אם השם אילון לוי עדיין לא מוכר לכם, תמונת עיניו הפעורות בתדהמה בוודאי תסייע לכם לעשות את ההקשר. הרגע האייקוני הזה נוצר במהלך ריאיון בשבוע שעבר לרשת סקיי ניוז, כאשר לוי, דובר מערך ההסברה הלאומי, נשאל על ידי המראיינת קיי בורלי אם העובדה שישראל מוכנה לשחרר שלושה אסירים פלסטינים תמורת כל חטוף איננה מצביעה על כך שהיא לא מעריכה חיי פלסטינים באותה מידה שהיא מעריכה את חיי אזרחיה. הרמת הגבות המופתעת של לוי, ותשובתו המוחצת לאחר מכן, הפכו לוויראליים ברשתות החברתיות עם יותר מ־16 מיליון חשיפות.
"זוהי האשמה מגוחכת", גער לוי במראיינת, "אם היינו יכולים לשחרר אסיר אחד תמורת כל חטוף, מובן שהיינו עושים זאת. אנחנו מתנהלים בתנאים קשים".
אז איך זה להיות הגבות של המדינה?
"אני מחכה בקוצר רוח לראות את החיקוי שיעשו לי בארץ נהדרת", משיב לוי בחיוך. "התפקיד שלי הוא להסביר את ישראל לעולם, אבל אם על הדרך אני מצליח לספק רגעים קטנים של צחוק בתוך החושך והאפלה, אז גם זה כנראה שירות לעם".
עם זאת, התגובה המשעשעת שלו הייתה גם רצינית מאוד. היא בעיקר העידה על האבסורדים הרבים בפרשנות העולמית למה שמתרחש כאן, ועל הצורך שלהם לרתום את הנרטיב הפלסטיני לתוך הסיפור גם כשהוא מופרך לחלוטין.
יש תחושה שלא משנה כמה מסבירים להם, הם פשוט לא מבינים. זה לא מתסכל?
"אני לא רוצה לצייר מצב כאילו כל התקשורת העולמית נגדנו. זה ממש לא נכון. התקשורת סיקרה וממשיכה לסקר את הזוועות של שבעה באוקטובר. הם מבינים למה אנחנו נמצאים במצב הזה, הם מבינים למה אנחנו נלחמים, והרבה כתבים שואלים שאלות הוגנות. פה ושם יש שאלות מזעזעות יותר, כי בסופו של דבר אנשים לוקחים את הנתונים והעובדות ומסדרים אותם בתוך הסיפור שיש להם בראש".
לכן אני שואלת עד כמה ההשקעה במלאכת ההסברה אפקטיבית בכלל.
"זה בהחלט אתגר עצום, כי אנחנו חייבים לא רק לספק את העובדות והנתונים, אלא גם לשנות את הסיפורים והנרטיבים שאנשים מחזיקים בראש. אני מקווה שהרעש שנעשה סביב הרמת הגבות הזו הצליח להמחיש להרבה אנשים, גם כאלה שלא בהכרח בעדנו, את גודל העיוות בתקשורת. זו הייתה ההתגלמות הכי מוחשית של האבסורד.
"אנחנו מתמודדים עם קהלים שיש להם דעות קדומות על ישראל. למשל הקהל הפרוגרסיבי בארצות הברית פועל מתוך תפיסת עולם שהכול קשור לגזע. זה קשור כמובן להיסטוריה הטרגית של ארצות הברית עם הסוגיה של דיכוי השחורים בידי הלבנים. הם מפרשים את הסיפור שלנו כאילו אנחנו – עולים מעיראק ומאלג'יריה ומתימן – 'הלבנים' בסיפור מול הפלסטינים 'השחורים'.
"האמינות שלנו חשובה מאוד, אנחנו לא יכולים לטעות. לא רק שחמאס משקר במצח נחושה, התקשורת העולמית לא דורשת ממנו שום אחריות ומהדהדת את המסרים שלו"
"דוגמה נוספת היא כל השיח של הקולוניאליזם, שמאוד נפוץ בקהלים פרוגרסיביים ואקדמיים שחותרים לעשות דה־קולוניזציה למען השחרור של העמים הילידים. לעולם לא אבין איך המאבק של חמאס להשליט ח'ליפות אסלאמית על כל ארץ ישראל הפך לסמל של התנועה למען הדה־קולוניזציה. אין דוגמה מובהקת יותר של דה־קולוניזציה מהמפעל הציוני. זו הדוגמה הכי מוצלחת של תנועה לאומית שהצליחה לקום מתוך הרסיסים של אימפריות מוסלמיות, ממרוקו ועד פרס. העם היחיד שהצליח לעמוד על זכותו לריבונות במולדתו ההיסטורית, כשמיעוטים אחרים במזרח התיכון כמו הדרוזים והכורדים לא הצליחו לעשות את אותו הדבר, ואיכשהו דווקא סיפור השיבה שלו הפך לסמל של קולוניאליזם. אין דבר יותר מעוות מזה".
כל לייק מצטרף
מערך ההסברה הלאומי הוא גוף שמשתייך למשרד ראש הממשלה ומתכלל את עבודת ההסברה בין הגופים השונים ובהם משרד החוץ, צה"ל, המשטרה, שב"ס ופיקוד העורף. "הסנכרון הזה חשוב מאוד", אומר לוי, "אבל חשוב גם להבין שהסברה אף פעם לא יכולה להיות מאבק רק של המדינה. אנחנו במלחמה טוטלית נגד חמאס, וזה דורש התגייסות המונית של החברה הישראלית הנפלאה. אזרחים יכולים להגיד דברים שהממשלה לא יכולה להגיד. הם יכולים גם להביא את הסיפורים האישיים, את הרגעים הנוגעים ללב של מה אנחנו עוברים כחברה ששואפת לשלום, לשפיות ולנורמליות, ומנהלת מאבק סיזיפי בתנאים הכי מטורללים שיש.
"אחד הדברים שעשיתי בימים הראשונים למלחמה היה פשוט לקחת ראיונות בטלוויזיה עם שורדי הטבח ברעים, להדביק להם כתוביות באנגלית ולהפיץ בטוויטר. זה רץ בעולם. גם אנשים שלא אכפת להם מישראל, בוודאי יש כאלה שאכפת להם מהישראלים, מהאימהות, מהילדים ומהסיפורים הנוגעים. הרשתות החברתיות הפכו את העולם לקטן מאי פעם. אנשים לא מבינים איזו עוצמה יש במכשיר הזה שיושב להם בכיס, וביכולת שקיימת היום לצלם תכנים ולערוך אותם. גם אם התוכן מגיע מחשבון עם מעט מאוד עוקבים, מהר מאוד הוא יכול להפוך לוויראלי. יש לנו יכולת להשפיע על העולם ולהביא את הסיפורים, וזה חייב להגיע גם מהאזרחים. זה לא יכול להגיע רק מלובשי מדים ועניבות".
כבר מילדות נהנה לוי להתעמת עם אחרים על עמדותיו. "הייתי ילד דעתן שאהב להתווכח", הוא מספר. "נהגתי להתחרות באליפויות דיבייט. אגב, ישראל היא אלופת עולם בדיבייטינג, והדיבייטורים שלה זוכים לשבחים בכל העולם. זה מדהים, כי לפעמים אומרים שישראלים לא יודעים להתווכח אלא רק לצעוק. זה לא נכון. אם יש דבר אחד שאני יכול להמליץ לכל מי ששואל איך אפשר להצטרף להסברה, זה להצטרף למועדון דיבייט או להקים מועדון כזה בתיכון או באוניברסיטה".
הוא בן 32, נולד בלונדון להורים ישראלים שעסקו בתחום הנדל"ן. סיים תואר ראשון בפילוסופיה, מדעי המדינה וכלכלה ותואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת קיימברידג'. בגיל 23 מצא עצמו בפרשת דרכים: האם להמשיך בהכשרה המקצועית בלונדון ובחייו השלווים והבורגניים, או לעלות ארצה. ביום האחרון של מבצע צוק איתן הוא עלה על מטוס וביקש להתגייס.
את שירותו הצבאי עשה ביחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים, ומשם המשיך לעבודה ברשות השידור ובערוץ i24, ככתב ומגיש חדשות. בין לבין עסק גם בתרגום ספרים. אחד מתפקידיו הקודמים היה יועצו של הנשיא הרצוג לתקשורת הזרה. עד פרוץ המלחמה היה לוי פעיל בולט במאבק נגד הרפורמה המשפטית.
משהו השתנה אצלך מאז בעניין הזה?
"הייתה ישראל שלפני שבעה באוקטובר, ויש ישראל של אחרי שבעה באוקטובר. הטבח הזה היה רעידת אדמה ששינתה פה הכול. עוד לא התחלנו להפנים כחברה עד כמה האירוע הנוראי הזה שינה ועוד ישנה הכול במדינה הזאת. אני שמח וגאה שברגע שקרה מה שקרה, כל המדינה החליטה פה אחד לשים בצד את מלחמות היהודים שהיו לפני כן ולאחד שורות. לפני המלחמה היו לכל אחד מאיתנו דעות אישיות ופוליטיות על הנושאים הכי רגישים שקרעו קרע עמוק בעם במהלך השנה האחרונה. אבל קרה מה שקרה, והתאחדנו. וכמו שכל מי שאיימו שלא יעשו מילואים עלו בשש וחצי בבוקר על מדים ורצו להגן על הקיבוצים, גם אני שמתי הכול בצד ואמרתי שאין עכשיו ימין ושמאל. הנושאים האלה כבר לא רלוונטיים".
איך אתה מרגיש כשראש הממשלה רומז שצריך לבחון את הקשר בין גילויי הסרבנות למוטיבציה של חמאס לפעול?
"אני לא רוצה להיכנס לזה ולא חושב שזה רלוונטי, כי אנחנו ממוקדים במשימה להסביר את ישראל. יבוא יום, אחרי המלחמה, שנוכל לחזור להתווכח על הנושאים הבוערים האחרים במדינה. אני בטוח שהמדינה תיבנה על קווים חדשים אחרי הטראומה האדירה הזאת".
"ארץ נהדרת" נרתמה להסברה ומוציאה בכל שבוע מערכונים סאטיריים על ה־BBC שרצים ברחבי העולם וכבר הפכו לקאלט. מה חשבת על הסרטונים האלה?
"הסאטירה וההומור, ואני מכניס את הגבות לתוך הכותרת הזו של ההומור, עושים עבודה חשובה בהבלטת האבסורד. לפעמים יש סיטואציות כל כך מקוממות, שאי אפשר פשוט לעבור לסדר היום. אנחנו צריכים את הסאטירה הזאת, את הצחוק, כדי להדגיש עד כמה המצב אבסורדי. אני חושב שהם נותנים פייט נהדר".
"אבל האו"ם אמר"
גם כשישראל משקיעה משאבים גדולים בזירת ההסברה, צריך לזכור שבסופו של דבר היא מתמודדת עם אויב נטול חוקי אתיקה ונעדר כל מחויבות לאמת. לחמאס אין בעיה לפרסם שקרים מוחלטים, ואין לו כללי פרטיות כשהוא מפרסם תמונות של גופות מרוטשות.
איך מתמודדים עם אויב שמפיץ פייק ניוז בלי הכרה?
"כמדינה דמוקרטית עם דרג מדיני וצבא מקצועי, אנחנו נלחמים עם יד אחת מאחורי הגב. האמינות שלנו חשובה מאוד, ואנחנו לא יכולים לטעות. לא רק שחמאס משקר במצח נחושה, התקשורת הבינלאומית גם לא דורשת ממנו שום אחריות ואפילו ממשיכה להדהד את המסרים שלו. הוא מקבל הדהוד גם מהארגונים הבינלאומיים וממוסדות האו"ם. אני לא יכול להגיד לך כמה ראיונות היו לי שבהם ביקשו ממני להגיב על מספרים שמשרד הבריאות של חמאס פרסם, ואני אומר 'נו די, זה אותו חמאס שבשבעה באוקטובר ערף ראשים, שרף משפחות, חטף תינוקות ואז שיקר על זה לעולם. למה אתם ממשיכים להדהד את המספרים שלהם?'
"בראיונות מסוימים אומרים לי שלפי האו"ם נהרגו כך וכך אנשים, ואני מנסה להסביר להם שלא, זה לא לפי האו"ם. לאו"ם אין תחקירנים משלהם בשטח. חמאס מוסר מידע לאונר"א, שהיא פשוט זרוע של התנועה הלאומנית הפלסטינית, אונר"א מוציא את זה בהודעה לתקשורת, ומכיוון שיש להם את האותיות UN בתחילת השם זה הופך פתאום לאמירה של האו"ם.
"ארגון הבריאות העולמי עדיין לא גינה את הניצול של חולים ובתי חולים בתור מגינים אנושיים, גם הצלב האדום לא גינה את זה, והם לגמרי נסחפים עם מלחמת התעמולה של חמאס. אני יוצא למתקפה ואומר שאנחנו דורשים תשובות מהמוסדות הבינלאומיים – מה ידעתם? למה לא אמרתם כלום?. זה קשה מאוד כי אני תוקף מוסדות שיש להם מוניטין. חמאס מנצל את המוניטין ואת העמימות מול אנשים בעולם, שרואים מוסדות של האו"ם וחושבים שמדובר בעובדי סיוע נורווגים".
בעידן הפוסט־אמת, אומר לוי, מאבק ההסברה נעשה קשה כפליים. "אנחנו מנהלים מאבק על דעת הקהל של אנשים שנמצאים בתוך תיבות התהודה שלהם. הם לא נחשפים לכל המידע, וגם כשהם מקבלים את המידע הם לא מאמינים. זה עניין פסיכולוגי בסיסי: כשאדם מקבל מידע שסותר דעה קדומה שלו, בטח דעה קדומה שקשורה באופן עמוק לזהות שלו ולדרך שבה הוא מפרש את העולם, הנטייה היא להתעלם מהמידע החדש שלא מסתדר עם מה שכבר יש לו בראש.
"אבל אנחנו חייבים להמשיך ולתת פייט. לא רק להופיע בכמה שיותר ערוצים ולהתראיין איפה שאפשר, אלא גם להפציץ את הרשתות החברתיות בכמה שיותר תוכן. יש לי גב ממתנדבים מדהימים, אנשים שרוצים להדהד את ההסברה הישראלית ועוזרים לי לחתוך קטעים מהריאיונות, להוסיף כתוביות ולהוציא את זה החוצה. יש לזה אפקט. אני יכול להגיד לך שהחשבון האישי שלי בטוויטר כבר קיבל 300 מיליון חשיפות, והוא לא ממומן.
"אנחנו מנסים לפרסם כמה שיותר תוכן שמדבר לאנשים, ותוכן שהתומכים שלנו, החברים שלנו בעולם, ירצו לשתף. הם צמאים לכלים להסביר את ישראל, ומה שאנחנו מנסים לעשות פה הוא לא רק להסביר את ישראל אלא גם לתת להם את הכלים ואת הסאונדבייטים, את הקליפים הקצרים שהם יכולים לשתף כדי לעמוד לצידנו ולהשפיע על אחרים".
