לפני שנתיים הקמנו את העסק ומאז אנחנו מוכרים פלאפל לפי המתכון של סבתא יפה, שנולדה בטריפולי ועלתה לארץ בגיל שלוש, ישר לשכונת התקווה. שם אימא שלי גדלה, וגם אנחנו.
היום אני גר באשקלון, והעסק באשדוד, אבל הוא קרוי על שם השכונה המיוחדת הזאת. בפלאפל של סבתא אין גלוטן ואין ירק, רק תבלינים. פלאפל שילדים אוהבים. יש גם צ'יפס מתנפח, כמו של פעם. אייל שני היה פה פעם ונהנה מאוד. הוא ניסה לנחש את המתכון, ולא הצליח.
רוב הלקוחות שלנו הם אנשים שמגיעים לסידורים בקופות החולים ובמשרדים הממשלתיים פה בסביבה.
7 באוקטובר
התעוררתי לקול האזעקות, ונכנסנו לממ"ד. בהמשך הדלקנו טלוויזיה כדי לראות מה קורה. בהתחלה חשבנו שאנחנו בעוד סבב, אבל הסרטונים התחילו להופיע והבנו שאנחנו באירוע אחר. העיניים כל הזמן היו לכיוון החלון כי פחדנו שמחבלים מִזיקים יגיעו גם אלינו.
שגרת מלחמה
נועם, בן ה־8 שלי, כבר הרבה מאוד זמן בלי מסגרת. רוב היום הוא צופה בטלוויזיה. הקושי הכי גדול שלו הוא הריחוק החברתי והאתגר להתחבר עם ילדים בגילו. לשכבת הגיל שלו לא היה רצף לימודי כמעט בכלל מאז כיתה א'. הם עברו את תקופת הקורונה, ריבוי חופשים ועכשיו גם המלחמה. הילדים כאן עוד לא חזרו לשחק בחוץ, ונוצרים גם פערים לימודיים. השבוע היה להם שיעור ראשון בזום, אבל זה רק פלסטר.
פרידה
מצב העסק
אחרי שפרצה המלחמה שחררתי את העובדים שלי. לא יכולתי להוציא אותם לחל"ת כי הם לא עבדו מספיק זמן לפני כן. כרגע אני מתפעל את העסק לבד, עם קצת עזרה מבני משפחה ומחברה של אשתי. המכירות ירדו לפחות בחצי, אנשים מצמצמים הוצאות מיותרות, ואוכלים פחות בחוץ. אני פותח את הפלאפל בעשר בבוקר. פעם היה "פיק" של הזמנות לקראת ארוחת הצהריים, היום כבר אין פיקים. היו כמה ימים שהמצב כבר התייצב, אבל ברגע שנשמעה אזעקה אחת אנשים ברחו וכבר לא חזרו באותו יום.
אופטימיות
כל חייל שמגיע לפלאפל התקווה לא משלם. זה המצב בשגרה, בלי קשר למלחמה. בשבועות האחרונים חיילים שמגיעים לאכול מרגישים לא בנוח כי הם חושבים שזה בגלל המצב. אני עושה את זה באהבה. בכלל, עם ישראל מחפש לעשות טוב בימים האלה, ורובנו מאוד מאוחדים. אפשר לראות את זה ברחוב – אנשים יותר מכונסים, משפילים מבט, סבלניים.
