מעגל הלוחמים מתכנס סביב מפקד הכוח רגע לפני הכניסה לבית־חאנון שבצפון רצועת עזה. תדרוך ביטחוני אחרון לפני שעולים להאמרים, "להחביר את הכתבת ב'בית המח"ט' ולהמשיך פנימה". במסכות שחורות הם עולים על הכלי הראשון, אנחנו שניים מאחוריהם. קשי, מפקד הכלי שלנו, מזכיר לחגור ולאחוז במשהו כי "הולך להיות קופצני". אחרי דהירה על דיונה תלת־דבשתית הוא מדווח ש"עברנו את הגמל, אנחנו בפנים", ומצביע על העיר שדרות הפרושה לפנינו, מרחק נגיעה ממש.
הדרך למה שזכה לכינוי "בית המח"ט" עוברת דרך בתי שכונת "סביבון" – "בגלל הצורה השפיצית שלה". עד לא מזמן עמדה כאן שכונת יוקרה צבעונית עם בתים חדשים וגבוהים, כעת הצבע הדומיננטי הוא אפור. אנחנו עוברים לצד חורבות הבתים ובית הספר שתפקד כבסיס צבאי של חמאס עד לכניסת צה"ל. לצד ציוד הלחימה נמצא בו גם פיר תת־קרקעי שנחפר, כמקובל ברצועה, תחת כיתות הלימוד. קשי עוצר את ההאמר בלב השכונה החרבה שחתולים מסתובבים בה באדישות מופגנת, לא מזיזים שריר נוכח קולות המלחמה. האמת, גם אנחנו. מתרגלים מהר, "וזה לא טוב", מזהיר אחד הלוחמים.
"השאננות הורגת", מזכירה כתובת גרפיטי בכניסה לבית המח"ט, אחת מני כתובות רבות בעברית. כתובת אחת כבר כוסתה, אבל מגלים לי שתחתיה רוססו המילים "ערן הסעות בע"מ". "החבר'ה שהביאו אותך הם מבית הספר לנהיגה מבצעית", מסביר לי בחיוך ערן, סמח"ט חטיבה 10, חטיבת הראל. "אנחנו עובדים איתם בשיתוף פעולה מלא, הם מביאים לנו ציוד ואנשים, יוצאים ונכנסים כל הזמן לפי הצורך שלנו".
שטיחים צבעוניים מכסים את חלונות בית המח"ט, כמו בתים רבים באזור, מייצרים חשכה מדומה בבית. כאן אין יום ואין לילה, רק ערבוב של קולות מלחמה עם קולות הקשר ומנוחת לוחמים שבאים ויוצאים. ערן מתפנה לסייר איתי בין רחובות בית־חאנון, לא מסתיר את גאוות היחידה שזכה לפקד בה. חטיבת הראל הוקמה באביב 48' מגדודי פלמ"ח שפרצו את הדרך לירושלים. היום היא משמשת כחטיבת מילואים דרומית, שמורכבת מגדודי שריון, חי"ר, הנדסה, ומפקדת חטיבה. לבית־חאנון הגיעו בשני שעבר, ומאז הם כאן. לא התקלחו עדיין, לא חשופים לכל פינוקי המנגל של הלוחמים בעוטף.
"אנחנו על מנות קרב וטוב לנו עם זה", מבהיר ערן. "החלפנו את חטיבה 551 של הצנחנים, ומאז אנחנו מתמודדים עם לא מעט פירים, בתי פעילים ותשתיות לחיצה. כאן תחתינו הרגו אנשים. יום יום יש לנו כאן היתקלויות. מצאנו פה ערמות של תחמושת ומפות פירים של עזה. היה כאן ספר 'איך לפגוע בצה"ל', וכמובן פיר כמעט בכל בית. הטיפול שלנו כולל חקירת הפיר ואז הקרסה שלו, שלא יחזור לשימוש".
בכל זאת, כשאני מתקרבת לאחד הבתים הוא מבקש שנתרחק כי מדובר ב"בית שמזמן לא היינו בו, כך שמבחינתנו הוא חשוד. יש פירים שאנחנו לא יודעים עליהם, והם עולים מהם ושמים מטענים. אני מתייחס לבית כזה כאילו לא היינו בו מעולם. נכנסים אליו כמו שצריך להיכנס".
נזכיר: מדובר בבתי מגורים יוקרתיים, חלקם מתפנקים בבריכה פרטית, אחרים עם בוסתן ססגוני על גג הבית. ברובם נמצאו פירים ונשק, ובכלל זה אר־פי־ג'י ועוד. "זה בית עם אישה וילדים, ובתוכו אנחנו מוצאים אמל"ח. אתה מזיז שתי מרצפות ונחשף לעוד פיר ועוד אחד. אין מצב שהאזרחים פה לא ידעו מה הולך. אנחנו עוברים בית בית, מטהרים והורסים. רק במתקן שאיבת המים לא נגענו – אגב, תרומה מיפן לרצועה לפי הכיתוב עליו. אנחנו צבא הומניטרי, ואם נחריב אותו, כשיחזרו לגור פה לא יהיו תשתיות. אז בזה אנחנו לא נוגעים".
לא נוגעים במכולת
אנחנו פונים דרומה לשורת בתים ארוכה מאוד. ערן מציין שבכל כניסה לבית כאן הוצבה מצלמה של חמאס, "וכשראו כוח שלנו שעובר פה, הפעילו מטען מרחוק. הם חיכו לכניסה הקרקעית שלנו, היו מוכנים היטב. אז נטרלנו את כל המצלמות".
א', מפקד בפלס"ר החטיבה, צועד איתנו ומוסיף: "המטרה היא להשמיד תשתיות טרור, לזהות אמל"ח וללמוד איך חמאס התארגן פה כדי לצאת להתקפה בשבעה באוקטובר, ואיך הוא נערך גם עכשיו לפגוע באזרחים ובחיילי צה"ל. בית־חאנון היא עיר קטנה, גבעתיים כזה, רק צפופה בהרבה. פה זה עוד שכונת יוקרה, אבל בקסבה הצפיפות נוראית".
אנחנו עוברים ליד מה שהיה עד לא מזמן מכולת, עם מוצרים רבים על המדפים, חבילות פחיות פפסי סגורות. החבר'ה מקפידים שלא לשלוח יד בביזה. הכול נותר במקום. "את צועדת פה עם לוחמים שהולכים יחד כבר חודש וחצי – אחד אגרונום מניר־גלים, אחד קצין בסדיר ממושב רינתיה, אחד הייטקיסט מנס־ציונה, מנהל פיתוח של רובוט רפואי", אומר ערן. "והנה לך צבא שבנוי מהעם. אני מבין את החשש של המשפחות נוכח הכניסה הקרקעית, אבל צריך לזכור שעשינו מבצעים קודמים שהביאו תוצאות לא מספקות. בגלל הפירים ובגלל החטופים אי אפשר בלי כניסה קרקעית. האימהות צריכות לדעת שאנחנו עושים את הכי טוב שלנו, שומרים על החיילים ולא מתנהלים בפזיזות. לפעמים יש נפגעים, אבל זה לא כי אנחנו לא זהירים אלא כי אנחנו במלחמה".
למלחמה הזו התעורר ערן בביתו שבגדרה לקול אזעקות מפתיעות בתדירותן. יחד עם אשתו ושלושת ילדיהם הם נכנסו לממ"ד והחלו להתעדכן במצב. "בשמונה בבוקר שבת־חג עשינו זום חטיבה, שכל ארבעת המג"דים שלה דתיים, רק אני והמח"ט לא. החלטנו להגיע לבסיס בצאלים, אבל עצרו אותנו עד לאישור ממשלה של גיוס המילואים. הבנו שיש קרבות בדרך לצאלים, אז ישבנו להערכת מצב בשעה שלוש בבסיס באזור קריית־גת בכוח מצומצם, אבל הרבה חבר'ה מהחטיבה כבר יצאו לדרך. בשלוש וחצי הפעלנו את כל החטיבה. מי שיכל הגיע לצאלים בצורה היקפית – מבארשבע או משאבי־שדה. הגענו לטנקים שלנו והתחלנו להכין אותם. זה אמור לקחת יום, לנו לקח כמה שעות. כולם הגיעו עם מוטיבציה גבוהה, מבינים את הסיטואציה ונחושים מאוד. חלק נסעו דרך בארי ואזורי הקרבות וראו את מה שקורה".
ערן בן ה־47 הוא כנראה מפקד הטנק המבוגר ביותר בצה"ל, בן גילם של חלק מהורי פקודיו. "בראשון בבוקר החטיבה שלנו הגיעה לכפר־עזה, עלומים ובארי. התחלנו לחסל עשרות מחבלים. היו הרבה היתקלויות בתוך הקיבוצים עם ירי לתוך בתי תושבים. לאט לאט הבנו שלהגיע מתוך היישובים זה לא מספיק טוב, והתחלנו לדחוף לכיוון הגדר. בשני בבוקר כבשנו את השטח שבין הגדר לקיבוצים בגזרה שלנו, ועם כלי הנדסה שמנו תלוליות עפר באזור הגדר. כך צה"ל עשה לכל אורך הגדר עד שתפסנו אותה.
"הטנקים שלנו היו בתפקידי הגנה, חלקם עדיין, אבל מאז עברנו למתקפה. התחלנו במארבים ובפשיטות מבצעיות מקומיות. בשני שעבר נכנסנו לגמרי, החלפנו את חטיבת המילואים 551 של הצנחנים, וקיבלנו כחטיבה חצי מבית־חאנון. חטיבת הראל נלחמה בכל מלחמות ישראל, אבל בדרך כלל אחרים נכנסו פנימה. בשני שעבר נכנסנו הנה, וזה למעשה התמרון הראשון של החטיבה מאז מלחמת יום כיפור, עם זאת החטיבה הופעלה להגנה גם בצוק איתן".
השבוע היו כמה וכמה היתקלויות של כוח החטיבה עם האויב, במהלכן נפצעו 15 לוחמים, "כולם במצב יציב. חיל הרפואה עבד מעולה – פינוי מסוקים בשניות ובתקשורת מצוינת. קצין המודיעין מזריק לנו מידע וכך גם השב"כ. אבל כשיוצאים להתקפה דברים קורים. כל פיר מחובר למנהרה, ואז אנחנו רואים שובל שחור שעובר דרכה כשאנחנו מפוצצים. לפעמים אנחנו יודעים לאן זה הולך ולפעמים לא. נזהרים לא להיפגע. המטרה היא לקטוע את הרצף תת־קרקע הזה, לאפשר פחות התקפות עלינו ולהתקדם עוד פנימה. יכול להיות שמתחת לבתים פה יצא מחבל עוד שעה".
על ההפוגה הוא שמע רק בבוקר יום רביעי, זמן קצר לפני שהגעתי אליו. "נקבל הנחיות מה מותר ומה אסור לעשות בהפוגה ונעמוד בזה. הפוגות, צריך לזכור, גם נגמרו ברגע".
בלי רעשי רקע
את הסיור שלנו אנחנו משלימים בחזרה לבית המח"ט. קצין המבצעים מ' יושב כאן מול המסכים המעדכנים היכן נמצאים כוחותינו והיכן האויב. מדי פעם מישהו שואל אותי איזה יום היום, אחר חושד שהוא רואה פאטה מורגנה כי נדמה לו שהוא מדבר עם אישה – ועוד אחת על אזרחי. מ' מחייך ומפנה לי מקום לצידו. הוא הגיע לצאלים בלי צו ובלי קריאה, דרך פלוגות. "כבר בלילה נכנסו טנקים ראשונים לקיבוצים במאמץ הבלימה של האויב. שלחנו את כל הטנקים שלנו להגנה כי הבנו שכוחות השטח עוד בהלם, והיה להם מאוד קשה לקחת שליטה על השטח. הרבה זמן לא היו לנו כוחות להתקפה כי הם היו עסוקים בהגנה. לאט לאט הצלחנו להתחיל במשימות של פתיחת מעברים של האוגדה לתקיפה בבית־חאנון. בסוף נכנסנו בעצמנו. זה היה מאפס למאה – בבוקר אני באפטר קצר, יושב עם הבת שלי בחיסון בקריות, רגע שני אני בבית־חאנון".
המשימות שלהם, איך לא, מתחלקות לשלושה חלקים: להרוס תשתיות אויב, בעיקר מבנים שקשורים לחמאס ומתחמי לחימה; לחשוף פירים; ולהשמיד אויב במעוזים האחרונים שנשארו לו בגזרה הזו. "אני מאמין שלקראת סוף היום תהיה לנו שליטה מלאה על בית־חאנון", אומר מ' ומשבח את המידע המודיעיני שזורם הנה. "יש סימנים שהיו פה חטופים שנלקחו דרומה, לא הכול אפשר לפרט. מצאנו גם רכבים שכנראה שימשו בזמן התקיפה. המוטיבציה פה גבוהה מאוד. מרגע שהאסימון נפל, היה ברור שהתמרון יכריע את הקרב וזה עובד. יש תמיכה מאוד גדולה מהעורף – גם מהבית וגם בתרומות שמאוד מחזקות אותנו. האנשים כאן רוצים ומוכנים לצאת לשטח, לפגוש אויב בעין ולהכריע אותו. המורל גבוה ואין פחד. רוצים היתקלות באויב. לא מחפשים רק הגנה".
הפוגה? כן, הם יודעים למה קוראים פה הפוגה. "אנחנו צריכים להביא לתנאים שהאויב כבר לא קיים כאן כשנכנסת ההפוגה, ושיש מספיק כוחות שכל מי שירים ראש ינוטרל. גם אויב שיגיע ממקום אחר נדע לבלום אותו", מרגיע מ'. "במסגרת הפסקת אש המשימה העיקרית היא לחזק הגנה, לטפל באנשים ובכלים שנלחמים פה כבר חודש וחצי, ולהמשיך בסריקות במרחב. כל מה שלא קשור בהפעלת אש יזומה – אפשרי. זה ידרוש כמובן כוננות גבוהה פה, כי לאור היסטוריית העבר, הרבה פעולות נעשו במהלך הפוגה, אבל צריך לזכור שיש גם יתרונות בהפוגה שפועלים לטובתנו. אנחנו רק צריכים לארגן מראש את המרחב ולחלק את הכוחות כך שנדע להכיל את האירועים ולפגוע באויב כשצריך. יש לנו אמצעים מיוחדים, לא קושרים לנו את העיניים".
"אחד היתרונות הגדולים פה זה שאנחנו בלי פלאפונים", אומר א', קמב"ץ החטיבה בן ה־23. "יש שקט תעשייתי לעשות מה שצריך בלי להתעסק במה שקורה בחוץ. באפטר שלי הייתי בהלוויה של חבר מהצבא, וזה היה יותר מדי קשה. יש לי גם חברים חיילים שנהרגו במתקפה עצמה, וזה קשה. יצאתי מהר הרצל שבור, וחשבתי שאולי לא נכון להיות בתוך זה אלא לבצע משימות, ועד שנסיים – להתנתק. צריך לשים את זה בצד כי זה הופך אותך לגמרי".
קנה או מצלמה
דני בן ה־42 כבר קרוב לעשרים שנה בחטיבה, אחראי על תשתית הקשר כאן. איש צנוע ומדוד מילים, כזה שמשרה אווירה נינוחה ובטוחה. המלחמה תפסה אותו שלוש שעות אחרי שחזר מחופשה בחו"ל עם אשתו וילדיו. את האזעקה של שש בבוקר הם אפילו לא שמעו. באזעקה הבאה רצו לממ"ד הקומתי בבניין מגוריהם שבגבעת־שמואל. את הודעת הגיוס קיבל שעה אחרי שהגיע לבסיס. "היה כנראה עומס ברשת", הוא צוחק. "אנחנו כמובן מתגעגעים לבית ולמשפחה אבל אני מאמין שניכנס בהמשך לשגרה ונצא כשיתאפשר. יש כאן אחווה גדולה, ולא רק שהמוטיבציה גבוהה מאוד אלא שהחבר'ה מתלוננים שאנחנו לא עושים מספיק. יש פה אנשים שבאזרחות הם מנהלים ופה פקודים, אבל מרגע שאנחנו שמים מדים אנחנו נהיים אנשים אחרים. אנחנו יודעים לעבוד אחד עם השני".
אלה המילואים הראשונים של ג' בן ה־23, לוחם ומתאם מבצעי של דובר צה"ל. "אני כל הזמן זז, מצוּות לחטיבות משתנות. היום אני כאן ובשבוע הבא אולי במקום אחר לגמרי", הוא אומר. "בתפקיד שלנו יש שריר שצריך להחליט אם עכשיו אני מרים קנה או מצלמה, וזה משתנה מאחד לשני. אני חושב שאני מהזהירים. אני קודם כול לוחם, אז אני מרים מצלמה רק כשאני רואה שזה לא מסכן את הכוח ולא אותי. כי אם אני על עדשה אז יש קנה אחד פחות בהיתקלות, והלוחמים האחרים עוד צריכים לשים לב שלא תופרים אותי בזמן שאני מצלם. למזלי אני פה עם חבר'ה ערניים מאוד".
את השיחה שלנו קוטעת התרחשות במכשירי הקשר, שעוברת מיידית למפקדים בחמ"ל. אין בהלה אבל יש דריכות, ורק מי שרלוונטי לניהול ההיתקלות משמיע קול. אנחנו יוצאים החוצה, ממתינים להסעה שלנו חזרה לאזור הקיבוצים. כמה לוחמים צעירים מהחטיבה עומדים איתנו, מבקשים שאצלם תמונות שיקבלו רק אחרי שישיבו להם את הפלאפונים בחוץ. חלקם שולחים סרטון לאמא, אחרים מראים לי גרפיטי שכתבו על קירות הבתים ההרוסים. אחד מהם מגיש לי פחית ריסוס, מעודד לכתוב איזה "אורלי הייתה כאן" ו"תשמרו על עצמכם". אבל בשעה שהלווייתו של שכני ליישוב עפרה, לירון שניר, מתקיימת, אני מרססת קודם כול את שמו על הקיר וחותמת בצורת לב.
"אין מה להרחיב על השעות הראשונות של המלחמה", אומר לי ערן. "אבל הצבא פה עם נחישות לא נורמלית. חבריים מאוד, מורל מטורף וגבוה. כולם במוטיבציה בשמיים. יש לנו נהג דחפור שהתקלקל, והוא לוחץ שנתקן שיוכל כבר לחזור לעבוד פה. עולם המילואים הוא עולם של 'הנני', זו המילה שלנו. נילחם כמה שצריך ולא רוצים כלום. עם ישראל צריך לדעת שאנחנו פה כדי לנצח".
בדרך החוצה אנחנו מתדלקים את הכלים, במתחם שנראה כמו פינת חי קטנה עם שתי פרות ועז, לצד כלבים וחתולים שאוספים לעצמם אוכל בין הבתים. קשי מחזיר אותנו לקיבוץ. הם בינתיים שם, בבית־חאנון. עד לניצחון, הם מבטיחים.
