מי שגדל בבית שבו נפלו לוחמים בקרבות הגנה על המדינה, התגייס לצה״ל עם מוטיבציה שונה. בצבא מספרים שאל״מ אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, שנפל בקרב הירואי בבוקר ה-7 באוקטובר, נולד להיות מצביא. הוא הגיע ממשפחה שידעה שכול: אח של סבתו נפל במהלך שירותו הצבאי, ודודו נהרג במהלך אימון מבצעי.
הלוויתו של אל"מ אסף חממי הי"ד תתקיים מחר (ב'), בשעה 11:00 בבית העלמין בקרית שאול
כשבני המשפחה קיבלו את ההודעה על נפילתו של חממי, הם לא תיארו לעצמם שיעברו חודשיים עד שצה״ל ידע לומר להם מה באמת עלה בגורלו. עד לרגע האחרון עוד קיוו שאולי מדובר בטעות, אולי הוא חטוף וחי או פצוע, אולי אפילו פצוע קשה. אבל בסוף השבוע התקווה התנפצה והמשפחה התבשרה באופן סופי כי המח״ט נפל בקרב בבוקר המתקפה הרצחנית של חמאס.
אל"מ חממי היה הקצין הבכיר ביותר בבסיס במהלך סוף השבוע, ובנו אלון הצטרף אליו לרגל החג. כשהחלה מתקפת הטרור בשש וחצי בבוקר, חממי דאג ראשית שבנו ימצא מחסה בטוח, ואז ויצא לקרב שממנו לא חזר.
על פי תחקיר הקרב, הוא היה הראשון להבין מה קורה בשטח. בזמן שחלק גדול מהגזרה היה בהלם, משותק, או תחת מתקפת רקטות וטילי נ"ט, הוא העביר מיד הנחיה לכולם לחסל כל מי שלא שייך לאזור. חממי ולוחמיו יצאו להגן על קיבוץ נירים, ולחמו לצד רבים מחברי הקיבוץ שחלקם נהרגו ונחטפו. בשעה הראשונה הקרב היה עוצמתי מאוד, ולחממי ולשני הלוחמים שהיו עמו – תומר אחימס וקירל בורדסקי הי"ד – לא היה סיכוי גדול. חממי הבין את זה, אבל המשיך בכל כוחו כי ידע שככל שיצליחו לחסל יותר מחבלים – כך ימנע אסון כבד יותר בהמשך.
חממי היה ראשון להיפגע, כשלוחמי החפ״ק שלו עוד הספיקו להגיש לו סיוע רפואי במקום ולהזעיק סיוע בקשר. אבל הסיוע לא הגיע. הוא ולוחמיו נפלו בקרב הגבורה על הקיבוץ, לא לפני שחיסלו עשרות מחבלים. אם לא הם – המספרים שאנחנו מכירים היו גדולים עוד יותר.
כעת מתברר כי חממי היה יעד של מחבלי חמאס, שחיפשו אותו באופן מכוון בבוקר הטבח – וידעו שאם יפגעו בו הדרך לנירים תהיה קלה יותר. בדיעבד התברר כי צדקו.
חממי נלחם במחבלים ונפל בקרב בהגנה על יישובי העוטף בעודו פועל לפי תורת "המגן האנושי" שהנחיל ללוחמיו: ״אם אתם, הלוחמים, לא תעצרו את המחבלים – הם יגיעו לבתים. ואני לא צריך להסביר לכם מה זה אומר״, כך היה מפציר בהם בתדרוכים. אין אחד באוגדה שלא ידע שהתורה של חממי היא כזו – מחבל עומד מול חיילים ולא מול אזרחים. הרציונל של התורה הוא שלוחם תמיד מיומן, חמוש וממוגן, אבל אזרח הוא לכל היותר רק חמוש. תורת "המגן האנושי" הייתה נכונה, אבל לא כשמדובר באלפי מחבלים.
לחממי היו תוכניות גדולות לעתיד: לצאת ללמוד, לפקד על חטיבה סדירה ולחזור לשורשים מתחילת הקריירה הצבאית. בשלב מסוים הוא אף רצה להשתחרר, אבל בצה״ל דחפו אותו להישאר כי ראו בו מפקד חטיבה סדירה ואף אוגדה בעתיד. חממי, שגדל על ברכי הדודים שנפלו במהלך שירותם, לא יכול היה לסרב לצה"ל. הציונות עליה גדל, השליחות שבה האמין ובעיקר האנשים, הם היו הכל עבורו. כל אלו השאירו אותו חדור משימה, שיעשה הכל כדי לעמוד בה בגבורה כל עוד הוא מפקד בצה״ל. כך פיקד, כך לחם וכך נפל בקרב.
