אוכלוסיית הקבע ברצועה, כלומר העירוניים, התבססה מחוץ למחנות הפליטים ב־11 שכונות בעיר עזה, ובין מחנות הפליטים לערים ברצועת עזה נוצרה מתיחות. "אופי האוכלוסייה השונה, המצב הסוציו־אקונומי ופערי ההשכלה, גררו ניכור", מסביר עבאדי. "תושבי העיר ראו את הכפריים כנחותים ואת בני מחנות הפליטים כנחותים עוד יותר".
על פי מפת ההתקדמות בשטח, כוחות צה"ל השתלטו על שטח הערים בית־חאנון, בית־לאהיא ועטאטרה בצפון. הם צרים על בית החולים האינדונזי במחנה הפליטים ג’באליה, השתלטו על בית החולים שיפא ועל מחנה הפליטים שאטי, ובדרך שיטחו את שכונות רימאל וזיתון.
"השגשוג הכלכלי של מדינת ישראל במאה ה־20 הוביל להגירה מסיבית של מוסלמים לארץ ישראל", חוזר עבאדי מאה שנה לאחור. "יש בידי רשימה ארוכה של משפחות כאלה, כולל תאריכים ומקומות מוצא. אנחנו מדברים על מוסלמים מהקווקז, מאירופה ומערי המזרח התיכון. הכלכלה של הרצועה התפתחה ונשענה על גידול פירות הדר, תמרים ודיג מימת ברדוויל שבמצרים. ההצלחה הכלכלית משכה משפחות בעלות יוזמה כלכלית מיהודה ושומרון שהיו בשליטת ירדן. משפחות כמו א־שאווה, חוסייני, מורתג'י ואחרות שלחו את בניהן לרצועת עזה והם הקימו שם בתי אריזה לפירות הדר וצי כלי רכב להובלת הפירות, והשתלבו בתנופת הפיתוח. הם לא היו עזתים ומעולם לא תפסו עצמם כעזתים, אבל בסופו של דבר נשארו שם".
אחרי מלחמת ששת הימים נהרו המוני ישראלים לעזה – לתקן את מכוניותיהם, לערוך קניות בשווקים ולבקר בבית הכנסת היהודי הסמוך לחוף הים. השנים הבודדות שבהן המציאות הזו התקיימה הסתיימו עם תחילת פעילותה של המפקדה המערבית של אש"ף בביירות, ועם טיפוח ההתנגדות החמושה לנוכחות צה"ל ברצועה.
"הרצועה נסגרה לחלוטין לישראל, מחנות הפליטים הפכו לקיני טרור בחסות אש"ף", מתאר עבאדי. "אריק שרון, שהיה אז אלוף פיקוד דרום, נלחם בטרור בצורה דורסנית. אני, שנכנסתי לתפקידי בעקבות דרישה של דיין, הייתי מצד אחד מפקד צבאי ומצד שני מושל אזרחי. חשבתי שיש צורך בדרך אחרת שתעודד עשייה אזרחית במקום טרור".
עבאדי קידם יוזמות אזרחיות, הכניס עשרות אלפי פועלים מעזה לישראל, וגם מיפה את רחובות עזה ומספֵר את הבתים. "צלאח א־דין, הרחוב המרכזי שחוצה את רצועת עזה מצפון לדרום, נשאר בשמו המקורי. שמות קלאסיים כמו כיכר אל־מדינה, רחוב שייח' עומר אל־מוכתאר, רחוב הירמוך – כולם נשארו על כנם. לעומת זאת, בתי ספר שנקראו על שם מחבלים שחיסלנו שונו, כי לא רציתי שתישאר אנדרטה של כבוד לרוצחים".
הציר המבתר את רצועת עזה לצפון ודרום נקרא עד היום ציר קרני־נצרים, גם בפי העזתים. בימים אלו הציר נתון בשליטת כוחות צה"ל ובו עבר המסדרון ההומניטרי. אחרי השלמת כיתור העיר עזה התבצעו תקיפות בדיר אל־בלח וברפיח, במטרה להשתלט בהמשך גם על חלקה הדרומי של הרצועה.
עבאדי היה אמון גם על העיר ימית ויישובי גוש קטיף. בריאיון שהעניק בעבר למרכז קטיף אמר: "העקירה הייתה טעות, היא לא שירתה שום דבר. היה ברור ששאלת הביטחון תהיה מורכבת ובעייתית יותר. מי שהחליט על הנסיגה החד־צדדית מהרצועה לא הבין את השאיפות של חמאס.אינני אוהב דם והרג. אני איש שרוצה שילדיו יוכלו לחיות בלי איום וזו תמצית המוסר. אם מישהו ירצה לקחת ממני את הדבר האלמנטרי הזה אני אקום עליו שבעתיים, ואם אצטרך – אשלוט בו אלף שנה".
שחיתות מובנית וניצול אזרחים
יעקב סבג שירת במשך עשרים שנה בתפקיד יועץ לענייני ערבים במנהל האזרחי ברצועת עזה. את זיכרונותיו משירותו בעזה פרסם בספר "זכרונות אבו יוסוף".
"במשך שש שנים המשרד שלי היה ברחוב הראשי, רחוב עומר אל־מוכתאר", זוכר סבג. "התפקיד העיקרי שלנו היה להיות האוזניים של המנהל האזרחי, להכיר את הלכי הרוח ולדעת מה קורה ברחוב העזתי, מה מטריד את האוכלוסייה, אילו צדדים מתחזקים ואלו נחלשים. ממש לפני הסכם אוסלו היינו בתהליכים לקדם יוזמה אזרחית של שליטה מקומית, אבל אז החליטו לתת את השליטה ליאסר ערפאת וכנופייתו מתוניסיה".
יעקב סבג: "טקס הפתיחה של שיפא היה מרגש, הרופאים הודו לנו על בית החולים המשוכלל שהקמנו בעבורם. די מהר נגנב כל הציוד מהמבנה המפואר והחדיש"
תמונות ההרס של רבי־הקומות ברצועת עזה שנתנו מקלט לאנשי חמאס, משודרות כעת ללא הרף. הבנייה לגובה, אומר סבג, החלה כיוזמה ישראלית. בהמשך ההנהגה המקומית ניצלה אותם כדי לגזור קופון על חשבון התושבים והמדינות התורמות ולצ'פר את בכירי הטרור.
"במטרה לשחרר את הצפיפות במחנות הפליטים, יזמנו תוכנית של הענקת קרקעות וסכום כסף למי שיצא מהן", הוא מספר. "כך הקימו שכונות כמו שייח' רדואן, אל־אמל ועוד. במבחן התוצאה השכונות האלו הפכו למחנות פליטים בעצמן, ואז התחלנו את הקשר עם קבלנים שבנו לגובה. בהמשך, הרשות הפלסטינית קידמה טרנד שכל מי שיש לו כסף, כולל אנשים מאיו"ש, קונים דירות במגדלים שהכסף לבנייתם הגיע ממקורות חיצוניים, משכירים אותן לתושבים ומתעשרים על חשבונם. הרבה אנשים של הרשות הקצו קרקעות לשכונות מגדלים ועשו יד אחת עם קבלני ביצוע בתמורה לחלוקת רווחים. פקידי הרשות חוקקו גם חוקים שמקנים בלעדיות על יבוא ויצוא, והשחיתות הזו עזרה לחמאס לתפוס את השלטון ולהפוך למושחת בעצמו".
אחד ממוקדי הלחימה במערכה הנוכחית הם בתי החולים שחמאס מנצל באופן מובהק לצורכי טרור. 35 בתי חולים יש בעזה, אומר סבג, והם משרתים כשני מיליון בני אדם. "בדומה לסיפור הבניינים הגבוהים בעזה, גם בתי החולים היו מקור לשחיתות. אחרי שיצאנו מהרצועה זרם לעזה המון כסף זר, וכך אנחנו שומעים על בית החולים האינדונזי, הקטארי, הטורקי, הירדני ועוד. הזרמת הכסף סייעה לרשות הפלסטינית ואחר כך לחמאס לבנות בתי חולים, וגם לצרכים אחרים. בהתחלה הרשות גזרה את הקופון, אחר כך חמאס".
בית החולים המרכזי, שיפא, נבנה בחלקו בידי ישראל. בניין הממשל שם נבנה בידי חברת סולל בונה כבר בשנות השלושים. המרכז הרפואי הישן נבנה לפני מלחמת ששת הימים, והחדש נבנה על ידי חברות ישראליות.
"הפרויקט נתקע הרבה שנים והושלם בתחילת שנות התשעים", מספר סבג. "טקס הפתיחה היה מרגש, והרופאים הודו לנו על בית החולים המשוכלל שהקמנו בעבורם. די מהר הפך המבנה המפואר והחדיש הזה לאורוות סוסים, כי כל הציוד פשוט נגנב. רק אחרי שהרשות הפלסטינית הגיעה, ואחרי עוד הרבה כסף שהועבר לשיקום המבנה, נבנו עוד כמה אגפים. חמאס התרכז בבניית מה שנקרא שיפא תחתית. הוא השתלט על המקום".
בית החולים "מעמדאני" היה הראשון שישראל הפציצה. סבג אומר שמאז ומעולם הוא נחשב מקושר לטרור. "הוא נקרא אצלנו 'בית החולים של הטרוריסטים'. כל מי שהיינו מפטרים מבית החולים שיפא כי הוא היה תומך טרור מובהק, מצא את מקומו בבית החולים הזה. ניהלו אותו כל ראשי הטרור. גם בית החולים של אגודת הרפואה אל־ופא באזור סג'אעיה נשלט על ידי חמאס, גם הוא הושבת בתחילת הלחימה.
"חמאס הפך את בתי החולים למוקדי פעילות. ברגע שאתה שולט בבית חולים יש לך מנוף לחצים על האוכלוסייה שלא תפעל נגדך. המרכזים הרפואיים משמשים מגן אנושי לבכירי חמאס, וגם מסייעים לארגון הטרור הזה במלחמת ההסברה. הם מקפידים לפרסם מבתי החולים את התמונות הקשות שמשודרות בכל העולם".
לדברי סבג, העוני והתלונות של תושבי עזה היו מצב קבוע. "האוכלוסייה בעיר אסלאמית מאוד, ושוררת בה תחושת מתח מובנית שרק החזק שורד. התוקפנות הייתה בכל מקום. בשוק, ברחוב, בפגישות. היו אנשים עשירים מאוד ברצועה, אבל תמיד הם הקפידו לשמר את המסכנות שלהם. לאנשים היו וילות מטורפות עם בריכות שחייה, אבל הם אף פעם לא ויתרו על שק האורז מסוכנות אונר"א". 
