לראשונה מזה שנים רבות, נופה היפהפה של בקעת צין נשקף במהלך האזכרה השנתית של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. אילוצי האבטחה שנוצרו מאז רצח רבין יצרו חיץ גבוה בין אחוזת הקבר שבגן הלאומי בן־גוריון ובין קימורי האור והצל המרהיבים שנעים בין נחל צין לרמת עבדת.
השנה, כשמלחמת חרבות ברזל מתנהלת כמה קילומטרים מערבית מכאן, הטקסים הרשמיים נדחו, והקהל שהגיע לכבד את זכרו של מייסד המדינה לא כלל אנשי צבא וממשל אלא בני משפחה וחברי קיבוץ ומדרשת שדה־בוקר, אנשי המכון למורשת בן־גוריון ותלמידי המכינה הסביבתית במקום, וגם מפונים מיישובי הנגב המערבי ששוכנו במקום. את הזרים הרשמיים הניחו הפעם על קבריהם של דוד ופולה בן־גוריון נציגות המפונים – אם ובתה מקיבוץ אורים.
לראשונה מאז הלווייתו של הזקן – שהתקיימה גם היא בצל מתקפת פתע, זו של מלחמת יום הכיפורים שפרצה פחות מחודשיים קודם לכן – התנהלה האזכרה על פי הסטנדרט שהציב בצוואתו: אזכרה עממית, בלי הספדים מאוחרים, בלי אישי ציבור שנושאים דרכו דברים לאומה. את ההנחיה הממלכתית החליפו תלמידי התיכון המקומי, שציטטו את בן־גוריון בדברים שכאילו נכתבו במדויק לעת הזו, ובשירה מותאמת מצב רוח לאומי.
זו הייתה אמורה להיות שנה יוצאת דופן בהיקף האירועים סביב אזכרתו של בן־גוריון, במלאות יובל שנים למותו של ראש הממשלה הראשון, מקים חלקת גדולי האומה בהר הרצל שסירב להיקבר בה בעצמו. לצד הטקס הרזה מהרגיל, הוצנעה גם פתיחת תערוכה מיוחדת על אודות חזונו של האיש בבסיס רמון, כמו גם בבסיס נוסף בעוטף עזה.
"בתום מלחמת הקוממיות – כפי שהקפיד בן־גוריון לכנות את מלחמת 48' – הוא אסף שורה של אנשי רוח ושאל מה מקומם בישראל. רצינו לחזור לשאלה הזו 74 שנים אחרי, בכנס 'מהפכת הרוח' בשיתוף הספרייה הלאומית", אומר איתן דוניץ, מנהל המכון למורשת בן־גוריון. "בגל"צ ממתין הסכת עלילתי־דוקומנטרי שמחבר לראשונה שני נרטיבים סביב פרשת אלטלנה – פרי שיתוף פעולה ייחודי בינינו ובין מרכז למורשת בגין, בניסיון להראות שאפשר לדבר על הנושאים הנפיצים ביותר".
בצריף בן־גוריון הייתה אמורה להיפתח תערוכה מיוחדת, שנדחתה גם היא. צוות המקום, בניהולה של גיל שניידר, מנצל את היעדר התיירות לטובת תיעוד דיגיטלי של כל חפציו של בן־גוריון במסגרת פרויקט "ארץ חפץ". "דווקא בזמן מלחמה אנחנו מבינים שגורלם של החפצים לא בטוח, וצריך תיעוד נוסף", מסבירה גיל, ומבטיחה שפתיחת הצריף לקהל הרחב בליווי התערוכה המיוחדת תתקיים גם היא בזמן הקרוב. בצד זה, היא וצוותה מקיימים פעילויות למפונים, וגם מגייסים מתוכם כאלה שיכולים לתרום בעצמם ולהתנדב.
גיל מבקשת לא לנחש מה היה אומר בן־גוריון על המצב היום, "אבל אני יודעת מה כבר אמר בעניין. אני מתחברת לדבריו ש'בנגב ייבחן העם בישראל – בהתיישבות, בביטחון ובחברה'. ועל תפקיד הנוער להוסיף אור".
"זה נשמע בנאלי, אבל החזון הזה שלו הכי רלוונטי מתמיד", מוסיף דוניץ. "בן־גוריון קיבל את תיק הביטחון כבר בקונגרס הציוני ב־46'. הוא נשא שם דברים שמתכתבים היטב עם האקטואליה הנוכחית".
"יש ערך פוליטי לעובדה שבשטח זה הוקמו 11 נקודות יהודיות", אמר בן־גוריון בקונגרס ההוא. "יש גם ערך התיישבותי לעובדה שבמדבר זה, השומם זה 1,600 שנה, הוכחנו שאפשר להקים יישובים פורחים. אולם יחד עם ההנאה הציונית שהנחילו לנו תריסר היישובים האלה נתמלא לבנו חרדה עמוקה. כי נעשינו אחראים לחיי נערים ונערות שהתיישבו במדבר זה, רחוק מהיישוב היהודי וממרכזי הכוח היהודי בארץ… למדבר זה שלחנו מאות עמדות של בחורינו ובחורותינו היקרים ביותר, והפקרנו למעשה את חייהם. אם יקרה חלילה אסון, יהיה קשה יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ להגיש להם עזרה. אלה שעלו לנגב יודעים הסכנה ואינם נפחדים. אבל אנחנו חייבים לפחד. לנו אסור לשקוט. ועלינו האחריות על ביטחונם".
"ב־47' בן־גוריון אמר לעצמו: עוד רגע יש מדינה וצבאות ערב יתקפו. אז הוא הלך ללמוד את צורכי ההגנה, כאילו לא ידע כלום קודם לכן", ממשיך דוניץ. "בנובמבר 53' הציג לשרי הממשלה מה למד באחד הסמינרים שלקח וכינה אותו חופשה, וקבע: 'בדיקה זו מחייבת לשכוח מה שיודעים מכבר'. למחרת הודיע לבן־צבי שהוא מתפטר וירד לנגב. הוא מוכר כאיש של המון סימני קריאה, אבל המנהיגות שלו הייתה ייחודית בזה שהייתה גם עם המון סימני שאלה".
