי בשנים אלו חלה במחוזות צפון ומרכז עלייה ממוצעת של כ-36% במספר תיקי עבירות הירי באזור מגורים שנפתחו. בתחנת נצרת הייתה עלייה של 51% (מ-107 תיקים בשנת 2014 ל-162 בשנת 2016) ובתחנת קדמה – עלייה של כ-16% (מ-276 תיקים בשנת 2014 ל-320 תיקים בשנת 2016); תחנות אלה אחראיות לשטח המאוכלס ברובו באוכלוסייה הערבית.
דו"ח המבקר מגלה כי עיקר האמל"ח מגיע לחברה הערבית משלושה מקורות עיקריים: גניבות מצה"ל, הברחות מירדן וייצור בשטחי יהודה ושומרון. בין הנתיבים להברחת אמל"ח ניתן לציין את המעברים מיו"ש לישראל. המבקר מסביר כי מבריחי הנשק לחברה הערבית מצליחים לבצע את מבוקשם בעקבות היעדר שיתוף פעולה בין מנגנוני הביטחון: משטרה, שב"כ וצה"ל.
אך לא רק זאת. גם היעדר שיתוף הפעולה בין גופי המשטרה משפיע: "שיתוף הפעולה בין כלל הגורמים הרלוונטיים במשטרה בעניין האמל"ח בחברה הערבית לקוי. כל מחוז פועל בנושא זה בנפרד; אין העברת מידע מסודרת בין היחידות המרכזיות במחוזות (הימ"רים) ובין התחנות; אין העברה מסודרת של מודיעין בין הימ"רים לבין הימ"ר של מחוז ש"י, אף שמחוז ש"י הוגדר "מפל פשיעה. היעדר שיתוף פעולה מלא גורם לאיבוד מידע מודיעיני, ואף אירעו מקרים שיחידות שונות במשטרה טיפלו באותם יעדים במקביל".
גם כאשר מגיע מידע למשטרה היא מתקשה לטפל בו מכמה סיבות עיקריות. אחת מהן, כך לפי המבקר, היא שהמשטרה אינה מקצה כוח אדם מספק לתחנות המטפלות בחברה הערבית: "אף שמספר העצורים והמעורבים בתיקים שנפתחו בתחנות קדמה ונצרת גדול במידה ניכרת ממספר העצורים והמעורבים במספר דומה של תיקים שנפתחו בתחנות אשר משרתות בעיקר את האוכלוסייה היהודית באותו מחוז, לא ניתן לכך ביטוי בתקן ובמצבת כוח האדם של תחנות אלה".
לפי הדו"ח ישנם יותר מדי שוטרי שטח מאשר חוקרים וכך מידע המתקבל אינו מטופל וחקירות נתקעות. "עקב היעדר הלימה בין התעצמות המערכים המבצעיים ובין הגידול המועט של מערך החוקרים, אין ביכולתם של החוקרים להתמודד עם כל תוצרי העבודה. כתוצאה מכך, חלק ניכר של הפעילות המבצעית יורד לטמיון", נכתב.
הדו"ח חושף כי למרות החקירות הרבות ואירועי הפשיעה הרבים, מוגשים רק כתבי אישום מועטים. ב-2016 למשל נפתחו 320 תיקים אך הוגשו רק 11 כתבי אישום, 3.4%. ב-2015 רק 1.5% וב-2014 רק 2.9%. "אף שחלק מאירועי האלימות החמורים בחברה הערבית, ובהם ירי באזור מגורים, מתרחשים במרכזי היישובים ובנוכחות עדים, המשטרה מתקשה לבסס תשתית ראייתית בנוגע לאירועים אלה, בין היתר עקב חוסר האמון של החברה הערבית במשטרה. מציאות זו מקטינה את יכולתן של התחנות המשרתות בעיקר את החברה הערבית למצות חקירות".
סקר "תחושות ועמדות מגזר ערבי כלפי משטרת ישראל" מעלה כי 44% מהנפגעים בחברה הערבית לא דיווחו על כך למשטרה. כשני שלישים מהמרואיינים השיבו כי הסיבות לאי-הדיווח היו בין היתר "לא רציתי להטריח את המשטרה" (23%); "במקרים כאלה המשטרה אינה יכולה לעזור/לטפל" (22%); "במקרים כאלה המשטרה אינה רוצה לעזור/לטפל" (9%); "מנסיון למדתי שטיפול המשטרה אינו יעיל (9%)".
מנגד, המשטרה טענה שחוסר האמון של החברה הערבית בה קשור בראש ובראשונה ליחס הכולל של החברה הערבית למוסדות השלטון. לפי הדו"ח: "לעתים הקורבנות מעידים כי אינם מסוכסכים עם איש ואינם יודעים מי תקף אותם, נאשמים אינם מתייצבים לדיונים בבתי המשפט, זירות אירועים נשטפות כדי להעלים ראיות, מצלמות מושחתות או שנמחקות מהן ראיות, ועדים חוזרים בהם מעדויות שכבר מסרו, בין היתר בשל פתרונות פנימיים של הסכסוך בין הקורבנות לפוגעים".
אחת הסיבות כי המשטרה מתקשה להגיש כתבי אישום היא סיקול עדי תביעה. "לעיתים נסגרים התיקים הנוגעים לעבירות ירי בחברה הערבית בשל חששם של עדי תביעה מאוימים למסור מידע למשטרה או להעיד בבית משפט".
מנתוני מדור מאוימים באג"ם שנמסרו למשרד מבקר המדינה בנובמבר 2017 עולה כי בשנת 2016 המשטרה הכריזה על 22 עדי תביעה מהחברה הערבית – כמאוימים. שיעורם של עדי התביעה המאוימים מהחברה הערבית מכלל עדי התביעה המאוימים בשנת 2016 היה 50%, אף ששיעור האוכלוסייה הערבית הוא כ-20%. "תחום ההגנה על מאוימים בכלל ועדי תביעה מאוימים בפרט מצריך התמקצעות והתמחות ייחודית", כותב המבקר ומוסיף: "אולם לשוטרים העוסקים בתחום זה אין הכשרה מקצועית מספקת, והנושא אינו מטופל".
ממשטרת ישראל נמסר:
לצערנו אירועי ירי מתרחשים לעיתים קרובות מדי ביישובי החברה הערבי בישראל, רובם על רקע סכסוכים פנימיים הגולשים לאלימות. משטרת ישראל פועלת בנחישות לאורך כל ימות השנה נגד אחזקה, סחר ושימוש באמל"ח בכל זמן ובכל מקום. לצד ביצוע חקירות יסודיות של כל מקרה ירי וחתירה למעצר והעמדה לדין של כל פורע חוק, הרי שפעילות זו הביאה לתפיסת כמויות נשק חסרות תקדים, בפרט ביישובי המגזר הערבי. בשנת 2017 נתפסו ע״י המשטרה אלפי אמצעי לחימה, נעצרו בכל רחבי הארץ 2,225 חשודים והוגשו 1,137 כתבי אישום כנגד חשודים בגין עבירות אמל״ח המהווים עלייה של כ- 10% בכמות המעצרים ושל למעלה מ- 40% בכמות כתבי האישום (ביחס לשנת 2016). באשר לטיפול באירועי ירי, הרי שבשנת 2017 חלה ירידה של 16% בכמות האירועים שהתקבלו במוקד המשטרה. בחציון הראשון של שנת 2018 חלה עלייה משמעותית של כ- 40% בכמות המעצרים ועלייה משמעותית עוד יותר של 75% בכמות כתבי האישום שהוגשו כנגד המעורבים באירועי ירי לעומת התקופה המקבילה אשתקד.
בשנים האחרונות פועלת המשטרה ביחד עם המשרד לבט"פ על בסיס תכנית רב שנתית לחיזוק שירותי המשטרה ביישובי החברה הערבית בישראל, באמצעות מנהלת ייעודית שהוקמה לטיפול בנושא חשוב זה. במסגרת התכנית מחוזקים כלל מערכי הליבה בתחנות ונקודות משטרה במגזר תוך הוספת עשרות תקנים, בפרט בתחום החקירות.
לצד פעילות האכיפה, אנו ממשיכים להעמיק את שירותי המשטרה ביישובי המגזר הערבי כולו ומבצעים כל העת פעילות מניעה והסברה במטרה לשנות את נורמות הציות לחוק. בימים אלו מבוצעת עבודת מטה משותפת למ"י ולמצ"ח שתכליתה הקמת יחידה משותפת למאבק בגניבות אמל"ח מצה"ל, תהליכים לחיזוק ממשקי העבודה בין המשטרה לצה"ל ולשב"כ, הקמת דסק אמל"ח, הכנסת טכנולוגיה מתקדמת לסל הכלים, קיום תכניות מניעה ייחודיות לבני נוער, קידום מהלכים להחמרת ענישה נגד העבריינים ועוד.
לצד כל אלו פועלת המשטרה להגברת שיתוף הפעולה וחיזוק אמון הציבור הערבי במשטרה. קיימת בעיית אמון בכל מוסדות השלטון בישראל ובתוכם, בין היתר, גם למשטרת ישראל. מעבר להקמת תחנות משטרה חדשות ביישובי המגזר, פועלת המשטרה במגוון דרכים לגיוס רב תרבותי לשורותיה כדי שכולם ירגישו חלק ממנה, ובהתאם חל זינוק משמעותי בשיעור הגיוס למשטרה מקרב החברה הערבית בישראל, התגייסות זו של ערבים מוסלמים ונוצרים לשורות המשטרה ממחישה את השינוי ביחס החברה הערבית למשטרת ישראל ועל עליית האמון בה. צריך לזכור כי השינוי אינו קורה בין לילה ואינו נחלת המשטרה לבדה, גם אם היא זו שמתמודדת עם תופעות הפשיעה בקצה לאחר נשירה מבתי הספר, אכזבה מהיעדר תעסוקה, חינוך, בריאות ועוד. בסופו של יום, למרות כל החסמים והקשיים המובנים הכרוכים בתהליך, המשטרה תמשיך ותשקיע מאמצים למלחמה בשימוש באמצעי הלחימה ובירי במגזר. בהקשר זה חשוב לציין, על מנת למגר ולשרש תופעות חברתיות פסולות ואורחות חיים אלימות שפוגעות בחיי אדם יש צורך בשילוב זרועות בראש ובראשונה של המנהיגות המקומית שתסמן את אותן תופעות כשליליות, שתוקיע אותן מעל כל במה ותסמן לאוכלוסייה הרלוונטית מה מקובל ומה אין מקומו יותר בקרב אזרחים נורמטיביים שומרי חוק. שיתוף פעולה כזה בין מוסדות השלטון לשינוי חינוכי, בין המשטרה כאוכפת חוק ובין ההנהגה שמסמנת את גבולות הגזרה הקהילתיים, היא זו שתביא בסופו של דבר למיגור האלימות והירי.
