הרבה תזות ותיאוריות נשברו בטבח שמחת תורה ובימים שאחריו. אחת מהן, שתוצאתה חיובית לשם שינוי, היא היחס הציבורי למשטרת ישראל. אלו לא רק חמישים וחמישה השוטרים שנהרגו בקרבות בדרום, רובם בשעות הראשונות ללחימה, כשהסתערו מיד ובלי להסס עם אקדחים שלופים מול רובי הסער והמקלעים של מחבלי חמאס. המשטרה התגלתה במשבר הזה כגוף מתפקד לעילא, שנמצא בקשר ישיר מול הציבור ומספק לו מחדש לפחות חלק מהביטחון שאיבדנו ב־7 באוקטובר.
כדי להכיר טוב יותר את פעולות המשטרה בתקופה זו, שחלקן פחות ידועות לציבור, נפגשנו השבוע במטה להב 433 – היחידה הארצית למלחמה בפשיעה חמורה –
עם ניצב־משנה מוטי שיף, ראש זרוע חקירות ביחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית, שהיא אחת משש היחידות הארציות שמרכיבות יחד את יחידת להב. בימים כתיקונם שיף עוסק בחקירת פשיעה כלכלית, אבל אירועי 7 באוקטובר שינו לחלוטין את סדר יומו ואת אופי הפעילות שלו. היחידה, בה הוא משרת כראש זרוע חקירות, מנהלת כעת את מרכז המשפחות לאיתור נעדרים וחטופים, ונוטלת חלק מרכזי בחקירה הפלילית שמתנהלת בכל יחידות להב 433 בראשות ניצב מוטי לוי.
"כשהמלחמה פרצה היה כאוס", הוא מתאר. "כל יחידת להב הגיעה לפה, כמעט 1,500 שוטרים, וחיכינו להנחיות. בצאת השבת הבנו את היקף האירוע החמור בדרום, והיה ברור שכל היחידות כאן עוברות מיד למצב חירום ומתעסקות כמעט אך ורק באירוע הזה.
"קודם כול הוחלט להפעיל נוהל שהיה ידוע אבל לא בהיקפים האלה – הקמת מרכז משפחות לאיתור נעדרים. באירוע של התרסקות מטוס למשל, עד מאה גופות נשלחות לאבו־כביר, ומעבר לזה פותחים תחנת ריכוז חללים מיוחדת. יש נוהל מסודר, והגופות עוברות סט של פעולות כמו לקיחת טביעת אצבע, די־אן־איי, צילום שיניים, סי־טי, צילום פריטים שהיו בצמוד או בסמוך לגופה, ותיעוד מאפיינים חריגים בגוף כמו כתובות קעקע, קטיעות וכו'. לאחר מכן הגופה הולכת לקירור, והנתונים עולים למחשב. זה הנוהל המשטרתי, ואנחנו מתרגלים אותו בשגרה.
"אבל כאן נקלענו לא לשגרה וגם לא למקרה חירום, אלא לגיהינום. מחנה שורה, מקום שלא יועד לזה אלא לחללי צה"ל, היה צריך פתאום להכיל 900 גופות, רובן של אזרחים. הקמת מרכז המשפחות הייתה צריכה להיעשות מהר. האתגר היה קשה גם בגלל מצב הגופות, וגם משום שלחלק מהן הגענו רק אחרי שבועיים.
"בהתחלה היינו צריכים לעשות מיפוי של מי בכלל נעדר. ביום הראשון לא ידענו כלום, המדינה לא ידעה כלום. לא ידענו כמה היו במסיבה בנובה, כמה נהרגו, כמה נחטפו. יצירת תמונת המצב הייתה מאוד קשה ובעייתית. כל אדם כזה, כל מקרה, הוא מבחינתנו תיק שצריך לפתוח ולטפל בו עד שהוא נסגר. המשפחה מגיעה, פותחת תלונה, מספרת את הסיפור, ואנחנו שואלים את כל השאלות כדי לנסות ולאתר את בן המשפחה. לא יכולנו להביא אותם למטה בלוד כי אין פה מספיק מקום, אז הפקענו את כל ארבע הקומות בבניין המשרדים שלנו באיירפורט־סיטי והפעלנו שם את כל המערכים שקשורים למשפחות. היו שם 140 חוקרים בשתי משמרות של 12 שעות, שקלטו את המשפחות. לא כולן הגיעו בשבת עצמה. לאורך השבוע הזה הגיעו אלינו אלפי אנשים. קלטנו את כולם בשיתוף פעולה עם עובדות סוציאליות ממשרד הרווחה, ליווינו אותם לחדר החקירות והם פגשו חוקר שפתח תיק על כל המשתמע.
"זה היה מחזה מאוד קשה. אתה רואה משפחות במצבים של לחץ, פחד וכאב. כל אחד רוצה שנעשה עוד קצת מאמץ לנסות ולאתר עוד פעם את הטלפון של הבן או של האחות. טיפלנו באנשים יום ולילה ברצף".
יש לכם מערך סייבר. אני משער שהוא התעסק עם הסלולריים הרבים שהיו קשורים באירוע.
"המערך השני שהפעלנו אכן היה של חקירות דיגיטליות, דרכו בדקנו את הטלפונים הסלולריים של האנשים שהיו בדרום. עשינו איכונים, ואם המכשיר היה פתוח ניסינו ליצור קשר ופעולות נוספות. מצאנו אנשים שהסתתרו במשך יומיים, הכוונו לשם כוחות וממש הצלנו אותם. הרבה איכונים היו בעזה. חלקם של אנשים שנחטפו עם הטלפונים שלהם, וחלקם טלפונים שנגנבו מאנשים שנרצחו. היו גם הרבה איכונים באזור הגדר, והיינו צריכים לבדוק אחד אחד אם זה בצד שלנו או בצד האויב".
מערך משטרתי נוסף, בשם "הודעה מרה", הוקם בשיתוף משרדי ממשלה רבים ובהם הפנים, הרווחה, דתות, ביטוח לאומי ומערך הדיגיטל הלאומי. "ברגע שגופה זוהתה איתרנו מי המשפחה, ובנינו יחד עם מחלקת הרווחה בשלטון המקומי את הצוות שיוצא אליה הביתה כדי לבשר לה את הבשורה המרה. בעוד שלצבא יש מערך מאוד מיומן בנושא הזה, למדינה לא היה שום מענה לאירוע בסדר גודל עצום כל כך. כשאזרח נהרג חלילה, קצין מהתחנה המקומית חובר לרשות המקומית ושניהם הולכים לבית ההרוג. זה קורה באירועים נקודתיים, וגם בהם הרבה פעמים לא צריך להודיע כי המשפחה כבר יודעת. פה זה אירוע אחר לגמרי. הקמנו חפ"ק ענק שפעל כל היממה, ובכל יום הוצאנו בין חמישים לשישים הודעות למשפחות הרוגים".
כל זה קורה ממש בימים הראשונים אחרי הטבח, כשהרבה מאוד שוטרים, חברים שלכם, עדיין נלחמים בשטח במחבלים.
"לחלוטין. במקביל למערכים האלה, שרובם הוקמו יש מאין במהירות רבה, שוטרים שלנו נלחמו ברחובות באזור הדרום. יש הרבה נפגעים בקרב השוטרים, תחנות שלמות שנפגעו או נהרסו, וכמובן משפחות של שוטרים שפונו מאזור הדרום. לכן החלטנו אחרי שלושה ימים להעביר את המשימה של מסירת ההודעות למשפחות לפיקוד העורף. עד היום אנחנו מוציאים הודעות למשפחות. נכון להבוקר, המספר הוא 744 הודעות".
המילים האחרונות
הוא בן 54, נשוי ואב לארבע בנות, מתגורר בשוהם. משרת במשטרה כבר 27 שנים, ולפני התפקיד הנוכחי היה בין השאר ראש מחלקת חקירות ארצי, קצין חקירות ומודיעין של מחוז ירושלים, עוזר מפכ״ל, מפקד תחנת קריית־מלאכי, קצין חקירות ומודיעין של מרחב לכיש. בהשכלתו הוא עורך דין, בעל תואר ראשון ושני במשפטים.
הקשר עם המשפחות לא הסתיים במסירת ההודעה, למעשה הוא רק התחיל שם. "ההנחיה שלי לחוקרים מהרגע הראשון הייתה שהקשר עם המשפחות הוא אישי. מדובר באנשים שמבחינתם המדינה בגדה בהם, כשלה מולם. לחיילים יש כאמור מערך שתומך בהם ומלווה אותם, לאזרחים אין, לכן מבחינתם אנחנו המדינה.
שיף: "ההנחיה שלי לחוקרים הייתה שהקשר עם המשפחות הוא אישי. לחיילים יש מערך שתומך בהם ומלווה אותם, לאזרחים אין. לכן מבחינתם אנחנו המדינה"
"קח למשל אם חד־הורית, עולה מרוסיה, שהבן שלה נהרג במסיבה. היא לבד. גם אם העובדת הסוציאלית של עיריית חיפה תעשה עבודה מצוינת, והיא עושה, את מי היא יכולה לשאול שאלות כמו איפה הוא נהרג, איך הוא נהרג, איפה נמצא הציוד שלו, מי ראה אותו בפעם האחרונה, מי זיהה אותו, מאיפה הביאו אותו. היא רוצה לקבל את התמונה האחרונה שהוא צילם, איפה נמצא הרכב שלו, איפה הסלולרי, ואם יש לנו את הטלפון שלו, איך היא פותחת אותו כדי לראות שם את התכנים האחרונים שכתב או צילם. זה אירוע דרמטי. אמרתי לחוקרים שמבחינת האנשים האלה אנחנו מדינת ישראל, המדינה שנעלמה להם ב־7 באוקטובר. כל נחקר שיצא קיבל את הטלפון האישי של החוקר, ונאמר לו שהוא יכול להתקשר אליו מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה, מה שכמובן לא קורה בזמני שגרה. יש לי פה חוקרים דתיים שאמרו שזו הפעם הראשונה שהם דיברו עם נחקרים בשבת. הבינו שאי אפשר לא לענות להם. הם מטפלים בהם עד היום. צוות של שלושים חוקרים עוסק רק בזה".
חלק מהדברים נשמעים טכניים, אבל בשביל המשפחות לפעמים זה מה שנשאר.
"יש המון נושאים טכניים־לכאורה שדרכם אנחנו נמצאים עם המשפחות בקשר, וזה חשוב לנו מאוד. אפילו במשהו כמו לעזור לגרור את הרכב מהחניון הגדול שהקימו בדרום, אנחנו מרגישים מחויבות לסייע. אני נחשף לסיטואציות ודילמות שמעולם לא נתקלנו בהן קודם, ואנחנו לומדים תוך כדי תנועה. למשל, מה עושים כשהמשפחה מבקשת לראות תמונה של גופת יקירם ואתה יודע שזו תמונה שאתה לא רוצה שהיא תראה. אין שום פרוטוקולים לדבר הזה. אנחנו מתייעצים עם הרבה אנשי מקצוע, בונים את הפרוטוקולים תוך כדי ומקבלים החלטות. בנינו מנגנון שבמסגרתו אנחנו מזמינים את המשפחה לפה, והם רואים את התמונות בנוכחות עובדת סוציאלית. אני מוכרח להגיד שרוב המשפחות מקבלות את מה שאנחנו אומרים ומוותרות על החוויה הקשה הזו.
"יש למשל משפחות של הורים גרושים שכל צד רוצה לקבל את הסלולרי של יקירם שנהרג. זה השריד האחרון שלו. מה עושים במקרה כזה? או לא מעט מקרים שאנשים רואים פרסומים ברשתות החברתיות והם חושבים שרואים שם את הבן או הבת שלהם, וזה גורם להם לפקפק במידע שמסרנו להם ביום האירוע. הם רוצים פתאום לדעת אם הוא זוהה בוודאות, כי לא לכולם יש גופה שלמה. החלטנו שאנחנו נותנים למשפחות מסמכים פורנזיים מהתיקים, טביעות אצבע ודברים נוספים, שכמובן לא ניתנים בדרך כלל, הכול כדי לתת למשפחות הללו מה שאנחנו יכולים ולהרגיע אותן. אם זה אפשרי, אנחנו נותנים גם תמונות מתוך תיק החקירה".
משימה אחרת שהמשטרה עוסקת בה ואף שכרה לשם כך האנגר גדול ליד משרדי יחידת להב, הוא הטיפול בפריטים אישיים של הנרצחים. "תכשיטים, בגדים, מכתבים, ניירות – יש אלפי פריטים כאלה. אספנו את הפריטים ב־25 ארגזים עם עשרות שקיות, כשכל שקית שייכת לגופה אחרת. ביקשנו מזק"א לאסוף את הדם או הרקמות שנשארו על הפריטים. הם ניקו, אנחנו ארזנו וצירפנו מכתב לכל שקית, ואנשי יחידת התביעות של המשטרה הגיעו למשפחות הנעדרים ונתנו להן את הפריטים. החזרנו עד היום כמעט 400 שקיות ל־400 משפחות.
"פריטים רבים שאי אפשר לשייך למישהו ספציפי – חולצות, נעליים, כובעים, תיקים, כיסאות, אוהלים ועוד ועוד – נאספו והובאו למחסן ששכרנו. הבאנו מתנדבים, ומה שהצלחנו לזהות נשלח לערים שבהן גרים האנשים שהרכוש שייך להם. מה שלא הצלחנו לזהות אנחנו מצלמים, מקטלגים דיגיטלית, ומעלים לרשת. בקרוב אנשים יוכלו לצפות בהם, לשלוח טופס תביעה ולקבל את הפריט. במקביל פתחנו מתחם במקום שבו מטופלים רבים מניצולי נובה. הבאנו לשם הרבה פריטים והם יכולים להסתובב שם ולזהות".
המשטרה נכנסה לאירוע הזה ממקום של דימוי ציבורי די נמוך. אתה מרגיש שזה משתנה עכשיו?
"אני משרת במשטרה כבר כמעט שלושה עשורים בהרבה מאוד תפקידים, ומכיר הרבה שוטרים בכל המחוזות. אני ושאר המפקדים לא הופתענו בכלל מהתפקוד של המשטרה באירוע. אני מבין שיש איזו התפעלות בציבור, אבל לנו התפקוד הזה ברור מאליו. זו המשטרה שלכם, היא הייתה ככה כל השנים. לפעמים הציבור, שלא בצדק, לא העריך את המשטרה בצורה הראויה. הוא נתקל בה ביום־יום בנסיבות פחות נעימות בדרך כלל. בניגוד לצבא, אנחנו לא רוכבים על גלי התהילה.
"אין ספק שהיחס שאנחנו מקבלים מהציבור השתנה. אנשים אומרים לנו תודה ברחוב. השוטרים יצאו להסתער על חוליות מחבלים בשעות הראשונות של הטבח, וביום־יום הם יוצאים להילחם בפורצים, שודדים, אנסים וארגוני פשיעה, בנחיתות מספרית ובארגון מורעב וחסר כוח אדם ומשאבים לאורך שנים. גם במלחמה בפשיעה תמיד עשינו את המקסימום והגענו להישגים מצוינים. בחודש האחרון הייתי צריך לגרש חוקרים הביתה אחרי עבודה של 16 ו־17 שעות. הם רק רצו לעשות עוד שיחה אחת עם משפחות ההרוגים, לחזור לעוד בן משפחה שהיה זקוק לתשובה. אלה השוטרים שלנו".
מה תפקידכם בנושא הנעדרים והחטופים?
"משטרת ישראל אחראית על האזרחים הנעדרים, כלומר כל מי שלא נמצא חי או חלל, ולא ידוע שהוא מוחזק בעזה. אחרי כל מאמצי הזיהוי העצומים, נשארו כיום כעשרה במעמד הזה. לכל אחד נפתח תיק ואנחנו מטפלים בו. אנחנו ממשיכים לעשות סריקות בשטח לפחות פעמיים בשבוע, עם כלים מגוונים כמו גלאי מתכות, גששים, פענוח סרטוני מצלמות, הצלבת עדויות ועוד. אנחנו יודעים להתעסק עם נעדרים, אבל לא באופן הזה ובטח לא באינטנסיביות הזו. יש בעוטף מקומות ובתים שסרקנו כבר עשר פעמים כדי למצוא עוד פיסת די־אן־איי. אנחנו מנהלים את החקירות יחד עם הצבא, ובכל פעם מגיעים לעוד מקום לפי מידעים חדשים".
משפט אייכמן של דורנו
על לוח מחיק במשרדו של שיף רשומים שמות של מבצעים כלכליים שהיו אמורים לצאת לדרך בחודשים אוקטובר ונובמבר. כרגע הם בהקפאה. אני שואל את נצ"מ שיף מה משמעות העובדה שיחידה של 150 שוטרים הפסיקה את עבודתה השוטפת ומתמקדת במשהו אחר לגמרי, חשוב ככל שיהיה. "יש הרבה תיקים שהיינו בהם רגע לפני כניסה למעצרים, תפיסות של מאות מיליוני שקלים ופגיעה בארגוני פשיעה, והם אכן נעצרו", הוא משיב בכנות. "זה לא טוב, חד־משמעית, אבל אנחנו מבינים שיש משימה לאומית חשובה שעכשיו צריך להתמקד בה. אי אפשר לעשות גם וגם. משטרת ישראל עברה למערך שלדי, ושוטרים עובדים במשמרות של 12 שעות. זו לא רק היחידה שלנו, כל היחידות בלהב מושקעות בחקירה הגדולה הזאת של מה שקרה בדרום. אבל חשוב לומר שעדיין יש לנו אוזן קשבת לדברים מהותיים בתחומים אחרים, לא התנתקנו לגמרי. האיסוף המודיעיני נמשך, ידיעות ממשיכות לזרום מהשטח ונצטרך להשלים את הפערים. הכול יקרה, אבל יידחה. עבריינים אולי ייהנו מעוד חודש של חופש, אבל ידנו הארוכה תשיג אותם בסופו של דבר".
בינתיים אתם בונים את מה שהמשטרה קוראת לו "התיק הפלילי הגדול ביותר בתולדות המדינה".
"נכון, זה נשמע מוזר אחרי אירוע כזה נורא, אבל יש פה תיק חקירה עם מאות עצורים שצריך להגיש נגדם כתב אישום, והתהליך כולל חקירות, תיקים רפואיים, עדויות ועוד. אנחנו רואים בזה ערך לאומי. התיעוד ההיסטורי הזה יהיה משפט אייכמן של הדור שלנו, ורק למשטרה יש את היכולת לכסות אירוע כזה. כל יחידות להב קיבלו פלח ספציפי בחקירה הזו. אנחנו למשל קיבלנו את המסיבה ברעים ואת הקיבוצים רעים, נירים, ניר־עוז וכרם־שלום. יש לנו צוותי חקירה בכל מלונות המפונים, הוקצה לנו בכל מקום חדר עם מצלמה, ובתיאום עם ראשי הקהילה אנחנו מתחקרים את האנשים וגובים מהם עדות.
"זו כמובן לא עדות רגילה. יש רגישות מאוד גדולה, ופה נכנסת לתמונה גם אפליקציה מיוחדת. במסיבה, למשל, היו כ־4,000 איש. לא כולם רוצים לשתף, הם מפוזרים ברחבי הארץ, וקשה יותר להגיע אליהם. בנוסף יש גם הרבה אנשים שהגיעו לדרום באותו יום, עשו מעשה הרואי וחזרו הביתה, או רוכבי אופניים שחלפו באזור. לטובת העדות של האנשים האלה חברנו ל'מוקד ערב"ה', שמרכז מאות חברות טכנולוגיה מובילות שהציעו את עזרתן. הן בנו אפליקציה שמאפשרת להעלות עדות וידאו מכל מקום, דרך הסלולרי או המחשב, ולצרף אליה כל מסמך או תמונה שרוצים. יש פה עניינים חשובים של סטנדרטיזציה ודרישות משפטיות. הכול מוטמע בימים אלה במערכת שתעלה בקרוב לאוויר, ואנחנו מצפים שכל מי שהיה וראה משהו יספר את הסיפור מהזווית שלו. אנחנו נעבור על החומרים, ומי שנחשוב לנכון להשתמש בחומרים שהעלה כראיה וכעדות, נדאג ליצור איתו קשר".
לעומת הצבא שבו שורות הפיקוד מלאות כבר שנים בדתיים־לאומיים, במשטרה זה פחות ניכר.
"אני רואה בגאווה צעירים רבים מבני הציונות הדתית שמתגייסים, מתוך שליחות וערכיות, לצבא ולגופים ביטחוניים אחרים, אבל נכון שהרבה פחות למשטרה. לטעמי השירות כאן חשוב, ערכי, מאתגר ונדרש מאין כמוהו. החשיבות של השמירה על ביטחון הפנים והביטחון האישי לחוסנה של המדינה ואזרחיה מובן לכולם. האירוע הנורא ב־7 באוקטובר המחיש גם את ההיבט הביטחוני החשוב של תפקיד השוטר במערך ההגנה על המדינה".
