"מסוקי התקיפה מדגם אפאצ'י שרכשנו זמן קצר קודם לכן היוו מרכיב משמעותי בכוח שהתכונן למבצע שלנו במערב עיראק. בערב אחד איבדנו מחצית מצוותי האפאצ'י שלנו. בדרכם חזרה מתרגיל שנערך בדרום התרסק המטוס הקל שהטיס את הצוותים לתל אביב וכל הנוסעים נהרגו. נותרנו עם מחצית מאנשי הצוות שנועדו להשתתף במבצע המתוכנן".
בפסקה קטנה בעמ' 194 באוטוביוגרפיה שלו שראתה אור לאחרונה ("למען ביטחון ישראל", ידיעות ספרים), חושף שר הביטחון לשעבר משה ארנס טפח מקורות התאונה האווירית הקשה שאירעה ערב מלחמת המפרץ. הכותרת הראשית של 'מעריב' ביום ראשון, נר חמישי של חנוכה תשנ"א, 16 בדצמבר 1990, סיפרה כי "ארבעה טייסים וקצינה מחיל האוויר נספו בהתרסקות המטוס בדרום". בכותרת המשנה דווח כי "ועדת החקירה שמינה מפקד חיל האוויר, האלוף אביהו בן־נון, תגיש ממצאי ביניים ככל הנראה כבר מחר. ההערכה הרווחת עתה היא כי היה זה מקרה של ורטיגו. אפשרות אחרת היא שאירעה תקלה במערכת ההגאים".
יממה לאחר מכן עסקו הידיעות בהלוויותיהם של הנספים. "דמעות מאחורי משקפי הטייסים", תיארה הכותרת במעריב. "רוב המלווים נמנו עם לובשי המדים הבהירים, של חיל האוויר", נמסר בגוף הידיעה. "כמעט כולם הרכיבו משקפיים כהים, שהסתירו את הדמעות שעמדו בעיניהם. אחרי ההספדים ומטחי הכבוד השתררה דממה עמוקה בבית העלמין של מושב באר טוביה, שם הובא למנוחות רס"ן דניאל נובוגרוצקי, בן 27, איש חיל האוויר, שנספה בסוף השבוע שעבר באסון מטוס הססנה בדרום".
כעת מגלה מי שכיהן כשר הביטחון באותם ימים כי לתאונה האווירית הזו הייתה השלכה קשה על החיל, בעיקר על טייסת מסוקי האפאצ'י החדשה שאנשיה התאמנו לקראת אפשרות של תקיפה בעיראק. הטייסת הייתה בשלבי הקמתה וביום אחד איבדה שני צוותים – כמחצית מסך אנשי הצוות שכבר הוכשרו למסוקים החדשים, וחמישית מסך כל הצוותים שיועדו להטיס את המסוקים החדשים. עם פרטי המידע החדשים חזרנו השבוע לפרשה ההיא, בשלהי דצמבר 1990.
הימים ימי המתיחות שלקראת מלחמת המפרץ. ארה"ב ומדינות הקואליציה כבר החזיקו כוחות רבים באזור המפרץ הפרסי, אבל הלחימה עצמה טרם פרצה. שליט עיראק סדאם חוסיין הכריז שבמקרה של מלחמה הוא יירה טילים לעבר ישראל, והאיום נלקח כאן במלוא הרצינות. אזרחי ישראל אטמו חדרים בבתיהם, ערכות מגן חולקו והמדינה כולה נערכה למתקפה מכיוון מזרח, תוך חשש שהיא עלולה לכלול גם נשק כימי.
ב־29 בנובמבר הציבה מועצת הביטחון של האו"ם אולטימטום לעיראק: להסיג את כוחותיה שפלשו לכווית עד 15 בינואר, או שהקואליציה תפעל נגדם צבאית. ישראל מצדה שאפה למגר את איום הטילים העיראקיים, אך גם קיוותה שארה"ב תעשה זאת. ב־16 בדצמבר צוטט ב'ידיעות אחרונות' שר הביטחון משה ארנס: "48 שעות יספיקו. בסדרי הכוחות שארה"ב מחזיקה במפרץ, ארה"ב מסוגלת להרוס את כוחה הצבאי של עיראק בתוך 48 שעות". עם זאת, ואף שארה"ב החזיקה אז באזור המפרץ בלבד כוחות בסדר גודל כפול מכלל הכוחות הישראליים שהיו קיימים באותה תקופה, ישראל לא הייתה בטוחה שוושינגטון אכן תפעל. לפיכך דנו ראשי המדינה והצבא בתוכניות צבאיות עצמאיות למיגור האיום על ישראל.
שלושה חודשים קודם לכן הגיעה ארצה הטייסת הראשונה של מסוקי האפאצ'י. כמה טייסים נבחרים נשלחו לארה"ב ללמידה ולהכשרה, כדי שישובו לישראל ויובילו את הטייסת החדשה – טייסת 113, "טייסת הצרעה" – שנבחרה לקלוט את המסוקים המתקדמים.
"הם טסו לחפיפה בארה"ב. אני חושב שבאפאצ'י בארה"ב לא היו נווטים, ואצלנו ניסו לעשות תהליך שישלב את הנווטים. בחרו שניים שחשבו שהם היו הכי טובים בחיל, ואחד מהם היה אחי", מספר אפיק גרוך, אחיו של הנווט זיו גרוך ז"ל. זיו אכן היה מהטובים בחיל. הוא סיים את קורס הטיס בהצטיינות, ואת כנפי הטיסה שלו חשף ראש הממשלה דאז שמעון פרס. אפיק הגיע לטקס החגיגי שנערך לקבלת המסוקים החדשים: "זה היה בספטמבר, שלושה חודשים לפני שהוא נהרג. היה טקס גדול, הזמינו את כל המשפחות. האפאצ'ים הגיעו לארץ בטיסה, שגריר ארה"ב דיבר בעברית, והאירוע פתח את מהדורות החדשות".
בהכשרה בארה"ב השתתף גם רס"ן גדעון (גידי) זכאי. אמו, אסתר, זוכרת את התקופה ההיא. "הם היו בארה"ב די הרבה זמן, ואז הם הגיעו לארץ והביאו את האפאצ'ים. בדרך כלל הוא לא שיתף. זה היה מאוד קרוב. הם הגיעו לפני ראש השנה, והתרסקו עם הססנה לא הרבה זמן אחר כך".
המטוסים נחתו בישראל כשכאן כבר היו עסוקים בהכנת מתווי פעולה שונים לסוגיית עיראק. על הפרק היו כמה אפשרויות, אך אף אחת מהן לא נבחרה על ידי הדרג המדיני.
"בעיראק יכלו להיות כמה ואריאציות", אומר מפקד חיל האוויר דאז, אלוף אביהו בן־נון. "אפשרות אחת הייתה לגבות מחיר ולתקוף מטרות אסטרטגיות בבגדד ובאזור. זו הייתה שטות לעשות דבר כזה, כי האמריקנים עשו את זה טוב מאוד. אפשרות שנייה הייתה לכבוש אווירית את מערב עיראק, אזור H3 שממנו ירו את הטילים, ולפגוע במשגרים ובטילים. אבל גם את זה האמריקנים עשו. הם השקיעו את המינימום הנדרש בעניין, רק כדי שאנחנו לא נעשה את זה".
האמריקנים התנגדו נחרצות לכל פעולה ישראלית. אם היה סיכוי לצאת לפעולה ישראלית שתזכה בתמיכה אמריקנית, זו הייתה צריכה להיות פעולה מתוכננת היטב. עוד לפני שהטילים התחילו ליפול בתל־אביב, המערכת שקדה על הרעיונות השונים. אחת התוכניות שהוכנו ותורגלו כמה חודשים מראש הייתה הנחתה של כוחות מיוחדים במערב עיראק, שיגיעו אל המשגרים ואתרי השיגור וישמידו אותם. חלק משמעותי במשימה כזו היו נוטלים מסוקי האפאצ'י החדשים, שניחנו ביכולת לעבוד בתיאום עם כוחות מיוחדים.
אישור טיסה גורלי
האסון קרה בעיצומו של חג החנוכה, כחודש לפני שהסקאד הראשון נפל כאן, ערב תחילת התקיפות בעיראק בידי הקואליציה בהובלת ארה"ב, במבצע "סופה במדבר". בישראל העריכו את שעתיד לקרות והחלו להיערך. חיל האוויר, שלא מכבר זכה ביכולת חדשה, מהמתקדמות בעולם, התכוון להשתמש בה ולהפעיל את טייסת האפאצ'י בשטח עיראק במידת הצורך.
ביום חמישי, בלילה שבין 13 ל־14 בדצמבר, אמור היה להיערך תרגיל עם מסוקי האפאצ'י בבסיס רמון שבנגב. אבל לקראת שעות הערב התברר שתנאי מזג האוויר אינם מאפשרים זאת. התרגיל בוטל, והחיילים ביקשו לצאת הביתה. למרות מזג האוויר הסוער הם עלו על מטוס קל כדי לטוס עמו למרכז הארץ, ולא בנסיעה ממושכת על הכביש.
על מטוס הססנה היו ארבעה טייסים ונווטים: רס"ן עפר זהרוני, רס"ן דניאל נובוגרוצקי, רס"ן זיו גרוך ורס"ן גדעון זכאי. עמם נסעה קצינת המבצעים של טייסת 113, סרן שלומית יאיר, בתו של אלוף יורם יאיר. "בליל האסון הם היו ברמון, ובדיוק הבסיס עמד לצאת להדממה. היה אימון שהתארך שם", שחזר השבוע אפיק גרוך. "טיסת התובלה הייתה צריכה לחכות להם, ובסוף המפקד החליט שהיא לא תחכה. הם יכלו לחזור למרכז הארץ ברכב או במטוס. לאחי ספציפית היה חשוב לחזור מהר כי היה יום הולדת חמישים לאבא שלי. הם יצאו לטיסה, ומהחקירות התברר שהתנאים לא היו כל כך טובים. היה גשם והייתה בעיית ראות. המטוס המריא, התיישר די מהר למטה והתרסק. משערים שלמי שהטיס אותו היה ורטיגו. מצאו אחר כך איזושהי בעיה במטוס, איזה מייצב בהגאים, אבל בהתאם לתנאים לא ברור אם זה משהו שהטייס היה כשיר להתמודד איתו".
""חיכיתי לגדעון שיבוא, כי בימי חמישי הם היו באים הביתה מוקדם, והוא לא בא", מספרת בכאב אסתר זכאי. "דיברתי איתו חמש דקות לפני שהם התרסקו. הוא אמר שאין להם אישור טיסה, שמזג האוויר נורא ואיום. בדיוק כשדיברתי איתו הוא אמר 'הו, הגיע אישור'". רק בלילה באו להודיע לנו. הוא היה בבת עיני. ילד מוצלח מאוד. כל ילד לאימא שלו הוא מוצלח, אבל אתה יודע איך זה".
המשפחות לא ידעו לאיזו משימה התאמנו הבנים שנפלו. "הכרתי מכיוונים אחרים שהצבא נערך לעשות דברים בעיראק, אבל לא ידעתי שהאפאצ'י גם היה מעורב בזה. לא ידענו על אימון שלהם לפעולה בעיראק", אומר אפיק.
כוח האפאצ'י
אביהו בן־נון, מפקד חיל האוויר באותם ימים, מינה ועדת חקירה לבדיקת התאונה. "הייתה אווירה קשה מאוד, באסון נהרגו שני צוותים מתוך עשרה בסך הכול, כאשר חלק מאותם עשרה עוד היו בהכשרה ולא היו מוכנים לפעילות. הלכתי להודיע בשתיים בלילה ליא־יא (אלוף יורם יאיר; א"ז) ולאשתו עדנה שהבת שלהם נהרגה. היה אבל גדול".
בן־נון עסק באותם ימים, יחד עם צמרת מערכת הביטחון, בגיבוש תוכניות מפורטות לאפשרות תקיפה בעיראק. "ארנס והקבינט לא קבעו מה רוצים לעשות. לא הכריעו באף שלב על פעילות מסוימת. בשבת אחת הייתה ישיבת ממשלה, אבל שמיר, שלא רצה לפעול, לא ערך הצבעה בסיכומה. ואז ארנס יצא, ואני יצאתי יחד איתו. הוא התקשר בטלפון האדום למזכיר ההגנה האמריקני דיק צ'ייני, ואמר לו: 'החלטנו לתקוף, ואנחנו צריכים לתאם אתכם'. צ'ייני ענה: 'חכה, אני צריך לעדכן את הנשיא, אבל הוא ישן עכשיו'. הוא לא חזר עם תשובה, ואנחנו לא יכולנו לעשות כלום".
כיצד השפיע האסון החמור על האפשרות לצאת למבצע בעיראק? "הייתה פגיעה בתוכניות, אבל זה לא עשה שינוי מהותי בתוכניות", אומר בן נון. "האסון לא שינה מבחינת היכולת שלנו לתקוף. התפקיד של האפאצ'י היה שולי כי היו מעט צוותים ומעט מטוסים, וזה לא דבר שהכריע לכאן או לשם. גם אם לא היה בכלל אפאצ'י, אפשר היה לעשות את המבצעים שתכננו. כל חיל האוויר היה בהכנות והיה מתוח כמו קפיץ. הצוותים של האפאצ'י היו משולבים ותרגלו, אבל לא הם היו הכוח הדומיננטי, אלא מטוסי הקרב, התדלוק והביון". ארנס מתאר את התאונה כ"מהלומה כבדה" ומציין כי מסוקי האפאצ'י היוו חלק משמעותי בתוכניות התקיפה, אך משער גם הוא שהיה אפשר לקדם ולבצע את התוכנית גם לאחר התאונה.
ארנס ובן־נון מסכימים שלמרות הפגיעה הקשה בטייסת האפאצ'י, שלושה חודשים בלבד לאחר שנכנסה לפעילות בצה"ל, מה שטרפד בסופו של דבר את הפעילות בעיראק לא הייתה התאונה הקשה אלא הסירוב האמריקני הנחרץ לשתף פעולה עם כל יוזמה ישראלית, וההחלטה בירושלים – יש שיאמרו הססנות, יש שיאמרו הבלגה – שלא להצטרף למערכה. 
