18 הפועלים התאילנדים אשר שוחררו משבי חמאס ושבו מרצועת עזה אל שטח ישראל בימים האחרונים הועברו לטיפול בבית החולים אסף הרופא, שם הם מוחזקים תחת השגחה רפואית צמודה.
"העובדים הגיעו אלינו אל המעטפת שבית החולים מעניק להם. מדובר באנשים שנחטפו ונלקחו בשבי באלימות רבה" סיפרה לאתר מקור ראשון ד"ר זיידנשטיין, מנהלת מחלקה פנימית ט' חירום שבה נמצאים החטופים. "הם הוחזקו בתנאים לא תנאים, קיבלו שם לחם צר ומים לחץ. הוחזקו ימים רבים בלי חשיפה לאור. זו חוויה מזעזעת שלא ניתנת לתיאור בכלל. אני לא חושבת שאנחנו יכולים בכלל להבין או לקלוט מה הם עברו בימים הללו בשבי. זה דבר איום ונורא ועצוב כל כך לשמוע מהם על מה שהם נאלצו לעבור בידיים של ארגון הטרור הזה".
בין המשתחררים נטווארי מולקאן, סנטי בונפרום, מונגקול פג'ואבון, וויטון פומי, וויצ'אי קלאפאט, בנצ'ה קונגמאני, בודי סאאנגבון, אוטאי טונסרי ואוטאי סאאנגוואן. אזרח הפיליפני ששוחר גם הוא גאלינור (ג'ימי) פאצ'קו.
בבית החולים הם נמצאים בחדרים שהוכנו עבורם מבעוד מועד. "אנחנו מתמודדים פה עם כל ההיבטים ויש צוות שמלווה אותם בכל ההיבטים. החל מרופאים צמודים מכל תחומי הרפואה שהם נזקקים לה, יש עובדות סוציאליות ועובד סוציאלי אחד, תזונאיות שנערכו מבעוד מועד כדי לבנות תפריט מאוזן למי שחזר מהשבי, אנשי סיעוד, מנהלה ואבטחה שנמצאים סביבם לאורך כל שעות היממה".
למעשה, בית החולים והשגרירות התאילנדית שעוטפת אותם מהווים עבורם את משפחתם כרגע, עד שיוכלו לחזור לארצם: "אנחנו מגוייסים לעשות מה שאפשר, אבל אנחנו חושבים שזו באמת שליחות. אנחנו עצובים מאד שזה המצב. זה קשה לכולם לראות סבל אנושי כל כך גדול. כל עוד מדובר בבן אנוש זה לא משנה מי הם, אם הם ישראלים או לא".
העובדים הסוציאליים של בית החולים מהווים את המענה על המחסור בקשר משפחתי קרוב עם החזרה מהשבי: "מהרגע שמגיע העובד הזר אנחנו צמודות אליו, כל אחד מקבל עובדת סוציאלית שנמצאת איתו ודואגת לו להכל", מספרת ורד שנער, מנהלת מחלקת השירות הסוציאלי במרכז הרפואי. "פה הם בלי המשפחות, אנחנו המשפחה שלהם. בן הזוג שלי התקשר אליי היום, אמרתי לו 'יש לי פה ילדים חדשים'. ממש כמו משפחה התפקיד שלנו זה לדאוג להם לבגדים, לשיחות הטלפון עם המשפחות בתאילנד, קרמים, שיחות רגשיות, הערב נעשה להם טקס קטן עם גיטרה, אתמול הם עשו פה תפילה לבודהה שהוא הדת שלהם. הוקם להם פה מקדש בודהיסטי לתפילות, כל הצרכים שלהם – זה עלינו".
ומי באים לבקר אותם?
"אני יוצרת קשר עם המעסיקים שלהם, בני הקיבוצים, כל ביקור מתקבל בחיבוקים, נשיקות והרבה שמחה . זו גם משימה מצדנו לחבר אותם כמה שיותר מהר לאנשים שהם מכירים פה בארץ, זה ממש לדאוג לחזרה של אנשים שאין להם משפחה פה".
מה הדבר שהיה הכי חסר להם?
"מי שחזרו לפה דבר ראשון ביקשו להתקלח", היא משיבה "לא הייתה להם שם מקלחת. הם גם ירדו במשקל בצורה מאד רצינית. אבל מבחינה רגשית הם חזקים. זו זכות גדולה לקבל לעבודה שלי את היכולת לעשות דבר כזה. הם ירדו מאד במשקל, אבל פיזית הם בסדר".
